נעים אנו בזמן לכיוון חודש אדר.
עצם המחשבה, שאנו הם שנעים בזמן ולא הזמן הוא שחולף, מאפשר לנו לראות את עצמנו אחראים לתנועה זו או לכל הפחות לראות תנועה זו כהזדמנות לכוון את נפשנו למחוזות הרצויים לאדם שבנו.

אדר הוא מלשון אדרת שיער, זמן של סערת נפש הנובעת מגילוי החיסרון.
חודש השנים עשר הוא בחינת הנקבה שרק בשיתוף איתה ניתן להשיג את האושר העילאי. הדרך לעשות זאת היא ע"י קשירת נקבה זו הנקראת צדק (הכוכב השולט על חודש אדר – יש האומרים נפטון), לבחינת כוח ההשפעה הטהורה הבאה מבחינת יעקב או בחינת אברהם או בחינת מרדכי, או בחינת משה ועיקרה היא יסוד דאבא.
הכוכב השולט על מזלו של האדם מפגיש את האדם עם הצורך בעבודה.
צדק הוא בחינת מלכות, כאשר היא במצב הקטנות, ע"כ מבטאת צד של דין. דין זה הוא סערת הנפש וגילוי החיסרון השייכים לחודש זה.
העבודה הנצרכת היא כוונת ליבו של האדם לצדקה שהיא תיקון הצדק.
בכל זמן אליו נע האדם הוא פוגש ב' מצבים. האחד הוא המצב הקוסמי אליו הוא מגיע. השני היא העבודה הנצרכת במצב זה.
מצב הא' – על האדם לעשות עבודה נפשית של פתיחות וגמישות נפשית כדי להתחבר לכוח זה. בחודש אדר על האדם להתחבר עם הכוח של ראיית החיסרון. להתחבר לתנודות המפגישות את האדם עם דינים קשים. לבושי הדינים יכולים להתראות בעולמנו כבעיות גשמיות כמו פרנסה, בריאות, פירוד קשרים רצויים, וכו'. החיבור הוא לא לפחוד להרגיש מצבים אלו לא לברוח מהם, אלא לראות בהם הזדמנות לעבודה.
היכולת שלנו לראות שמצבים אלו הם גם צד של קדושה בבחינת צדק מצד הקדושה, מלכות במצב הקטנות, מאפשרת לנו לעבור למצב הב' שהוא העבודה הנצרכת ממצב זה.
אם אנו לא פתוחים למצבים אלו הם מגיעים גם ללא רצוננו. עדיף שאנו נעורר את השחר ולא שהוא יעורר אותנו.
מצב הב'- העבודה היא כאמור צד החיבור לצדיק. הצדיק צריך להיות מחובר למידת ההשפעה הטהורה שהיא בחינת נס. (אגב כך נאמר שגם נס חנוכה בכסלו קשור לצדק). מכוח האמונה של הצדיק ניתן לייצר נס.
הצדיקים שנלחמו נגד מידת הדין המופיע בשם אלוקים מופיעים בכל ירידה וירידה, בכל כאוס הניבט לנפש האדם כסערת נפש.
אברהם כנגד נמרוד, יעקב כנגד עשיו, משה כנגד פרעה, מרדכי כנגד המן.ואת/ה כנגד מי בתוכך?
כל אדם בחודש זה צריך למצוא את מצב הא' שהוא צד המן שבתוכו המאתגר את צד הצדיק שבו שהוא המכשיר למצב הב'.
יש בנו את הכוח בחודש זה לחולל נס בנפשנו, לזכות לגאולה נפשית שהיא שלמות ההשגה. בשונה מפסח שם שורש הגאולה בחודש זה ניתן להגיע לגאולה השלמה.
הגאולה השלמה היא רק כאשר גם צד הנקבה שבתוכנו, צד הגוף, הצדק, יכול לקבל את תיקונו ולהיות שותף לגאולה זו. או אז מטרת הבריאה תבוא על תיקונה השלם.
