הכנה נפשית לט"ו בשבט

ב"ה, חמישה עשר בשבט פה מנשסטר יע"א

לכבוד החבריא שיחיו לנצח .

לפני זמן מה כתבתי לכם מכתב ועדיין לא קבלתי תשובה אם זה הגיע עליכם… ובטח שזה ענין של " עשהשהזמן גרמא", ודי למבין.

על ראש השנה לאילנות שהוא בחמשה עשר בשבט, הנה בראש השנה (דף י"ד), "באחד בשבט, מאי טעמא, אמר ר' הושיעא, הואיל ויצאו רוב גשמי השנה". וכתבו בתוספות שהטעם הנ"ל הוא גם כן לבית הלל, שסברו בט"ו בשבט, משום שאז עברו רוב ימות הגשמים, שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות ונמצא הפירות חונטין מעתה.

ובראש השנה (דף י"א) אמרו, "האי מאן דנפיק ביומא דניסן וחזי אילני דמלבלב אומר, ברוך שלא חסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות (להנות) בהן בני אדם". ויש להבין: א) מהו "שלא חסר מעולמו", בשביל שאילנות מלבלבות כבר הוכחה שלא חסר שום דבר. ב) "ברא בריות טובות", איזה ראיה יש מכאן שהבריות הם טובות. ג) קשר בין אדם לאילן. ד) ידוע, אם עברו רוב ימות הגשמים הוא סימן לראש השנה, שטעם הזה הוא בין לבית שמאי ובין לבית הלל.

הנה מקודם צריך להבין מהו ענין ראש השנה, על דרך העבודה. ידוע שראש השנה הוא זמן הדין שדנין העולם, בין לטוב או חס ושלום להיפוך. וראש נקרא בחינת שורש, שמשורש זה יוצא הענפים. ותמיד הענפין נמשכים לפי מהות השורש, כי משורש של תפוחי זהב לא ימשך ענפים של תפוחי-עץ. והשורש והראש שהאדם מסדר לעצמו בתחילתו, כן הולך וממשיך את סדר החיים שלו, שהשורש הוא כל היסוד שעליו נבנה כל הבנין. וענין הדין שדנין את האדם בראש השנה, היינו האדם בעצמו הוא השופט והדיין, והוא והמוציא לפועל. כי האדם הוא הדיין, ומוכיח, ויודע ועד. וזה על דרך שאמרו חז"ל, יש דין למטה אין דין למעלה.

וגשמים נקרא חיות ותענוג, שעל ידם האילן מוציא פירות. הנה עיקר עבודת האדם בימות החורף בלילי טבת הארוכים. והנה מתשרי, שהוא ראש השנה הכללית עד שבט, כבר עברו רוב ימות הגשמים, היינו האדם כבר קבל חיות ותענוג מתורה ועבודה. אזי האדם עושה דין לעצמו, אם כדאי להמשיך את כל השנה רק בתורה ועבודה, או חס ושלום להיפוך. ואם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו, היינו אם יש לו זכות, אזי מגידים לאדם יושרו. היינו, שילך בדרך הישר, אזי "מני אלף" בסוד "ואאלפך חכמה". ואזי, אחר הדין ודברים יוצא זכאי בדינו. היינו שקבל עליו שמהיום והלאה, יעסוק רק בדברים זכים הנקרא השפעה. הן לשמים והן לבריות.

וזה נאמר רק אם רובא זכיות, היינו שעד עכשיו רוב החיות שקיבל היה מדברים של השפעה, אזי הוא מחליט בדעתו שכדאי להמשיך, ואז נקרא שיוצא זכאי בדינו. ואם לא קבל רוב חיות מדברים רוחניים, אלא כל החיות שלו היה מדברים גשמיים, ואם יש לו זכות, הנקרא "מלאך מליץ", אזי גם כן יוצא זכאי בדינו כנ"ל, היינו שמחליט להמשיך את כל השנה רק בדברים של השפעה.

