שאלה:
לאחרונה למדתי את המאמר 'שלימות ההשגה והגאולה השלמה' עלו אצלי כמה שאלות שאשמח אם תוכל להרחיב את דעתי בנושא.
הבנתי שלדבקה בו הכוונה במידותיו, והכוונה להשוואת הצורה ברוחניות שהיא 'להשפיע ולהואיל לזולתי ולא לתועלת עצמי כלל' שזו הדבקות הרוחנית.
הרב כותב שבשביל לסגל לעצמינו טבע שני של נתינה ניתנו לנו מצוות שהם רק לעשות נ"ר להקב"ה.
קשה לי להבין תפיסה זו. לתפיסתי המצוות ניתנו כדי לזכך את האדם ולתקן את העולם- לבנות חברה שמקיימת את כלל 'ואהבת לרעך כמוך'. אני מבין את מצוות בין אדם לחבירו בהקשר זה ואני מבין את מצוות בין אדם למקום לדוגמא תפילה ככלי שמזכך אותי להיות יותר רגיש לאדם ובכך לקיים מצוות ואהבת. וכך אני מבין את המושג ל'שם שמיים' כדי להביא את השמיים לארץ- לבנות בארץ תרבות וחברב של אידיאלים.
מה עניין לעשות נחת רוח להקב"ה?!
הקב"ה תכונתו השפעה-ללא תועלת עצמית אז כשאני לכאורה מקבל אני בעצם עושה נ"ר להקב"ה? מרגיש לי שזה מתקשר לסוד השבת. שזו התכלית בסוף- 'יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים'..מהי מנוחה זו?
תשובה:
שלום
התפיסה שאתה מייצג, שמה את החברה כחשובה יותר מהרוחניות, המשוללת זמן ומקום.
האם התורה באה ללמד אותנו לייצר חברה חיצונית טובה יותר, או שחברה חיצונית יותר באה לבנות סביבה רוחנית טובה יותר?
אם ניקח שאלה זו לאדם עצמו, נשאל את השאלה באופן הבא, האם הרוחניות נועדה לשמש את בריאות הגוף או שצריך להשתמש בבריאות הגוף לצורך הנשמה?
האם האדם פועל עם החיצוניות לצורך הפנימיות או עם הפנימיות לצורך החיצוניות?
כל השאלות האלו מכוונות לדבר אחד. יש להבדיל בין השפחה לגבירה. הגבירה היא הפנימיות השפחה היא החיצוניות.
החברה, הסוציולוגיה הנראית עין, אינה אלא סימן חיצוני למהות פנימית אין סופית, שהיא האני האנושי הנקרא השכינה הקדושה.
היכולת של האדם להגיע לאושר האין סופי, אפשרי רק אם יתחבר לאינסוף. לישות אינסופית בלתי תלויה, שהיא רק הבורא יתברך.
כיצד תהיה שלמות חברתית או גופנית ללא חיבור עם שלמות בלתי תלויה בזמן ומקום, מה גם שהעולם הזה עולם חולף הוא ולא נצחי.
חייב להתחבר לבורא, שהוא שלמות אינסופית בלתי תלויה, כדי להיות מאושר בצורה אינסופית. כאשר האושר שלנו מונח על מושא סופי, כמו החברה, אזי גם האושר יהיה סופי ולא לשם מועדות פנינו.
טעות נוספת בהנחת שאלתך, כאילו צריך להוריד את השמים לארציות.
על כך הייתי עונה " אוי לו מי שאלוקיו כל כך ארצי הוא, כל כך מגושם, כל כך זבובי"
בכבוד רב
הרב אדם סיני