כל הפושט יד להשפיע ולתת צדקה לעני, זוכה להינצל ממוות בחנוכה ולהגיע לגאולה שלמה בע"ה בפורים.
אז יוכל לבוא לסעודה הגדולה שמח וטוב לבב.
ראש חודש אדר שמח לכולם

✡ הגלות החיובית ?
חודש אדר מפגיש אותנו עם העבודה הרצויה של המעבר מגלות לגאולה. טרם הגאולה הנפש צריכה לפגוש את הגלות הראויה.
המסע הנפשי בזמן – בחודש אדר מאפשר לאדם ע"י ההתכוונות הנכונה להביא את נפשו לתדר הנכון.
ההתחברות הקוסמית לגלות הנכונה היא המאפשרת להיות בגאולה האמיתית.
? מהי גלות?
גלות היא פרטיותו של האדם. לשם כך צריך האדם לזהות את עצמו כיחידה פרטית. אולם "אליה וקוץ בה". פרטיותו של האדם היא גלות והתנתקות מהכלל.
הכלל של כל הבריאה היא הבורא. כדי להרגיש את פרטיותי אני צריך להתנתק מהבורא.
כדי להבין זאת אולי נחשוב על מקרים מעולמנו שלנו.
כאשר יש קבוצת חברים שרוצים לארגן סעודת ראש חודש אדר (הכלל). כדי שכל אחד יוכל לרתום את עצמו לסעודה, ראוי שכל אחד יחשוב, מה אני יכול לתרום לכלל?!
אולם תנאי מוקדם לכך הוא לדעת מי אני? מה היכולות לי? מהם הטבעים שלי? מהם הגבולות המייצגים את האישיות הפרטית שלי? על האדם לצאת לגלות.
? ההשתחוות לאליל "מהיאמרו"
יעצור כאן כל אחד מהקוראים ויכתוב לעצמו מהי אישיותו הפרטית. מה הוא תורם לייחד העולמי? מה הייחודיות שלו?
רוב בני האדם לא יוצאים לגלות הזו, אלא עושים מה שכולם עושים כי כולם עושים. ובדרך כלל משתחווים לאליל הנקרא "מהיאמרו" .
האם שמעתם על עבודת האללים הזו? כאשר המחשבה מה צריך לחשוב או לעשות מפנה את המבט לתשואות מבחוץ במקום לאותנטיות של האדם. על האדם להפנות את מבטו להסתכלות פנימית, עליו לשאול עצמו באופן האמיתי ביותר, מהו האגו שלי? מהו העיגול או מערכת העיגולים הפרטים הבונים אותי?
ללא הידיעה הזו אין גלות נפשית אמיתית.
? קדושת הגלות
אנשי הגלות הנצחית צועקים בקול גדול "חופש הפרט". או במילים אחרות הגלות קדושה היא. דומה הדבר שיצעקו, הגלגל במכונית יעשה מה שהוא רוצה, כי ככה הוא רוצה.
האם הוא לא אמור לראות מהי תכונתו האמיתית, שאותה הוא יכול לתרום לכלל המכונית?!
האם המאוויים האישיים הם שלך יהודי יקר? האם לא ברור לכל אדם, שגלות זו היא המן הרשע, שכולם משתחווים אליו?!
יש צורך לדעת לפרש את הפרטיות הזו? התורה של הגלותיים ההם היא "הכול מותר בלי שאתה פוגע באחר", זו הנצחת הגלות, הנצחת הנפרדות.
? מחופש להפקרות
יש להבדיל בין חופש להפקרות. הפרטיות הנתרמת לכלל היא חופש אמיתי. לעומתה ההפקרות היא השתחוויה לאליל "באלי" (בא לי). לכל פרט יש תפקיד והוא חייב לרתום אותו לכלל. אין לאדם שום זכות שלא נתנה לא מהכלל. הכלל הוא מחלק הזכויות ולא הפרט. (אגב , זו גם טובת הפרט בסופו של דבר)
אדם צריך לסגל לעצמו את מידת השחרור הפנימית, כדי לפגוש באופן האוטנטי את פרטיותו. הכרת הפרטיות ראויה היא וחשובה, אולם היא רק אמצעי כדי להגיע לייחד.