ואם רובא עוונות, היינו שאחר כל העבודות והיגיעות, מכל מקום, רוב החיות קבל דווקא מדברים של רצון לקבל לעצמו, שזה שורש כל העוונות והחטאים, אזי הוא יוצא חייב בדינו. היינו, שמקבל עליו שמכאן ואילך ללכת רק בדרך כל העולם, היינו בדברים שהם רק בבחינת קבלה לעצמו, שזה חוב לאדם. משום שהדברים שהם בבחינת קבלה לעצמו, מעכבים את האדם להגיע לשלימותו הנצחיות ולזכות לתענוגים העליונים. וזה נקרא "חוב לעצמו" שמחליט להמשיך כל ימיו בדברים שהם חוב להנשמה. וזהו שכתבו התוספות, "משום שעברו רוב ימות הגשמים וכו', ועלה השרף באילנות, ונמצא הפירות חונטין עתה". היינו אם עבר רוב הלילות הארוכים של ימות החורף בתורה ועבודה, ועלה שרף באילנות, ויודע ומרגיש בעצמו עד כמה שאש שורפת בלבו, על דרך "רשפיה רשפי אש שלהבת-יה", אז הוא מחליט להמשיך בדרך הזה. וזה פירוש "ונמצא הפירות חונטין מעתה", היינו מעתה והלאה הוא יזכה לפירות.

לכן בט"ו בשבט נקרא ראש השנה, שכבר האדם עשה דין וחשבון לעצמו, אם כדאי להמשיך בעבודה או חס ושלום להיפך. כי אז כבר יודע מאיזה בחינה הוא יכול להמשיך חיים, אם מדברים של קבלה עצמית, או מדברים שהם להשפיע נחת רוח ליוצרו. הנה יודע, שכל עבודתו הוא רק להשיג את הרצון להשפיע, כי הרצון לקבל את התענוגים הוכן לנו ה' יתברך מצד הבריאה, כי רצונו להיטיב לנבראיו וברא את הרצון לקבל. וגם הבריאה היתה נשארת בבחינת רצון לקבל, היינו שאם היינו מקבלים גם את השפע הרוחניות והנצחיות ברצון לקבל שלנו, אזי התענוגים לא היה בשלימות מצד הענף הרוצה להתדמות להשורש, ומשום זה נמשך בחינת נהמא דכסופא. ולפי זה היה יוצא שהבריאה היתה נשארת בחסרון. לכן ה' יתברך הכין לנו תיקון הנקרא צמצום. היינו, במקום שיש רצון לקבל האדם מרגיש אז בחינת הסתרה, כמו שכתוב בהקדמה להסולם, שאף על פי שהחיים המלובש בהגוף הוא נמשך יש מיש, מכל מקום לא ניכר שורש מוצאו היינו מסיבת צמצום כנ"ל. ועל ידי הסתגלות בתורה ועבודה זוכין לבחינת התיקון, הנקרא קבלה על מנת להשפיע, שעל ידי זה אנו זוכים לדביקותו יתברך שמו. נמצא שבזה הכל נשלם. וזה פירוש "שלא חיסר מעולמו כלום", שכוונתו עלתיקון של השפעה, כמו שכתוב להלן.

