מאמרים ששמע רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל מאת אביו בעל הסולם. הרב אדם סיני מלמד.
המאמר הנלמד באות זו מובא כאן:
מהו יהיב חכמתא לחכימין דוקא?
שמעתי ה' תרומה תש"ג
"יהיב חכמתא לחכימים".
והקשה: הלא יהיב חכמתא לטיפשים, היה צריך לומר?
ואמר, ידוע ש"אין כפיה ברוחניות". אלא נותנים לכל אחד כרצונו. והטעם הוא, היות שרוחניות הוא מקור החיים ועונג, ואיך שייך לומר כפיה על דבר טוב. לכן, אם אנו רואים, כשאנו עוסקים בתורה ומצות על דרך הכפיה, היינו שצריכים להתגבר על הגוף, היות שהוא לא מסכים, מסיבת שאין הוא מרגיש תענוג בעבודה זו, בטח הסיבה הוא, מטעם שהוא לא מרגיש את הרוחניות שבהם, כנ"ל, שהרוחניות הוא מקור החיים והתענוג, כמ"ש בזה"ק, "באתר דאית טרחא, תמן אית סטרא אחרא" (פירוש, במקום שיש טרחא, שם יש ס"א).
וזהו הגורם, שרק לחכמים יכולים לתת חכמה. משום שהטפשים, אין להם צורך לחכמה. אלא רק לחכמים יכולים לתת חכמה, מסיבת הטבע שלהם. היינו, מי שהוא חכם, אוהב חכמה. וזהו כל רצונו! ולפי הכלל "אין מניעה בפני הרצון", לכן הוא עושה כל המאמצים, בכדי להשיג חכמה. לכן סוף כל סוף הוא יזכה לחכמה. לכן מי שהוא אוהב חכמה, כבר יכולים לכנותו בשם "חכם" על שם סופו.
מה שאין כן הכסיל, כתוב "לא יחפץ הכסיל בתבונה". נמצא, מה שכתוב "יהיב חכמתא לחכימין", זה בא להשמיענו, שמי שאוהב חכמה, לא יתפעל מזה, שעדיין לא השיג חכמה, אף על פי שהשקיע הרבה יגיעה בזה. אלא שהוא ימשיך בעבודתו, ובטח הוא ישיג חכמה, היות שהוא אוהב חכמה. לכן אומרים: "לך בדרך זה ובטח תצליח".
אולם יש להבין, מה האדם יכול לעשות, הלא מצד הטבע "עיר פרא אדם יולד"? ומאיפה הוא יקח רצון להשתוקק לחכמה?
על זה ניתן לנו עצה לעסוק בבחינת "עושי דברו", והדר "לשמוע בקול דברו". שפירושו, שהדבר, שהוא רוצה להשיג, הוא עושה מעשים, איך להשיג את הדבר. לכן כאן, שאין לו רצון לחכמה, נמצא שהדבר שחסר לו, הוא רצון לחכמה. לכן הוא מתחיל להתיגע ולעשות פעולות, בכדי להשיג את הרצון לחכמה. כי רק זה חסר לו.
והסדר הוא, שהאדם צריך להתיגע בתורה ועבודה, אף על פי שאין לו רצון לזה. שזה נקרא "יגיעה". היינו, שעושה מעשים, אף על פי שאין לו חשק להדבר שהוא עושה. וזהו על דרך שאמרו חז"ל: "כל אשר בידך ובכחך לעשות, עשה". ובסגולת הידיעה, יתרקם אצלו בחינת רצון וחשק לחכמה. ואז יקויים אצלו מה שכתוב "יהיב חכמתא לחכימין". ואז הוא זוכה לבחינת "לשמוע בקול דברו". היינו, את הדבר שהיה מקודם בבחינת עשיה, שהוא מעשה בלי רצון, הוא זוכה לרצון להדבר.
לכן, אם אנו רוצים לדעת את מי שאוהב חכמה, אז עלינו להסתכל על מי שנותן יגיעה לחכמה, אע"פ עדיין לא זכה להיות מאוהבי חכמה. והטעם הוא כנ"ל, כי על ידי היגיעה הוא יזכה להיות מאוהבי חכמה. ואח"כ, היינו לאחר שיהיה לו רצון לחכמה, הוא יזכה לחכמה. בעצם, נמצא שרצון לחכמה הוא הכלי, והחכמה הוא האור. וזה נקרא ש"אין כפיה ברוחניות".
אור חכמה פירוש אור החיים. שאין החכמה מובנת לנו בבחינת מושכל לשכל, אלא בבחינת חיים בעצם, שהוא עצמות חיים ממש, בשיעור שבלי זה נבחן לבחינת מת. (לכן אפשר לומר, שלסיבה זו נקרא חכמה בחינת "חיה").