עתה שאל את עצמך יהודי יקר, האם שיקול הדעת שלי הוא של המן או של יהודי? האם אני מביא את מחצית השקל כנגד שיקול הדעת של המן? האם אני יכול להפוך את הפקרות הפרט לחופש הפרט האמיתי?
?אני רוצה גלות מנצחת.
?אני בוחר במרדכי ולא בהמן.
?ואתם אחיי ואחיותיי?
?אני יהודי.
בברכת גלות מנצחת
הרב אדם סיני

מגילת אסתר בפנימיות:
מגילת אסתר מתארת את ההתרחשות הנפשית של האדם כדי להגיע למציאות של פורים. פורים – מלשון פריה שזה כנגד אפרים, אור של הולדה, מוחין דגדלות (כמו שחנוכה זה כנגד מנשה מלשון שמונה).
בכל אחד מסיפורי המקרא והאגדות יש דרך שבה חז"ל רוצים להעביר לנו את הנקודה הפנימית שאותה צריך לפעול.
כתוב במגילה שהמלך אחשוורוש מולך מהודו ועד כוש, הודו זה מלשון הודיה, קו ימין. כוש זה מלשון חשכות, קו שמאל. דהיינו, לצד המלך יש שני צדדים, כך גם במלך שבאדם יש שני צדדים: יש צד שהוא מלך זקן וכסיל, תפיסת הבורא מצד יצר הרע, ויש צד של תפיסה שתופסים שהבורא הוא מלך מלכי המלכים.
היכן שכתוב "המלך" במגילה הכוונה למלך מלכי המלכים, והיכן שכתוב "המלך אחשוורוש" הכוונה למלך מלכי המלכים אך בתפיסה המעוותת מצד האדם. המלך מולך מהודו, שהיא הטבה (בינה) ועד כוש (שחרות) שזאת המלכות, כל מסגרת הרצון של האדם.
תפיסת המלך בהתחלה היא, שיש החלטה שהמלך צריך לתת שתייה כדת אין אונס, כלומר, להנות מהחיים כמה שרוצים. לכן אשתו היא ושתי מלשון "ושת", שזה הכלי שבו מקבלים את האוכל לקיבה, שהוא הכלי קיבול של האדם. הבחינה הזאת של ושתי מציינת את הרצון לקבל שבאדם. אותו צד של האדם שתופס את המלך באופן של אחשוורוש, שצריך להנות מהחיים, מבקש שושתי תבוא להראות את יופיה, כלומר, להראות שהרצון לקבל הוא דבר טוב. עפ"י דברי חז"ל גדלו לה קרן וזנב, בחינות אלו מראות שהרצון הזה הוא רצון בהמי ורואים שכולה מעוותת וכל מה שהיא רוצה זה לקבל לעצמה. ושתי מקבלת צרעת, כלומר, צרעת מלשון "מוציא שם רע", שמוציא שם רע על הבורא (מצורע). האדם צריך לראות מה הוא עושה עם סוג הרצון הזה הנקרא ושתי. אחשורוש מבין שצריך להרוג את ושתי והוא צריך לחפש נערה בתולה, כלומר, רצון כזה שעוד לא הכרתי עד היום. רצון כזה שאולי יהיה מתוקן ודרך הרצון הזה, הביטוי של המלך יהיה אמיתי. כשאדם מדבר לשון הרע על הבורא, הוא מחפש רצון אחר.
מחפשים בכל המדינות, שהן הדינים (מדינה מלשון דין), ולבסוף מביאים את הדסה, מלשון הדס, שהיא בחינת הרצון להשפיע שמחזה ולמעלה. הרצון הזה נקרא "הדס", כמו שראינו בארבעת המינים שהדס רומז לג' אבות, צד של השפעה. אחשוורוש מוצא את הדסה והיא בהמשך הופכת להיות אסתר שהיא המלכות, שבהתחלה היא מוסתרת ורק בחינת ההשפעה מגולה בה.