ועכשיו נבאר את ענין הקשר שבין אילנות לבריות, שחז"ל סומכו זה לזה, כנ"ל. הנה כתיב "כי האדם עץ השדה", היינו כל העבודות שנוהגים באילנות שיהיה מוכשרים להוציא פירות נוהגים גם באדם. כי עד שהאדם יהיה מוכשר להוציא פירות, מוכרחין לעבור עליו כל העבודות שנוהגים באילנות. וענין פירות הוא תכליתו של האדם. ואאמו"ר ז"ל פירש פעם בסעודה של ט"ו בשבט, למה עושין ענין של אכילת פירות, ואמר, משום שזהו כל ההפרש בין קדושה לסטרא אחרא כמו שכתוב בזהר, "קל אחר איסתרס ולא עביד פירא" כמו שכתוב בהסולם (הקדמה ז' אות כב), היינו שמתייבש מקורם והם נובלים והולכים עד שנסתמים לגמרי. וההולכים בקדושה זוכים לברכה במעשי ידיהם, "אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול", עיין שם. לכן עם ישראל עושים רמז לזה, בכדי להראות שעיקר הוא הפירות, עד כאן לשונו. והפירות דקדושה, הוא בזה שזוכים לגלוי אלוקותו יתברך, ונעשה כמעין המתגבר שאין פוסק לעלמין, והולך ממדרגה למדרגה עד שזוכין שאומרים "יתפאר בי, כי חפץ בי, והוא יהיה לי לעטרת צבי".

וענין העבודות שנוהגים באילנות, ניתן גם כן להאדם בכדי להכשירו כנ"ל, עיין שביעית (פ"ב מ"ב), שמביא שם דברים הזקוקים לעבודת האילן, וממנו נלמד לעבודת האדם, ודי למבין.

מזבלין, מכניסין להם זבל. כמו כן האדם צריך להכניס בעצמו זבל, היינו בחינת פסולת שהם מדות המגונות שבאדם. אבל האדם אין צריך להביא זבל מבחוץ כמו אצל האילן, אלא צריך להכניס את הזבל מהעלם אל הגלוי, היינו לתוך הרגשתו, שירגיש את מידת שיפלותו של המדות המגונות שבו. אחרת אין הוא מסוגל לתקן את מעשיו.

מעדרין, חופרים בעיקרי האילנות. כמו כן האדם, צריךלחפור ולחקור את עיקר ותכליתו של האדם מה הוא. לשם איזו מטרה בא לעולם הזה.

מיבלין, חותכין את היבלת, מומין הנולדים באילן. יבלת נקרא דבר שמחוץ לגופו. ויש כמה דברים שהאדם עושה אותם ונראה לחוץ לבני אדם. דהיינו, בעת התפלה או שמדבר דברי חסידות לפני חבירו, שעל ידי זה חבירו רואה את עבודתו שהיא מחוץ לגופו, אזי צריך לחתוך אותם ולבטלם, אלא "הצנע לכת עם ה' אלקיך". היינו, בעת שהאדם עושה איזה עבודה לשם אלקיך, הסימן הוא אם הוא משתוקק להצניע את הדבר מבני אדם, וזה סימן שכוונתו היא אמיתית. ואם לאו הוא להיפך, שהוא משתוקק רק לגלות לבני אדם, ומטהר את הגוף לחוץ בקן טעמים. מה שאם כן בזמן שהוא לשם ה', אז מטבעו שרוצה דווקא לכסות את הדבר.

מפרקין העלין מעל גבי האילן להקל מעליו. כמו כן האדם, יש לו עלין שהוא בבחינת שקודמים לפירות. היינו, שעל העלין יוצאים פירות, שזה ענין ש"מתוך שלא לשמה באים לשמה". השלא לשמה נקרא עלין, והפירות הוא הלשמה. אבל צריך לפרק את העלין הללו, כדי להקל מאילן שיהיה לו היכולת לבא לשמה. אחרת, אם לא יפרק את השלא לשמה, יהיה נשאר בהמצב דשלא לשמה. אבל אחר כך כשזוכין לשמה כתוב "ועלהו לא יבול", אלא כל העבודות שהיה בבחינת שלא לשמה, נכנסין אחר כך להקדושה.

