כפרות

בס"ד
כפרות תשע"א
מהי הכוונה הנכונה שעל אדם לעשות בעת עשיית הכפרות?

כמו כל שאר מנהגי ישראל, גם מנהג הכפרות הוא מנהג הטמון בהררי קודש, ולא תמיד מבינים את כל המניעים. יתכן שהיינו בוחרים אולי לעשות זאת אחרת, אך לא פעם כבר חווינו שזה רק משום דלות שכלנו ואי יכולתנו להבין את הדברים לעומקם ושורשם, אז אנו ממציאים לעצמנו כל מיני תחבולות כאלו ואחרות שיראו יפה כלפי העולם בזמן כזה או אחר. איננו צריכים להתרשם מהיופי החיצוני של הדברים.
זו אינו התנצלות על כך שאנו מקיימים את הכפרות למרות שאנשים רואים בזה מנהג ברברי, אלא זהו רק זהו רק הסבר איך צריך להתיחס למנהגי ישראל.
מנהגי ישראל הוא תורה ממש, ובמיוחד שהאר"י הקדוש היה נוהג מנהג זה. ואם האר"י הק' נהג כך, שהוא הבין בנפשות יותר ממה שבני אדם מבינים בגופים (וכבר ראינו עדות לזאת לא פעם), ראוי על כן לשים את ליבנו לכך שלא נבטל מנהג בישראל שהולך ומתמעט, ועושים פדיון כפרות במקום הכפרות עצמן.
ראשית, המושג כפרה הוא איזשהו נקיון. המושג הרגיל ברחוב לכפרה הוא "שיהיה במקום", דהיינו שיעשו לתרנגול דברים מסויימים כדי שיכפר עלינו, במקום שיעשו אותם לנו. ומה אשם התרנגול? האם זה הוגן שבכוחנו האלים אנו תופסים אותו בתוך כלוב ורוצים שהוא ישחט וישרף בגיהנום? ואותו יתלו ויסקלו? ואם כבר הצלחת בכוחך הרב לכפות אותו, מי אמר שלך לא יעשו כך אף פעמיים, פעם אחת בגלל שמגיע לך ופעם נוספת על כך שאתה עד זומם? והרי התרנגול המסכן לא עשה כלום.
אלא שיש לדעת שלדומם צומח וחי יש תפקיד, והוא לשמש את האדם כאמצעי כדי שיוכל לעשות את תפקידו וייעודו בעולם. כמו שהצמחים, חלקם נועדו שנאכל אותם, כן גם החי. וחלקם נועדו כדי שנעשה בהם כפרות. מדוע נועדו לשם כך, איננו יודעים. מדוע כך ברא הקב"ה את העולם? לא יודעים, אך לכך ברא את העולם, וצריך לכן לשאול את מי שיודע.
וכן כותב האר"י הקדוש בשער הכוונות:

שער הכוונות – דרושי יום הכיפורים הקדמה
דרושי יוה"כ:

ובתחילה אכתוב המנהגים ואח"כ אכתוב הדרושים בע"ה מנהג של הכפרה המנהג הנזכר בספרי הגאונים היה מורי ז"ל נזהר מאד לקיימו. והיה לוקח תרנגול א' לבן לכל א' מבני הבית הזכרים, ותרנגולת א' לבנה לכל א' מבני הבית הנקבות. ולפיכך לאשה מעוברת ישחוט עליה מספק ב' תרנגול א' זכר אולי הוא זכר ותרנגולת א' נקבה אולי הולד נקבה, ועוד תרנגולת אחרת בשביל האשה עצמה. נמצא שהם ג' תרנגולים ב' נקבות וא' זכר לכל אשה מעוברת. וזמן שחיטתו הוא בליל עיה"כ באשמורת קודם עלות השחר אחר סליחו' [משום שאז מתרבים החסדים]. וסוד הדבר הוא לכפות את הדינים, כי הנה התרנגול נק' גבר כי הוא בחי' ה"ג אשר ביסוד דנוק' הנק' גב"ר [ואכן גם הוא נשחט ביום היסוד, שהוא יום הט' דעשי"ת, שבכל יום מעשי"ת אנו מקבלים בחי' אחת של הרצון (כתר, חכמה וכו'), עד שביום הט' מקבלים את בחי' ההוד, והיסוד והמל' (אשר היסוד הוא העיקרי והמל' מסתפחת אליו). והיסוד והמל' ג"כ מתקבלים ביום הט'. את בחי' היסוד הזו אנו רוצים לשחוט. יש בה דינים, והם בעיקר על נקו' הברית של האדם. הברית היא אחת הנקו' הקשות יותר לאדם לעמוד בהם. ולא רק על הברית מדובר, אלא גם על היכולת של האדם להתחייב, או כמו שאמר כל יהודי "נעשה ונשמע". ואנחנו לא מסוגלים לעשות את התפקיד המוטל עלינו בעולם בתור בני אדם]. והוא נשחט ג"כ ביום הט' שגם הוא כנגד היסוד כנ"ל, וע"י השחיטה