מרדכי זה צד יעקב שנלחם בעשיו (המן מזרע עמלק מזרע עשיו) והדסה היא זו שמחליפה את ושתי אך עוד לא באה לידי גילוי.
בשלב זה על האדם לגלות אמונה אמיתית ולהילחם נגד הצד של המן, שהוא מצוי בכל אדם ואדם. המן רוצה לגרום לאדם לא לעבוד את העבודה האמיתית בחייו.
המן אומר למלך אחשורוש: "ישנו עם אחד", אומר האר"י הקדוש: "ישנו", פירושו, ישן ו', ישן האלוק' של העם הזה (האות ו' מייצגת את הקב"ה), כלומר, העם הזה רוצה לבוא לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש וחייבים להילחם
בו, כלומר, בצד היהודי שרוצה לעבוד את הבורא.

הצד שנלחם בהמן נקרא מרדכי, שזה מלשון "מירא דכיא" (אור זך), בחינת האור של לאה, אור של הסתרה שנקרא "עלמא דאתכסיא", עולם מכוסה של השפעה טהורה. מרדכי הוא איש ימיני, כל כולו השפעה.
המן לא יכול נגד ההשפעה של מרדכי, המלחמה של מרדכי בהמן היא מאוד פשוטה, הוא הולך בעקשנות עם האמת ולא מוכן להתפשר, ולמרות שכולם משתחווים לרצון הזה, הנקרא המן, המייצג את התפיסה: "תעשה מה שטוב לך בחיים", מרדכי "לא יכרע ולא ישתחווה".
מרדכי יושב בשער המלך ולא בביתו והוא שומע שביגתן ותרש רוצים להרעיל את המלך. צד המלך זוכר את זה, כלומר, יש רשימה (זיכרון) באדם שצריך לצאת מהאנוכיות והגאווה אך אותה רשימה לא ערנית. הרשימה הערנית היא דווקא של המן. צד המלך זוכר את זה לאדם כשהוא נלחם נגד מה שרוצה להרעיל לו את תפיסת המלך, שאלו הגאווה והאנוכיות.
"אחר הדברים האלה גידל המלך את המן", המלך מגדיל את המן לאחר שמרדכי, שהוא צד ההשפעה, מתגבר על האנוכיות והגאווה, אז צריך המלך להגדיל את המן שזה יצר הרע, וזאת כדי שיהיו כלים גדולים יותר.
מרדכי שומר על צד האמונה בצורה מלאה, הוא איש ימיני שלא מוכן להתכופף לשום דבר, שזה בחינת קריאת שמע שבאדם.
אל לנו לחשוב שלא צריך להשתמש ברצון לקבל. התיקון הוא לא רק צד של השכל והנשמה, אלא התיקון הוא גם של צד הגוף, לא הגשמי, אלא של הרצון לקבל.
במגילה מראים לנו שאפשר להתגבר גם על ושתי וגם על המן, ואם עושים את התיקון האמיתי בדרך של מרדכי והדסה אפשר להגיע לגמר התיקון, שזה נקרא פורים, ולכן צריכה להיות שמחה גדולה. למרות שאדר זה מלשון "אדרת שיער", שזה מלשון רצונו הסוער של עשיו, צריכים אנו להיות בשמחה. צריכים ללמוד איך לנצל את סערת הנפש להרבות בשמחה. אם יש סערת נפש ואתה רק נרגן ומפריד אלוף, אתה מתרחק מהבורא ואתה רוצה להיות אחשוורוש ולא המלך, לכן מי שיש לו סערת נפש יכול להתגלות במלוא כיעורו, ומצד שני יכול להוליד ע"י עבודה אמיתית של "מירא דכיא", של אור זך, של איש ימיני ושל מידת ההשפעה, שמחה גדולה. לכן "משנכנס אדר מרבים בשמחה!".