ויש פירוש יותר גבוה, על דרך שכתוב בהסולם (בהקדמה א' אות ב'), שענין "עלין" הוא כוחות הדין שבמסך, שפירוש הצמצום שהיה על הרצון לקבל שלא יאיר שום שפע, אלא שיהיה חושך, שעל ידי זה נולד בחינת מסך. נמצא, שכח הדין של הסתלקות האור מביאו שיעשה מסך, שעל ידו הוא מקבל את הכח של מקבל על מנת להשפיע. וגם בזמן הכנה, היינו מטרם שזוכין להכנס להיכל ה', צריך האדם להתרגל בכוחות דהתגברות על הרצוניות דקבלה עצמית. והדרך הוא להתחיל בדברים קטנים, היינו, בדברים שאין לו כל כך הנאה ותענוג שיותר קל לוותר עליהם, ולומר, לולי שהיה מצוה לעסוק בדברים הללו, לא היה עושה. ואחר כך הוא הולך ומוסיף, עד שמרגיל את עצמו לוותר אפילו על דברים החשובים אצלו ביותר. אפילו בדברים הנוגעים עד לנפשו, הוא גם כן יכול לומר אם לא היה מצוה לעשות לא היה מתעסק בהם. וכל זה הוא כדאי שיהיה גבור ומלומד במלחמה. ואז הוא זוכה להכנס להיכל ה', להיות בין משרתי אל.

וכח המחייב אותו לשמור את עצמו מכל הדברים, אשר לא יהיה שקוע ברצוניות של קבלה עצמית, הוא כח הדין השולט, שהוא כח השומר אותו שלא יכשל בהנ"ל. משום שבשעה שיש לו נגיעה פרטית, תיכף מסתלק ממנו החיות והשפע. לכן הוא קובע ומחליט ושומר על המסך, שיקבל דווקא בעל מנת להשפיע.

וכמו כן בדרכי הכנה, כח הדין הנ"ל מראה כוחו ופעולותיו ניכרת, עד שמחליטים פעם אחת ולתמיד, שלא יעבור אף פעם על הגבול של חוקי התורה. ועד שבאים לידי החלטה הגמורה בבחינת "חוק ולא יעבור", הוא במצב של רצוא-ושוב, הנבחן לבחינת כף-הקלע, עד שבא לידי יראה מפני העונש של כח הדין הנ"ל.

ובדרך הציור הוא, אפילו בזמן שיש להאדם זמן של התעלות הנפש, והוא חושב שהוא בבחינת בל-אמוט לעולם, ואם הוא נכשל בנגיעה עצמית, בין במוחא או בליבא, תיכף שולט עליו כח הדין, והחיות הרוחני מסתלק ממנו. היינו, שלוקחים ממנו את כל החשק והטעם שהיה לו בתורה ועבודה, ונופל לרשות הסטרא אחרא והיא מושלת עליו. ואין לו שום עצה וכח להתגבר עליה, והוא נמשך אחריה בבחינת צאן לטבח יובל, והיא מכריחה לחשוק ולקבל חיות ברצוניות של קבלה הכי שפלים במציאות. היינו, בדברים שסתם יראי ה' מן הרחוב, אף פעם לא יהיו להם כל כך רצוניות לדברים נמוכים.

והסיבה היא מטעם שהוא רגיל לקבל חיות רוחני. ובהבלי עולם הזה הרגילים אינו מוציא כל כך טעם לשבח, ועד שיהיה לו תמורה במקום החיות הרוחני שהיה לו, מזמן שיקבל מהם סיפוק נפשי. לכן הוא חושב בהבלי עולם הזה היותר שפלים, אולי שם ימצא סיפוק לנפשו. ואז הוא חשוד על כל עבירות שבתורה כולה, משום שכח הדין שדוחף אותו לתוך הסטרא אחרא, אזי הרצון לקבל דואג למלאות תענוג, בכדי שיהיה לו חיות למלאות עבור הסטרא אחרא, הנקרא שורש של רצון לקבל אך לעצמו. לכן הוא יורד למקום השיפלות, אולי שם הוא יקבל את מבוקשו.