נכנעים ונמתקים גבו' היסוד הנז'. וכנגדו הוא השעיר המשתלח ביום הכפורים, כי הנה השעיר ההוא הוא גבו' שבמל' דנוק' אשר הם דינין קשים יותר מן הגבו' שביסוד שבו הנקרא גבר []. ותרנגול ולפי שהוא יוה"כ יש בנו כח למתק אפי' הגבו' קשות שבמלכות שבה הנק' שעיר אבל בעיוה"כ אין בנו כח אלא בגבו' היסוד שאינם כ"כ קשים ואפי"ה אינ' נמתקי' אלא באשמורת הבוקר שהוא עת רצון והרחמים גוברים אז. ועוד טעם אחר כמו שהקדמנו כי יסוד נרמז בט' והמלכות בעשור שהוא יוה"כ ולכן כל בחי' נעשית ביום המיוחד לה:
הגבורות שאנו מתקנים הן גבורות שביסוד. ביוה"כ יש לנו יותר כח של קדושה, ולכן מתקנים אז גם את בחי' הגבורות של המלכות (שזה כנגד השעיר המשלח). התרנגול (בחי' גב"ר, שכוי) הוא הנותן להבחין בין יום ולילה, אמת ושקר, גלוי ונסתר. הרבה פעמים בשכלנו אנו מרגישים שאנו יודעים מהי האמת, אך למעשה באמת איננו יודעים. כי לשם כך צריך להסכים ללכת למעלה מהדעת ולשחוט את שכלנו. ולכן, בחי' התרנגול שמבחין בין יום ולילה הוא סימן חיצוני לשכל שלנו, ובעת המעשה החצוני של שחיטת התרנגול אנו צריכים לכוון שאנו מוכנים לשחוט את שכלנו (שׁהוא בחי' היסוד). יסוד הוא כנגד הזכר, צד השכל. והשעיר הוא כנגד הלב (את ליבנו אנו נותנים ביוה"כ). ולכן צריך לתת את שכלנו ולבננו, כך שנוכל ללכת למעלה מהדעת.
כאשר רוצים לקיים ברית של אמת, אי אפשר לקיים אותה מבלי ללכת למעלה מהדעת. אך ההגיון והשכל שלנו לא פעם אומר לנו אחרת לגמרי ממה שאומרים לנו חז"ל, כמו למשל לקיים כפרות, או תו"מ. כי יש פעמים שאומרים לנו שהנשמה שלנו נהנית למרות שאנו לא מרגישים, ואלו דברים שיהיו לעוה"ב. אולם ישנם אנשים שממשיכים שנים לעשות מנהגים ופעולות מבלי לדעת בכלל אם יקבלו משהו או לא בעוה"ב, או אם יש עוה"ב בכלל. וזאת משום שהם נמצאים בסביבה כזו של אנשים שאומרים שיש עוה"ב. אך בכל אופן, כל מה שעושים זה לא מכיון שהם פועלים למעלה מהדעת, אלא משום שהם כבר בתוך איזשהו שטנץ ולחץ חברתי ש"כולם עושים". והם אפילו לא מהרהרים או נותנים בזה דעת אם זה כך או לא. אולם את כל השכל הזה אם יש או אין, אנו צריכים לזרוק. וצריכים להסכים לקבל שכל אחר שהוא השכל של אבותינו.
אם כך, לא צריך להשתמש בשכל? צריך להשתמש בשכל, אך רק כאצעי ולא כמטרה. השכל הוא רק אמצעי כדי שנוכל איתו לפעול כדי לעשות את מה שהורו לנו. אם אמרו לאדם "אתה צריך להרים את הכוס", אז צריך להשתמש עם שכלי ולראות מה לעשות כדי להרים את הכוס. או אם אמרו לי ללמוד תורה, צריך להשתמש בו לשם לימוד תורה. אולם אנו רוצים לרוב להשתמש בו כדי לראות איך יהיה לנו יותר טוב, "מה יצא לי מזה". למה כ"כ חשוב להבין שהשכל הוא אמצעי? כי אם המטרה והשכל לא מסתדרים, אז יש לי לזרוק או את המטרה או את השכל (או את האמצעי, או את המטרה). אולם ודאי שמבין האמצעי לבין מטרה, כאשר השכל הוא אמצעי, ודאי עדיף לזרוק את השכל שהוא האמצעי ולא את המטרה.
אומר בעה"ס, שהברית נעשית כדי שבזמן שלא אוהבים ומרגישים חולשה, מתוך ההתחייבות של הברית יהיה כח לוותר על ההרגשה. כי כמו כאשר שני בני אדם באים בברית נישואין, לכאורה לשם מה צריך ברית אם אוהבים? צריך להיות יחד בכח? אלא שהברית נועדה דוקא לזמן שלא מרגישים שרוצים ללכת יחד. ולכן בזמן שמרגישים כך, צריך ללכת למעלה מהדעת. האם מותר להפר בריתות? כדי להפר בריתות צריך כח של חכמים.