הרב אדם סיני

משכנס אדר מרבין בשמחה‬
‫תומלל מתוך דברי הרב אדם סיני בסעודת ראש חודש אדר ב' תשע"א‬

‫"משנכנס אדר מרבין בשמחה". כל אדם מטבעו אוהב לשמוח, ולכן לא ברור מהו שאומרים לאדם, וכן גם מצווים עליו במעין הנהגה, "מרבין בשמחה", והרי הוא רוצה לשמוח? ‬

‫שמחה יכולה לבוא מכל מיני מקומות. ושמחה אמיתית היא שמחת הנשמה. כאשר הנשמה שמחה, יכולה היא להאדיר גם את הגוף. ולכן, השמחה של הנשמה אמנם חשובה מאד, אך לא די בה. ‬
‫חודש אדר הוא החודש הי"ב. המספר י"ב מראה על חלוקה, והחלוקה היא בחינת הגוף. ומשמע שבלי האדרת הגוף, לא יכולה להיות בחינת הנשמה. ‬
‫אדר, מלשון "אדרת שיער". ושיער הוא מלשון "סערת נפש". כאשר הגוף אינו מקבל את רצונו, הוא בסערת נפש. ולכן החודש הזה דוקא מציין את צד הגוף. ומצד שני, יש בעיה גדולה בהאדרת הגוף. ישנה טעות המתלווה לאדם בכל מבואותיו, ובכל מקום אליו פוסעת נפשו, הוא נתקל באותה טעות שהולכת איתו תמיד: ‬
‫הנשמה נמצאת בגלות רצון ההשלמה המעשית. היא רוצה שההשלמה תבוא מצד המעשה. אך זו ההשלמה המעשית, אינה נשלמת אלא בפועל היוצא מהמעשה, ולא במעשה עצמו. ולשם, כל אחד מאיתנו צריך לכוון את המעשה. כאשר אנו חושבים שהמעשה עצמו יכול לתת לנו את השלמות – אנו טועים. מצד אחד אנו חייבים את הגוף, את המעשה, את האדרת הגוף. אך מצד שני, אסור לנו בשום פנים ואופן לחשוב שהמעשה מצד עצמו יכול להגיע להשלמה הרצויה.‬
‫חודש אדר הגיע אחרי עבודה רבה שעשינו. אך תמיד כאשר עושים עבודה ומגיעים לאיזשהו רצון לתוצאה בבחינת "פורים" (מלשון פריה, שהוא הכח של בחינת אפרים, הפרי האמיתי אליו צריך להגיע), אין זה בא אלא לאחר גדלות של הנשמה. ולכן, ראשית אנו צריכים להיזהר מכך שכאשר מגיעים לחודש הזה, שלא נרצה רק את צד המעשה עצמו, אלא את התוצאה הנובעת מהמעשה.‬
‫על ידי מעשים רעים ונטיות עכורות, האדם מגיע להרהורים נפסדים אשר מחשיכים את הנשמה. הנשמה בטבעה צריכה להאיר את הגוף, אך הגוף חייב לתת את המקום הראוי לנשמה כדי שתוכל היא להאירו. ולכן, כדי שתוכל הנשמה להאיר את הגוף, חייב האדם לתקנה ולא לקלקל אותה ח"ו. ולכן, בעיקר צריך להיזהר מהרהורים רעים. ‬
‫יש לזכור שהמעשים הרעים אשר אט אט חודרים לכל מיני נטיות עכורות שיש לאדם (הן מעצם טבעו, והן ממה שרכש במשך חייו), גורמים לאדם להרהורים, הגורמים למחשבות שאינן טובות ומביאים לידי החשכת הנשמה. ואז הנשמה לא מאירה, וכאשר אינה מאירה אין מה לעשות איתה. ולכן, כאשר אין לאדם מה לעשות עם נשמתו והיא אינה מאירה, עוזב אותה והולך לתענוגות הגוף. וכך הולך לדברים גרועים אף יותר, ומחשיך עוד יותר את נשמתו, עד כדי שגם כאשר מאמינים שהנשמה צריכה להאיר, כבר אין שום נגישות לאותה נשמה.‬
