[four_fifth]
אנו מדברים כל העת שעל האדם לעשות עבודה פנימית. כל מאוויו צריכים להיות מכוונים לשינוי הלב. שם מקום העבודה של האדם. אך טרם הגדרנו בצורה ברורה מהי אותה עבודה פנימית. ובכן- ביסוד השבועי מלמד אותנו הרב סיני שליט"א את מהותה וטבעה.
[/four_fifth]
[one_fifth_last]
מאת יוני כהן מתוך יסוד פרשת וארא מספרו של הרב אדם סיני התורה, האדם ומה שביניהם
[/one_fifth_last]
[one_fifth][/one_fifth]
[three_fifth]
כמעט כל אחד מאתנו חווה בחייו מצב לא נעים בו רכבו שוקע בחול. לאחר שזיהינו שהתחפרנו, באופן טבעי אנו מכניסים את האוטו להילוך אחורי ולוחצים ארוכות על דוושת הגז. ברוב המקרים הדבר לא רק שלא עוזר, אלא גם גורם לרכב לשקוע יותר עמוק.
כך הוא הדבר כשבאים לעסוק בעבודה פנימית. אם האדם אינו יודע בדיוק מהי ואיך לזהות אותה, הוא עלול להשקיע מאמצים רבים בחושבו שהוא אכן עושה עבודת נפש, אך בעצם הוא שקוע עדיין בחיצוניות אישיותו והוא משוכנע שהוא עושה עבודת נפש…
ראשית נאמר ש'פנימיות' היא מושג יחסי. למשל: בסוף ההקדמה לספר הזהר כותב בעל הסולם שעם ישראל הם פנימיות העולם והגויים הם החיצוניות. בתוך החיצוניות- חסידי אומות העולם הם הפנימיות ושאר האנשים הם החיצוניות. ואילו אצל עם ישראל עובדי ה' הפנימיות (של הפניומיות, כנ"ל) והמון העם הם החיצוניות.
מכאן אנו למדים שכשבאים להגדיר פנימיות צריך לבדוק באיזו מסגרת מדברים, ובה לקבוע מהי פנימיות ומהי חיצוניות.
יחד עם זאת- ההגדרה הבסיסית אומרת שאם האדם רוצה לראות את תוצאות פעולותיו במסגרת חמשת חושיו המרכיבים את תודעתנו הגשמית- זה ייקרא חיצוניות. ואילו אם מטרת האדם מונחת מעבר לפעולתו החיצונית- זה ייקרא פנימיות.
לאור האמור, כל שעלינו לעשות הוא לא חס ושלום לוותר על המעשה, אלא לתת לו את משקלו הראוי לו: אמצעי, אמנם חשוב ואולטימטיבי, אך רק אמצעי, ואילו הכוונה צריכה להיות המטרה שמעבר למעשה.
מעתה, כשאקנה לאשתי פרחים ביום שישי הקרוב, או כל מתנה אחרת, אשים את מאמציי בכך שאני רוצה לאהוב אותה יותר בליבי, והדרך שלי לעורר את אותה אהבה, היא על ידי יצירת סביבה חיצונית המגרה את אותה נקודה פנימית הנקראת אהבה לאשתי.
אם נעתיק את הדוגמה של הזוגיות שהזכרנו למערכת היחסים שלי עם הקב"ה, כ קיום המצוות שלי יהיה באווירה של רצון לבנות תשתית של קרבה וקשר לה'. זוהי כל התכלית של קיום המצוות: להביא את האדם לקשר פנימי עם ה'.
איך אני אבחן את עצמי אם עשיתי תנועה פנימית אם לאו? כשכול פעם שאעשה את המעשה של שמירת ההלכה, אעצור רגע ואתבונן איך אני מתעורר לאהוב את ה' דרכו ולא רק אני עושה "וי" על המעשה וזהו.
אלא שקל לנו הרבה פעמים לקרוא שעתיים תהילים ואילו לעשות כוונה של חמש שניות לפני המעשה הופך עבורנו משימה קשה מנשוא. מדוע כך הדבר? כי אנו מזוהים מעצם טבענו עם חיצוניותנו. לכן עבודה פנימית היא כל כך קשה לביצוע. אך שם נמצאת משאת חיינו. גם אם מורגש לנו אחרת.
לכן קל לנו להבין אדם הנוסע לנסיעת עסקים כדי להרוויח ממון והוא נעדר מביתו במשך חודש, אבל אם נשמע על חסיד שעזב את ביתו במשך חודש כדי להצטופף בצל רבו, זה יגרום לנו תחושה של מורת רוח והרמת גבה. ולא נצליח להבין איך בן אדם מסוגל להשאיר לבד את אשתו וילדיו הרכים.
נסיים ונאמר שעל האדם לראות את כל המציאות שלו בעולם כאמצעי ולא כמטרה. לשים כעיקר חייו את הרוחניות ולא את הגשמיות. אז נהיה מוכנים לוותר על הגשמיות בשביל הנקודה הפנימית.
נקודה למחשבה: לאור האמור, האם אמתית האמירה הרווחת בפי ההמון "העיקר הבריאות"?
לנו התשובה די ברורה….
שבת שלום!
[/three_fifth]
[one_fifth_last][/one_fifth_last]
