דף היומי בזוהר, פרשת לך לך, עמודים ט"ז – י"ח, כ"ו אלול
כאשר אברהם אבינו, דהיינו מדת החסד שבאדם, מחליטה ואומרת שאינה רוצה עוד לעבוד עבודה זרה, אזי יוצאת מהטבע שמה שהיא רוצה זה דברים חיצוניים. היא כבר מבקשת משהו פנימי, עמוק, משהו אמיתי.
מצד אחד הפסיק עם העבודה הזרה ומצד שני עדיין לא יודע כיצד לעבוד את ה'. דומה לאדם שחוזר בתשובה ומפסיק להנות בדרך הרעה אבל עדיין לא יודע ללמוד תורה וכו'.
אברהם ישב במקום הנקרא חרן, כלומר במציאות של חרון אף, של כעס. במצב זה אברהם היה במציאות של דינים כפולים וכביכול הפסיד מכל המהלך.
במצב זה ה' אומר לאברהם: "לך לך מארצך וממולדך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". כלומר שאינו אומר לו לאן ללכת אלא קודם אומר לו – תוותר על עצמך, תבוא למקום אמוני ואני כבר יגיע לך לאן ללכת…
אז אומנם זו מציאות של חרון אף, של כעס כביכול מצד הגוף שדורשים ממנו לוותר על עצמו אבל זה גם המקום לאמונה שלמה ובטחון בה' ית'.