‫כאשר אדם נמצא בחשכות זו, חייב הוא להאמין באמונה שלמה בקדושת השאיפה האמונית. אם אדם מאמין בקדושה זו של השאיפה האמונית, אז יש לו בשביל מה להחיות את הנשמה. אולם אם אינו מאמין במלא עוזו בשאיפה זו, עלול הוא להביא עצמו למצב רע מאד וליאוש, מכיון שהגוף מחשיך. אנו נמצאים בעולם כזה שהגוף מביא אותנו למקומות כאלו שאין לנו כמעט אפשרות לתקן.‬
‫כדי שהאמונה הזו תבוא לידי פעולה ולא תהיה רק הכרתית, וכדי שלא רק נדבר את הדברים, זקוק האדם לאומץ. האדם זקוק לאומץ בנשמה. לעיתים, אין לנו מספיק אומץ לחיות את מה שאנו מאמינים לנכון, את מה שהגענו להכרה בו. זכות ההכרה היא אמנם הכרחית, אך לא די בה. זכות ההכרה יכולה להביאנו להכרה הברורה, ולעיתים אף נפעמת נפשנו מתוך הכרה אחת ברורה. אולם כאשר אנו רוצים לבוא ליישמה, מקבלים אנו ייאוש של חשכות הגוף. ולכן, צריך את אומץ הנשמה כדי שתוכל היא לפסוע לאותה נקודת שאיפה אותה רוצים אנו ליישם.‬
‫כאשר יש את האומץ הראוי, אט אט יכול האדם להכיר את אופי העצמי האמיתי שלו. ולא די רק להכיר בו מרחוק, אלא אף מתחיל הוא לחוש אותו. וכך, אט אט מתחיל הצוהר להתרקם, להפתח ולהאיר גם את חשכות הגוף הרחוקה ביותר.‬
‫כאשר מתעוררת אותה אדרת, אותו חסרון של הצדיק, יש לו לנהוג באופן מאד מסויים. וזאת מכיון שכאשר מתעורר החסרון אפשר להגיע לייאוש. אך הצדיק, גם אם אינו רואה דרך לתיקונו, אין הוא נופל ברוחו. מהו שנותן לו את הכח לראות את החסרון מבלי לדעת איך לתקן, ובכל זאת לא ליפול ברוחו? והרי יודעים אנו שזוהי הדרך של חסרי האמונה החזקה, שכאשר רואים את החסרון נופלים ברוחם. אולם מה יש לצדיק בכל זאת, ובמה מאמין? הוא מאמין, ואינו מוכן לעזוב אמונה זו, שזכות הנשמה תתקן הכל. הוא מאמין שזכות הנשמה יכולה להאיר גם את המקום החשוך ביותר. וגם אם אינו רואה כלל את הדרך ואת התיקון, אלא הוא רואה דבר עכור, בכל זאת הוא יודע: "אני הולך לתקן את הנשמה. וכל מה שאני מרגיש כעכירות הגוף כבר יתוקן". אין הוא דואג על הפרטים, אלא הוא דואג על הכללים. הוא יודע שאם הכלל יהיה נכון ואמיתי, ושאם יתקן הוא את הנשמה, ממילא גם הגוף יתוקן. ‬
‫אולם רוב חדלי האונים רדופים אחר אותם חסרונות רגעיים, אותם חסרונות של הגוף. וכאשר רודפים, מגיעים הם למצב בו הם רדופים אחר שום דבר. רדופים הם אחר זנבם עצמם במעגלים אינסופיים, וכל יום הם יודעים שרצים הם לשום מקום ואינם מגיעים לשום מקום.‬
