להיפגש עם עצמנו

(מתוך דברי הרב בסעודת ראש חודש שבט ה' תשס"ז)

כל אדם, כאשר הוא חי, והוא רוצה לצעוד לנקודת אמת, צריך להכיר את הדרכים והאמצעים שעומדים לרשותו כדי להגיע לאמת. האמת אינה נמצאת בשום מקום, אלא באדם עצמו. כדי להגיע לאותה האמת אדם צריך להתחיל להכיר את עצמו. הוא צריך לפגוש את עצמו בנקודה הפנימית שלו. הדרך של האדם לפגוש את עצמו היא, רק אם הוא יודע לחדור לתוך נבכי נשמתו. המודעות של האדם נותנת לו אפשרות לראות דברים מעבר להתרחשות היומיומית הגשמית, כאשר אדם אוהב לאכול ולשתות ולישון ולדבר דיבור רגיל. כל הדברים הרגילים הם דברים, שאדם פוגש ממילא בחיים. אבל יש דברים שאינם קורים ממילא בחיים, אלא קורים בהתרחשויות מפתיעות בחיים.

הצורה שבה האדם נכנס למודעות היא, כאשר הוא פועל הפוך מטבעו. הטבע של האדם הוא, שהוא רוצה להיות מאושר. למדנו, שכאשר אדם רוצה להכיר את החשיבות של השימוש ביד ימין,לדוגמא, הוא אינו משתמש ביד ימין מספר ימים. וכן, אם נחבשה בגבס ח"ו, פתאום הוא רואה, כמה הוא צריך את יד ימין. אבל מה הוא רואה? האם הוא רואה דבר חיצוני? לא. יש לו הרגש פנימי של אותה חשיבות. איך הוא הגיע להרגש? המציאות הכריחה אותו, על ידי גבס או ע"י שבר ביד, להגיע למודעות ולשיחה עם אותה פנימיות שבו. אותו הדבר קורה לנו כמעט בכל דבר בחיים. המציאות מפגישה אותנו עם עצמנו. כל אחד נפגש עם עצמו, עם העצמי שלו ברמה אחרת.

הצורך להיפגש עם העצמי הוא דבר הכרחי לאדם. יש אנשים שחיים שנים רבות בלי להיפגש עם עצמם בכלל. הם אינם מדברים עם עצמם אלא ברגעים קריטיים בחיים שלהם. כשמישהו אצלם נפטר, או לאחר שהיתה להם אכזבה גדולה מאוד, או שקרה להם אסון גדול מאוד, או שהפסידו הרבה מאוד כסף, ואז הם שואלים: "מה קורה לי?". וגם אז הם מחפשים את התוצאה ואת הסיבה בחוץ. אבל למה הקב"ה, בהיותו רוצה להשגיח עלינו בהשגחה פרטית להובילנו אל מטרתנו, גורם לנו לכל מיני תופעות, שמכריחות אותנו להיפגש עם עצמנו? היות ואיננו עושים את זה לבד, והקב"ה אוהב אותנו, לכן הוא גורם לנו להיפגש עם עצמנו.

אם כן, האדם צריך לראות שהוא צריך לשכלל את עצמו כך, שהוא ילמד לפגוש את עצמו. איך? ראשית, השאלה היא, היכן הוא רוצה לפגוש את עצמו. מי זה העצמי שהוא רוצה לפגוש? זה איזו שהיא נקודה פנימית, שצריכה להתחיל להיות דבר ברור לו. עולים לו כל מיני הרגשים מנבכי נשמתו, והוא אומר:"אני אוהב את הדברים האלה, ואיני אוהב את הדברים האחרים." אבל מהו הדבר הזה, הוא אינו מכיר. זה דבר עמום בתוכו. כדי שאדם יכיר את המקום הזה בתוכו, הוא צריך לאמן את ההכרה באותו מקום. הוא צריך להתחיל לדבר עם המקום הזה יותר ויותר. לשם כך אדם צריך לעשות התבודדות.