אנו לומדים על יוה"כ שהוא אחד החגים הגדולים שיש לאדם. רוב בני האדם מקיימים דוקא את יוה"כ יותר מאשר חגים אחרים. בתי הכנסיות ב"ה מלאים ביוה"כ, ורוב בני האדם מחשיבים יום זה. מדוע? ואנו רואים גם שישנם פחות אנשים שיושבים בסוכה, ופחות מקפידים על זה. אך דוקא את יוה"כ מחשיבים מאד. ויש לכן להבין מה מיוחד ביום זה שאותו דוקא אנשים מחשיבים, ומדוע מוכנים לבוא לעשות כפרות דוקא ביום זה. והתשובה היא שבגלל הרצון לקבל, מוכנים לשלם הרבה כדי שיוותרו להם על העונש. כמו ילדים העומדים בתור למורה שאומר "היום נוותר לכל הילדים על העונשים". אולם הויתור על העונש הוא לא כ"כ כדאי. זה אמנם טוב שאדם לא ירצה לסבול כי לא צריך לרצות שנסבול, אולם אם מוותרים לאדם על העונש, זה כדי שירצה לעשות מה שהוא צריך לעשות. אולם אם אינו רוצה לעשות, לשם מה שיוותרו לו על העונש? ולכן שוחטים את התרנגול. כאשר שוחטים את התרנגול חייבים לכוון שאני רוצה להתחיל להתכוון לקבל את השכל של החכמים, ואפילו אם אני רוצה אחרת. וזהו דבר קשה ואינו כ"כ פשוט. ולכן הכוונה שלנו תהיה "שאני באמת מוכן למסור את דעתי לדרך תורה, וזו תהיה כפרתי".
א"כ למדנו שכפרה היא מלשון שאני מוכן לנקות את נשמתי מכל הכתמים ומה שמסתיר אותה מללכת בדרך אמת. כפרה היא מלשון כיבוס, שאני רוצה להלבין את עצמי מכל המעשים שלא נותנים לי אפשרות ללכת צעד קדימה. ולכן אני מוכן לעשות כפרה, להתנקות כדי שאוכל בכלל להתקדם ולבוא לעבודה. למדנו שיש גם את בחי' סליחה ומחילה, שהן בחי' גבוהות יותר ובהן התיקון האמיתי (אשר את זה נעשה ביוה"כ). בכפרה בכל אופן, נותנים לאדם את האפשרות בכלל להתחיל ולבוא לעבודה. ויש לראות שאם אדם אינו עובד בתוך ברית, הוא כלל אינו מתחיל לעבוד. כי הסדר הוא: קודם כל כפרה, שכאשר אני עוד לא מוכן להתחיל לעשות עבודה, להיות מוכן להסתיר מעצמי את כל בחי' החסרונות כדי שאוכל להתחיל לעשות עבודה, גם אם זה למעלה מדעתי. לאחמ"כ בבחי' הסליחה, מוכן לתקן את זדונותי שיהיו שגגות ע"י שמכאן והלאה אעשה דברים טובים. והבחי' האחרונה היא המחילה, שהיא תיקון השלילה ע"י חריפות גדולה, ע"י שלילת השלילה מתקנים גם את העבר בבחי' "כל זדונותיו נהפכו לזכויות".
היום א"כ אנו באים לבחי' כפרה, והיא ש"גם אם אני מרגיש שאני גרוע, אעשה את העבודה". משום שרוב האנשים מרגישים ש"העבודה הזו היא לאנשים גדולים. הדרך הזו היא עוד לא בשבילי, אני עוד לא ברמה הזו". ולכן יוה"כ בא לומר לנו שאין הדבר כך, אלא "אני זורק את השכל של הייאוש". כי היאוש הזה מגיע מהלכלוך שעל נפשנו, שאותו אני רוצה לזרוק.
ש: האם הורים ובעלים יכולים לעשות כוונה מיוחדת על הילדים והאשה?
ת: כן. צריכים לדעת שלכל ראש יש אחריות על הפרטים הנמצאים באותו כלל. לראש משפחה יש אחריות על כל הפרטים שבמשפחה. ראש המשפחה מוביל את אותו הכלל כדי לקשר אותו לעולמות יותר גבוהים. ולכן, הוא שקובע ומטווה את הדרך (דוקא את הדעת הגבוהה, ולא ההתנהלות בחיים). ולכן הוא גם יכול לכוון עליהם, אך בתנאי שלוקח על עצמו הסכמה שגם משפחתו תתנהל באופן הזה. ואם המשפחה לא מסכימה, הוא לפחות צריך לקחת על עצמו לעשות את הצעדים שאפשר שהם בדעת חז"ל, בדעת תורה אמיתית.