ואם הוא מקבל שם את מבוקשו, זהו סימן שאלה. ומכל מקום, הוא מחטט באשפות כמו תרנגולין המנקרין באשפה. ובתחילת הנפילה, הוא עוד זוכר את מצבו הרוחני שהיה לו, היינו שעוד נשאר בו בחינת רשימו. ואז עדיין יודע, שהוא עכשיו בבחינת מת, היינו שעושה כל הדברים השפלים, בין במחשבה או במעשה גם כן, במקום שאין לו בושה מאנשים. ומכל מקום הוא יודע, שזהו לא תכלית האדם, וזהו שיפלות. ומבין בשכלו שצריכים להתגבר על זמן ירידה זו. אף על פי שהוא יודע ורואה ומרגיש, אבל הוא מונח כמת שאין לו עצה, והוא כפות בחבלים של עוביות תחת רשות הסטרא אחרא, והרשימה מה שהוא זוכר נדמה בעיניו לחלום טוב, שאין שום עצה ותחבולה שיחלום לו עוד הפעם את החלום הטוב, כך הוא יודע ומרגיש (בעצמו מאה אחוז שאי אפשר להמשיך את מצבו הרוחני שהיה לו אז). היינו, שאין הוא מסוגל לתת כוחות של מסירות נפש, ובבחינת אמונה למעלה מהדעת, כמו בזמן העבר. לכן הרשימו הזו מביאו רק יסורים, מאחר שאין לו שום אפשרות להחלץ ממצבו הנוכחי.

ומאחר שמטבע האדם להשכיח את היסורים, כי כן דרך העולם שהמת נשכח מלב, היינו שאם הוא זוכר את זמנו הרוחני, אזי הוא רואה שהוא עכשיו מת. לכן הוא בא לידי ירידה יותר גדולה, היינו ששוכח את מצבו הטוב, ונדמה בעיניו כי תמיד הוא היה חי במצב הנוכחי של קבלה עצמית, ואף פעם לא היה לו חשק לעבדות ה', היינו שבטח לא עליו נאמר "ואתם הדבקים", אלא כלהחיות שלו הוא רק מדברים גשמיים. ואם לפעמים הוא זוכר שהיה לו איזה מצב רוחני, אזי הוא מתרץ לעצמו שבטח שגם אז לא היה על דרך האמת, אלא מעשי קוף. והעיקר, שאין הוא צריך לצאת ממצב הזה.

ואם סוף כל סוף באה לו מחשבה, מה יהיה עם תיקון הנשמה, אז הוא מתרץ לעצמו – אז זה הוא יתקן בגלגול שני, אבל לא עכשיו. ואחר כך הוא בא לידי ירידה יותר גדולה. היינו ששוכח אפילו לחשוב לרגע קט את כל מה שמתרחש עמו, אלא שהוא חס ושלום בלי שום חשבונות, ונמשך עם זרם העולם, ועושה חיים כמו כל העולם. וזה ענין "יורד ומסית" האדם לקבלה עצמית. ו"עולה ומקטרג", היינו שעבר על חוקי התורה, ונוטל נשמתו, ונשאר בלי שום חיות.

ודבר זה נמשך עד שמרחמים עליו משמים, ומסבבים לו איזה סיבה, שנלכד לפעמים לתוך סביבה טובה של ספרים או של סופרים. ופתאום מתחיל שוב להרגיש את "קול דודי דופק". ולפעמים, יכול להיפוך, שבא לסביבה יותר שפילה, ועל ידי זה שהוא מסתכל בשיפלותם, הוא מתחיל פתאום להרגיש את הכרוז של "שובו בנים", ותיכף הוא מתאזר שוב בכח של גבורה, ותיכף מזכירים לו את הדרכים והתורות שקבל וששמע, ובא שוב לידי התעלות הנפש, ויוצא בפעם אחת מכל השיפלות וקם שוב לתחיה. ואז כבר מרגיש בעצמו שיש לו כח התגברות בכוחות של מסירות נפש, ומתחיל שוב לבחור בטוב ולמאוס ברע, ורק אז הוא הדיין של הבחירה והעצות הטובות והנהגות הישרות, שיש לו כח ללכת קדימה. מה שאם כן בזמן המיתה, היינו שהוא שמתו מוטל לפניו, אין מקבלין שום תנחומים כי כמו שכתוב "למתים חפשי", כשהאדם מת נעשה חפשי מן המצוות, ושום עצה לא יכול להועילו.