ההתבודדות של האדם מכל הרצונות החיצוניים שלו נותנת לו את האפשרות להקשיב לעצמו. ההקשבה לתוך עצמך יכולה להיות, אם רק משהו לחץ עליך. אתה צריך ללחוץ על עצמך. אם כך, ההקשבה העצמית הגדולה ביותר היא בדרך כלל בקו השמאל. שם אתה קשוב לעצמך במאוד מאוד. דהיינו, אתה צריך להסתכל על החסרונות שלך. אתה שואל את עצמך: "מדוע לא הגעתי לדביקות?", אבל זה יכול להיות דיבור בעלמא. אך כאשר כואב לך, שאתה אינך מגיע לדביקות, כאשר אתה מנסה מאוד לעשות מאמצים, ואינך מגיע. אז אתה מדבר עם עצמך, ושואל את עצמך מבפנים:" מה קורה? למה אינני מגיע?". וכאשר אתה מדבר עם עצמך יותר ויותר, אתה יכול לפגוש את עצמך.

הדרך הטובה ביותר לפגוש את עצמך היא, להתאמן בכך, שאתה רוצה לפגוש את האדם מולך לא במקומו החיצוני אלא במקומו הפנימי. האם אתה רואה רגשות מתהלכים סביבך? האם אתה רואה בני אדם מסתובבים סביבך, או שאתה רואה עצמים גשמיים בעלי תנועה כמו רובוטים מסתובבים סביבך, שאתה צריך לנצל אותם לטובתך? האם אתה רואה רק רגישויות סביבך, או שאתה רואה דמויות, שצריכות לעשות יחד איתך עבודה? האם אתה רואה חלקים מסתובבים מחוצה לך, שאתה רואה את הקשר שלך איתם, כשאתה מסתכל עליהם, או שכשאתה מסתכל על בני האדם, אתה רואה ומסתכל רק עצמים, או רק רגשות? עם מה אתה מזדהה? עם מה אתה רוצה להתחבר? לפי צורת ההסתכלות שלך החוצה תדע לך, ככה אתה מסתכל גם פנימה. בדרך כלל, המציאות היא המבוא שלך לעצמך.

הדרך הטובה להסתכל על בני האדם היא, להתחיל לפעול כלפיהם בנקודות העמוקות ביותר שלהם. הדרך להסתכל על בני האדם דרך "מה הוא מרגיש עכשיו?", זה כבר מעלה יותר גדולה מ"מה הוא עושה עכשיו?". כפי שאומר "בעל הסולם": "בכל עבודה שהוא עושה, צריך ג' תנאים, שהם: מחשבה, דיבור ומעשה".

אומר "בעל הסולם", שיש לנו, כיהודים, שני סוגי פעולות. שני סוגי מעשים. יש מעשים שבין אדם למקום, ויש מעשים שבין אדם לחברו. אומר, שהמעשים שבין אדם לחברו מסוגלים יותר להפגיש אותנו עם עצמנו כך, שנהיה עובדי השם. מדוע? כי המעשה עצמו אינו מוכיח. לכאורה זה הפוך: אם המעשה עצמו מוכיח, כשאני מניח תפילין, ברור, שאני עושה את זה להשם. בשביל מי אני עושה את זה?! אבל אם אני עושה פעולה כלפי החבר, המעשה עצמו אינו מוכיח. יכול להיות שאני עושה את זה בגלל משהו של מוסכמה אנושית. בגלל שאני רוצה להיות בן אדם אנושי, אני עוזר לחבר. ואומר"בעל הסולם", שאם בגלל זה אתה עוזר לחבר, לא עשית כלום. בדביקות שלך אל השם אתה חייב עם המעשה לצרף מחשבה. מה המחשבה שאתה צריך לצרף? שזה בא מפאת רצון הבורא. אם אינך מצרף את המחשבה הזאת, לא עשית כלום.

אבל מה זה אומר המחשבה הזאת? המחשבה זה לא להגיד לעצמך בפה: "לשם יחוד קודשא ובריך הוא ושכינתיה", אלא אתה צריך להרגיש בפנים את סוג המחשבה הזאת. המחשבה זה דיבור עם עצמך בתוכך פנימה. כשאתה מביא את המחשבה, אפשר שהמחשבה תבוא אליך, ואפשר שאתה תביא את המחשבה. לאט לאט אדם הופך להיות בעל שליטה על האני הפנימי שלו. הוא יכול להתחיל לשוחח איתו. הוא יכול להתחיל להזיז אותו. כאשר האדם רוצה להתחיל לשלוט על סוגי המחשבות שלו, הוא צריך לעצור אותם ולנווט אותם למקומות שבהם הוא רוצה שיהיו. יכול וצריך האדם להחליט: "על הדברים האלה אני מוכן לחשוב, ועל הדברים האחרים אינני מוכן לחשוב בשום פנים ואופן! וכשהם עולים למחשבתי, אני חייב להסיר אותם ממחשבתי בעיקשות. על זה אינני מוכן לחשוב!".

