פרשת ניצבים

האם הברית כובלת או משחררת?

 הרעיון של ברית, הגורם התחייבות לאדם, קשה מבחינה רגשית. האדם אינו רוצה להיות מחויב. ישנה הרגשה, שההתחייבות מגבילה את יכולת האדם להיות משוחרר, להיות הוא.

האמת היא שונה לחלוטין. אדם שאינו נתון לבריתות, נתון הוא לרגש המשתנה, הבנוי

מההשתנות הסביבתית שלו. הרגש פועל על נקודת זמן פרטית והיות והאידֵאה המחברת, היא לא במקום מורגש זה, על כן אין לסמוך על הרגש כנקודת חיבור, אלא על הברית המחייבת. שאם לא כן, ברית הבנויה רק על הרגש רגעי, עתידה הודאִי הוא, פרוד ולא חיבור.

 אמנם ישנם דברים, שטוב שנשאירם פתוחים להחלטות משתנות ומזדמנות, אך בדברים החשובים בחיים, ראוי שניצור בריתות, נקודות התחייבות גם פרטיות וגם ציבוריות.

כיצד נבוא לסליחות? 

חלק שני מתוך שיעור של הרב אדם סיני שליט"א

אנחנו מתחילים את הסליחות במילים: "קמתי באשמורת לבקש על עווני ונפשי שחרחורת מפני רוב זדוני". ככה מתחילים בבוקר, הספרדים לפחות, את הסליחות. נפרש קצת את הסליחות, לא הכול, אבל חלקים.

"קמתי" זה ענין של קימה. יש שלושה מצבים לאדם: שכיבה, ישיבה וקימה.

שכיבה זה כשהוא לא פועל שום דבר מצד עצמו. ישיבה זה כשהוא פועל, אבל רק דבר חלקי. קימה זה כשהוא במצב של גדלות. לכן, כשאני אומר קמתי, זה תמיד מצב של גדלות. "קמתי באשמורת" הכוונה: באתי מתוך כוח לבקש סליחה, לא מנמיכות קומה.

"לבקש על עווני"

לבקש זה נקרא בחכמת הקבלה העלאת מ"ן, העלאת ביקוש מהתחתון לעליון. עוון זה עיוות הדרך. אז הכוונה במשפט זה היא: באתי לבקש על כך שעד כה עִיוָּותִּי את הדרך, התנהלתי באופן גשמי, נהניתי מהדברים הפרטיים ולא מהדבר שהוא עצם תפקידי בעולם. כי תפקידי בעולם הוא להגדיל את היכולת שלי לשרת את הבורא, ולתפוס את המציאות של הנצח הזו – ולהתקשר אליה.

"ונפשי שחרחורת"

שחור זה מה שבולע לתוכו את כל הספקטרום של האור. לבן זה מה שנותן את כל האור. "ונפשי שחרחורת" זה אומר שהנפש שלי היא רק בבחינת מקבלת לעצמה.

"מפני רוב זדוני"

דהיינו, כשעשיתי את כל הפעולות האלו, עוד לא עשיתי סתם בשגגה, אלא "מרוב זדוני" – עשיתי אותם בזדון, מכוונת הלב.