ואם עוד הפעם הוא נכשל בנגיעה פרטית, אזי עוד הפעם פוגע בו מדת הדין כנ"ל. והוא מונח כך בכף-הקלע, עד שהחי, היינו בזמן שהוא חי, "יתן אל לבו" להזהר ולשמר עצמו בכל מיני זהירות, שלא יפול עוד הפעם לרשות הסטרא אחרא. והיראה הזו מפני כח הדין נמשך, עד שנחקק בלבו שיקבע את הנהגתו איתן, כמו שכתוב "וירא את הקני וישא משלו ויאמר, איתן מושבך". ופירש רש"י, (שבלעם הרשע אמר) תמה אני מהיכן זכית לכך, הלא אתה עמו היית בעצת הבה נתחכמה לו, ועתה נתישבת באיתן ומעוז של ישראל. היינו, שהסטרא אחרא בא אליו בטענה מה אתך, הלא תמיד היית הולך ביחד עמו בעניני קבלה עצמית, ועתה קבעת לך איתן את מצבך שלא לזוז ממקומך הרוחני אף משהוא. וזה נקרא "יראת העונש", ששומר את חוקי התורה מחמת העונש של כח הדין, כנ"ל.

וזהו מפרקין, מבחינת "הוא מותיב לה והוא מפרק לה", היינו עליות וירידות. על ידי הקושיות והתירוצים, קובעים את צורה האמיתית של עבודת ה'.

מאבקין, שרשי המגולים מכסים אותם באבק. הנה "שורש" נקרא בחינת מחשבה, שהוא השורש למעשה. ואם המחשבות מגולין, היינו שמסתכלים בכל המקומות ומרגל לכל המקומות, הן על הדרכים והנהגות והתורות וכו' שקבל מרבותיו, אם הם אמיתיים. אזי צריכים להתאבק עם המחשבות הנ"ל, מלשון "ויאבק איש עמו", הנאמר על שרו של עשיו, ולקבל אותם למעלה מהדעת. שזה ענין "והוי מתאבק בעפר רגליהם". פירוש, אף על פי שיש לך בחינת מרגלים שאומרים "לא נעלה", ואף על פי שהמרגלים שלהם, היינו המחשבות של התלמידים, מעלים עפר, היינו שנדמה בעיניהם שדברי רבותיו הם ערך של עפר, ומכל מקום הוא צריך לקבל למעלה מהדעת את דברי רבותיו. ואתן כאן דוגמא. הנה אאמו"ר זצ"ל הבטיח לנו, שעל ידי זה שנלך בדרכו ונקיים את הנהגותיו, נזכה לנצחיותו יתברך ולהדבק בו יתברך ולהכנס בהיכלי דמלכא, אף על פי שכל אחד מאתנו מרגיש שאין מידות טהורות כראוי למי שמשרת את המלך, מכל מקום "קרוב ה' לנשברי לב", מאחר שכל המידות המגונות שנמצא בנו מצד הטבע, ה' הטביע בנו וברא אותנו עם כל השיפלות. ואאמו"ר זצ"ל אמר, כי "רם ה' ושפל יראה", משום שה' אוהב את האמת, לכן הקדוש ברוך הוא מקרב את השפלים באמת. ולפעמים אנחנו באים לידי מצב של יאוש, ואנחנו מרגישים שלא נעלה אף פעם ממצבינו הנמצאים בו עכשיו, היינו בזמן ההרהור, על זה אמרו " מאבקין". שצריך ללחום עם המחשבות הללו.