כמו שכשאדם מתחיל לחשוב: "אוי, אני רוצה להיות עשיר", אומר: "אינני מוכן לחשוב על זה!". והרי כשאדם חושב, הוא חושב עם תמונות. צריך לא להסכים לראות עם התמונות האלה, ולהסיר את המחשבה, ולהגיד: "אינני מוכן לחשוב על הדברים האלה!". אם הוא מתנהג באופן הזה, לאט לאט הוא שולט על המחשבה, והוא יכול להביא את המחשבה שלו לחשוב על מה שהוא רוצה, ולא לרצות מה שהוא חושב. כאשר אדם מתחיל לשלוט על המחשבה, והוא יכול לכוון אותה, הוא צריך לכוון אותה לחשוב: "זה רצון הבורא, שאני אעשה נחת רוח לחבר". ואז הפעולה עם החבר הופכת להיות מצווה חשובה. שאחרת, היא אינה מביאה לשום דבר, כי המעשה פה אינו מוכיח. אבל הוא אינו מוכיח, והוא דורש מחשבה, ולכן הוא מקדם יותר.

לכאורה הייתי אומר, שמעשי המצוות בן אדם למקום יקדמו אותי יותר, מכיוון שבמעשה הזה אני יכול לזייף. אומר, שלא. אלא המעשה בין אדם לחברו מחייב אותך מחשבה, אם אתה רוצה להיות עובד השם. לכן הוא מקרב אותך יותר. וצריך גם דיבור. לומר את הדברים להוציא אותם מהכוח אל הפועל. כי דיבור גורם גם לתחושת הלב. גורם לאדם להרגיש את הדברים יותר. הפה הוא הוצאת הדברים מהכוח אל הפועל.

כאשר אדם רוצה להכיר היטב את הדברים באופן נצחי, צריך לראות את הכללים ולא את הפרטים. אומר "בעל הסולם", שכאשר הוא כתב את החכמה, הוא העדיף לתת את החכמה בצורה כללית ולא בצורה פרטית, כמו אלו שקדמו לו. מדוע? מכיוון שכאשר רואים את הדברים בפרטים, הם תלויים בסיבות, שמכריחות אותנו.

היתה תקופה שבה קראתי קצת את ה"בן איש חי", והוא נותן שם כל מיני תירוצים על כל מיני דברים שצריך לעשות, ולמה לכוון. למשל, רק כדוגמה: לא כדאי לאדם לנאוף. למה? כי הוא מכיר פעם מישהו שעשה את זה, ונפלה עליו התקרה ואז תחת ההריסות כולם ראו אותו ומה שהוא זמם לעשות. אתם מבינים אילו תירוצים? אז אם התירוץ אינו, והתקרה די חזקה, והוא באמת מהנדס, לכאורה הוא יכול לנאוף. אבל וודאי שגם קדמונים וגם ה"בן איש חי" לא התכוונו לפרטים, ולא התכוונו שנאחז בסיבות, אלא כל אחד דיבר לתקופתו, לפי מה שהפעים את האנשים בדורו.

בא "בעל הסולם", ונתן לנו תורת הכללים. תורת הכללים נותנת לנו דברים נצחיים, שהם נכונים לא רק לעולם הזה, לא רק לעכשיו. הם נכונים גם לעוד אלף שנה. לכן זאת תורת משיח, וכך צריך להתייחס אליה.

לכן ראוי לו לאדם, שאם הוא רוצה להתקדם בדרך השם, ורוצה להוציא בט"ו בשבט פירות, צריך להתחיל מעכשיו לדעת, שההעדר מתחיל את הגילוי. ואם יבין שההעדר מתחיל את הגילוי, יבין, שמה שבית שמאי אומרים, שבאחד בשבט הוא ראש השנה לאילנות, היות ושם מתחילה הלבנה את הפעולה שלה להתמלאות. אז יראה האדם שכאשר הגילוי ישנו, הוא אינו בא סתם. מילוי הלבנה בא, כאשר עשינו עבודה רבה. לכן אנחנו צריכים לראות, שנחשיב את העבודה.

ובעיקר, מה שאני רוצה ומנסה להעביר, שנתחיל לשוחח עם עצמנו. כל אדם צריך להתחיל לפגוש את עצמו. כל אדם צריך לשוחח יותר ויותר עם עצמו. לראות שהוא חושב, והוא מחליט על מה לחשוב. וכתרגיל, אולי כל אחד ייקח על עצמו נושא אחד, שעליו הוא ידבר כל היום, ולא משנה עם מי. עליו הוא ידבר, עליו הוא יקרא, אותו הוא ישיר, אותו הוא ירקוד, אותו הוא ינגן. רק אותו, ולא שום דבר אחר, חוץ מההכרח. שלא ידבר עם בעל המכולת שלו על אותו נושא, אבל כל מה שהוא מדבר מעבר להכרח, ידבר רק על הנושא הזה. אם אינו יכול לדבר על משהו אחר, לא ידבר בכלל, אלא רק על הנושא הזה ידבר, ויראה אדם, שהוא יכול לשלוט על הדברים האלה יותר ויותר.

ואם אדם יעשה כך, הוא יראה, שהוא מתחיל לפגוש את עצמו. מתחיל לראות תנועות בתוכו. יתחיל לראות קצת שליטה. יוכל להביא את עצמו לכך, שכאשר הוא עושה תנועה כלפי חברו, הוא עושה אותה כדי לשנות משהו בתוכו פנימה. אז העבודה תפסיק להיות רק חיצונית. כי כאשר אנחנו עושים תיקון אמיתי בתוכנו פנימה, זה לא משפיע רק עלינו. זה משפיע על כל העולם כולו. בהסתכלות הגשמית אנחנו חושבים ובטוחים, שכאשר אנחנו אומרים, שכל אחד צריך לתקן את עצמו, אנחנו חושבים, שהעצמי שלנו, הוא מה שנתון בתוך העור הגשמי שלנו. אבל לא כך הוא. אם האני שלי הוא הכלל, אני מתקן גם את הכלל. כאשר אני פועל עם עצמי, דהיינו: את תפיסת הכלל שלי, האם זה משפיע על הכלל?

זה משפיע על הכלל כך, שהכלל יכול לינוק מזה, אם הוא ירצה. זה אינו משפיע על הכלל, אם הכלל לא ירצה, אבל זה נותן לו את האפשרות לקחת, ונותן לו את המצבורים כדי לקחת, אם הוא רוצה. אותו הדבר בזוגיות. אותו הדבר עם חברים. כל חבר שעושה פעולה, פעולה חיובית כלפי הכלל, הוא מכין איזה שהוא מצבור כלפי הכלל, שכל אחד שרוצה, יכול לבוא ולקחת משם. למשל, אפילו בדברים שאפשר להבין בשכל הפשוט. כאשר בן אדם עושה פעולה, הוא נותן לאחר דוגמה. בן אדם אחר יכול להסתכל עליו, ולא לקחת מזה דוגמא.

יכול לקחת דוגמה הפוכה לגמרי. ובן אדם אחר כן יכול לקחת מזה דוגמה. הוא מעצמו הכין דוגמה טובה. ככה אנחנו צריכים לראות את זה. זה בשכל הפשוט.

אבל דעו לכם, שזה גם באווירה. זה עובד גם בצורה הרוחנית. וכל אחד מאיתנו לוקח מאחרים, גם אם אינו יודע שהוא לוקח, בתנאי שאנחנו אוהבים זה את זה. כשאנחנו אוהבים, יש לנו הכוח לקחת זה מזה. כשאיננו אוהבים, אין לנו הכוח לקחת זה מזה. לכן, כל אחד יראה, שהוא מכריח את עצמו לאהוב. כי אם אנחנו אוהבים, אנחנו הופכים להיות כלי אחד. כאשר אנחנו כלי אחד, יש לנו הכוח לקחת מהכלי המשותף את הדברים הטובים. והדברים שאינם טובים, ממילא לא משתתפים. אין צורך לדאוג מהם, אבל ראוי לא לעשותם, כי זה מפריע לנו לעשות את הדברים הטובים.

לכן, כל אחד יראה בנפשו, שהוא מדבר ומשוחח יותר עם עצמו. פוגש את האני האמיתי שלו. פועל כלפי החברים מתוך הרצון לעשות את רצון הבורא יתברך. ומכין מאגר, לא לעצמו, אלא לכל החברים. שכל אחד כאשר ירצה בכל אחד מהרגעים שלו, יוכל לינוק משם. זאת אפשר לעשות, רק אם הוא פועל מתוך אהבה. מתוך חיבור. מתוך רצון לפעול את הדבר האמיתי.

כך, בעזרת השם, נהיה כלי אחד גדול, שכולם יונקים ממנו. ונגיע, בעזרת השם, ביחד לדביקות בהשם, אמן.