מעשנין תחת האילן, להמית התולעים הגדלים בו. הנה הכתוב אומר אצל המן "ויותירו ממנו עד בוקר, וירםתולעים ויבאש". ענין המן, פירש אאמו"ר זצ"ל, שהוא ענין אמונה. וזה ידוע שבכל יום צריכים לחדש את ענין האמונה. וזה ענין "ילקטו דבר יום ביומו", היינו, אפילו שעדיין אצלו יום, מכל מקום הוא צריך לחדש את היסוד של העבודה, היינו מטרת העבודה. שצריך לדעת, כי מה שהוא נמצא בבחינת יום, אין זה אלא תוצאה מאמונה. מטעם שאם הולכים על דרך האמונה, אזי הוא זוכה להתלבשות השכינה, כל אחד לפום שעור דיליה בבחינת אמונה. היינו שלא המטרה הוא היום אצלו, אלא יכול להשתמש עם בחינת יום, בכדי להעיד על בחינת אמונה. היינו, כי יאמר, עכשיו אני רואה שהלכתי בדרך האמונה, מאחר שיש לי תוצאה של יום. נמצא, שעלי להתחזק בהשורש.

ועל דרך זה פירש אאמו"ר זצ"ל "רועי מקנה אברהם", היינו שנותן מזונות להקנינים של אברהם, היינו מדת האמונה, כי מדתו אב האמונה. אבל לקבל את מדת היום לבחינת מטרה ועיקר. אחרת הוא נקרא "משתחווהלשמש", ודי למבין. ובזמן שכל היסוד הוא אמונה, אזי נמצאים בבחינת עניות ושיפלות, כמו שכתוב " ואנכי תולעת". היינו שבחינת "אנכי", שהיא בחינת אמונה, גורם לי להרגיש שהוא בחינת תולעת, מטעם שכל עבודתו הוא למעלה מהדעת, ומבחינת שהוא למעלה מהדעת אי אפשר לקבל גאות, ודי למבין. מה שאם כן אם לא מחדש את האמונה, אלא כמו שכתוב, "ויותירו" וכו', ושמשתעשע עם בחינת יום שלו, ועושה זה לעיקר, אזי "וירם תולעים". במקום שצריך להיות בחינת "תולעת", אזי וירם, היינו גאות, שמרגיש שהוא המורם מעם. וכל זה הוא מתוך שעובד בתוך הדעת, מזה הוא בא לבחינת וירם, היינו בחינת גיאות. והגיאות שלו מתפשט למרחוק, עד שבא לשיעור ויבאש, כמו דאמרי אנשי זיין גאות שטינקט מרחוק.

והעצה לזה, הוא כמו שאומרת המשנה לנו, "מעשנין". שהעשן בא על ידי השריפה, היינו שבכל יום הוא שורף את עבודתו של אתמול, ורק היום הוא מתחיל להכנס לחדוות של מלחמת מצוה, ולהוציא את ארץ ישראל מתחת רשות הקבלה, ולהכניס את הנקודה לתוך מצב שיהיה מורגש אצלו, שכנפי השכינה חופפים עליו, כמו שכתוב "חופף עליו כל היום, ובין כתפיו שכן". היינו, דווקא כשמקבלים את דרך האמונה, הנבחן לבחינת עול הנישא על הכתפיים, זוכים לבחינת שכינה. כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שבכל יום צריכים לתת לה' כל המעשים שעברו עליו, בין שהם מצוות ובין שהן עבירות, ומתחילים מחדש. וזה פירוש "מעשנין". והעשן סותם אתהעינים הנקרא בחינת "עיני השכל", שהוא בחינת תוך הדעת שלו, ודי למבין.

מסקלין, מסירים את האבנים, שהוא ענין הבנות שיש לו בתוך הדעת, שזה שייך ללב האבן. היינו, בזמן שמרגיש בחינת יום, ומרגיש בחינת טעם והרגש בעבודה, אז הוא אומר, עכשיו אני רואה שכדאי להיות עובד ה', מסיבת שאני מרגיש בזה תענוג וחיות. נמצא שכבר יש לו סמיכה, היינו מרוב הסמיכות הללו באים לו הרבה אבנים, שיש לו בנין שלם בתוך הדעת. וזה ממש אבני נגף. וזה שאמר פרעה, "וראיתם על האבנים אם בן הוא והמיתן אותו", היינו במקום שיש לכם תענוג הנקרא "אבנים", אזי הוא לא מקבל זה לתוך לב-האבן, הנקרא בחינת קבלה, אם בן הוא, היינו שנתעורר לכם מזה בחינת השפעה, היינו כנ"ל בבחינת רועי מקנה אברהם, אזי "והמיתן אותו", המחשבות האלו תשמידו. "ואם בת היא", שהיא בחינת נוקבא, היינו לקבל את הכל לתוך הרצון לקבל, בין במוחא ובין בליבא, "וחיה". את זה פרעה מיעץ לקבל בתור חיות ויסוד. אבל דרך התורה לסקל את הדיעות והמחשבות האלו.

מכרסמין, כורתים וחותכים הענפים היבשים מהאילן. היינו, כל מה שרכש מהסביבה בבחינת מצות אנשים מלומדה מצוות ותורות יבשות, צריכים לחתוך, דהיינו להשכיח את תורת חוץ-לארץ. כי ארץ-ישראל נקרא בחינת לשמה, ומה שלוקחים מהסביבה הוא רק בחינת שלא לשמה, ודי למבין.

מזרדין. הענפים הלחים, כשהם מרובין, רגילין לקצצן ומניחין מקצת מהם. היינו אפילו התורות והחכמות שהם באמת לחים, ומכל מקום אם הם מרובים, היינו ש"חכמתו מרובה ממעשיו" אזי אסור לו להשתמש עם הרבה ידיעות וחקירות. כי עיקר האמת מתגלה במעשים, כי כל מעשה ופעולה בפועל מעידה על טיב פועלה.

היוצא לנו מכל הנ"ל, שהבריות דומה לאילנות. וזה פירוש "היוצא ביומא דניסן וחזי אילני דמלבלבי", היינו שהאילנות כבר התחילו להראות כוחותיהם לחוץ, היינו שנראה לחוץ, שהם כבר רוצים להשפיע פירות לטובתהאדם. שענין טובות היינו להשפיע, כמו שכתוב "רחש לבי דבר טוב", פירוש, ש"אומר אני מעשי למלך" שזהו טוב. והיות שהאילנות מלבלבי, היינו שהם משפיעים, לכן הם נקראים אילנות טובות. ובטח שיש אז גם בריות טובות, היינו שהם גם כן עושים דברים בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרם. אחרת, גם האילנות לא היו משפיעים את פירותיהם, כמאמר חז"ל "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני", היות שיש צדיקים שהם משפיעים, הם פועלים שהאילנות ישפיעו.

וזה פירושו "שלא חיסר מעולמו כלום", היינו כנ"ל, שהכין לנו העסק בתורה ומצוות, שעל ידם נגיע לבחינת השלימות, הנקרא קבלה על מנת להשפיע. נמצא, חוץ מזה שברא הרצון לקבל, הכין תיכף התיקון על נהמא דכסופא, שיהיה שלימות בההטבה. לכן על האדם לתת דין וחשבון לעצמו בכל יום, שיחדש את עבודתו בהתגברות מחדש, וישכח מהעבר. אלא שיהיה לו בטחון חזק, שמהיום והלאה נצליח להגיע לדביקות נצחי בקביעות.

וה' יעזור לנו מכל צרתנו ויתן פדות לנפשנו, ונוושע בגשמיות וברוחניות, אמן כן יהי רצון

ידידיכם ברוך שלום הלוי אשלג

באאמו"ר בעל הסולם זצקלה"ה