‫ולכן, האדם צריך להיות מאמין שהנשמה מאירה את הגוף. אם יאמין בכך, יוכל הוא לפעול בכך. אולם הבעיה שלנו היא שאיננו מאמינים בכך. אנו אמנם מכירים זאת באיזושהי הכרה רחוקה, או יכולים אולי לומר שמאמינים בזה. אך אם ממש היינו מאמינים שמשם תבוא התמורה, היינו מוכנים להשקיע את נפשנו בכך. אלא שהיות ואנו עדיין מאמינים שהתמורה תבוא מעכירות הגוף והסיפוק הגופני. אנו מוכנים לעבוד שעות רבות ולתת יגיעה גדולה בשביל הסיפוק הגופני, וזאת למרות שכל פעם מחדש אנו מתאכזבים ממנו. ואותו יצר של הרצון הגופני הוא חזק מאד. ‬
‫ולכן, אנו נמצאים בנקודה של חודש בה כל מה שעשינו במהלך השנה יכול לבוא לידי ביטוי, או מאידך ח"ו להפסד. ולכן אנו צריכים א"כ לעשות שיקול דעת ברור מאד: האם אנו מוכנים להאמין בזכות הנשמה או לא.‬
‫האנשים הרוחניים האמיתיים מוכרחים להיות שומרים תמיד על הלך נפשם הפנימית. אסור להם לעזוב ולו לרגע את האחריות האישית, האחריות של ההרגש הפנימי המתמיד. אל להם ליפול לתוך איזושהי תחושת נפש ש"אני חייב איזושהי נקודה פרטית", מתוך כעס ח"ו, או אף יותר גרוע מתוך עצבות וכו'. כל אותן נטיות של מדות עכורות מביאות את האדם לייאוש וקטיעת אותה אווירה נפשית. ‬
‫האדם הרוחני מחוייב לאווירה נפשית ראויה ושלוה פנימית החייבת להיות נשואה על בינה יציבה ואמונה בערכים ברורים מאד אחריהם הוא הולך. אין אפשרות ליציבות הנפשית מבלי השמירה וההתחייבות על שמירה של אווירת נפש זו. האנשים הרוחניים, הצדיקים האמיתיים, אינם מוכנים בשום אופן לתת לכל רוח מצויה להזיז ולהניד את נפשם למקומות ומחוזות לא ראויים. גם אם קורים דברים קשים בחיים, יודעים הם לשמור על אותה נקודה הנעה בנפשם כחוט השני, בכל מבואות דרכם, ונותנת להם את הבטחון והשלוה הפנימית שלא משנה מה יקרה, הם הולכים בדרך בה ראו כאמת. ולכן ראוי לכל אחד לבדוק כמה הוא עשה במשך חייו כדי להגיע לנקודה זו.‬
‫ולאחר שעשינו עבודה זו במשך כל השנה, חייבים לחזור לגוף ולהאדירו על ידי גדלות הנשמה. כי ההאדרה הגדולה של חודש אדר אינה באה ח"ו לגרעון, אלא באה כדי שנוכל להיות מעל המן. לכבוש את המן ולא להורגו. אין טעם להרוג את יצר הרע, אלא יש לכבוש אותו. יש לכבוש את בית המן, למרות שגדל הוא מאד ונראה כגדול, ולמרות שיצר הרע הוא גדול, צריך להאיר את הגוף בעזרת הנשמה.‬
‫השמחה האמיתית היא זו שנותנת לאדם לבטא את הנשמה דרך הגוף. בלי בחינת הגוף (חודש אדר), לא מגיעים לפריה האמיתית. ההפריה של האדם והפרי האמיתי שלו הוא כאשר יודע לשלב את הגוף והנשמה. ‬
‫היות והמטרה היא בסופו של דבר רק על ידי שיש גם את צד הגוף (וכמובן לא מדובר על הגוף הגשמי, אלא זהו רק הביטוי הגשמי), ע"כ אם אין את הגוף הרוחני, הרצון לקבל, אזי גם הנשמה אינה יכולה להאיר במלא עוזה. ולכן, צריכים את ההאדרה הזו, וצריכים אף את הרצונות הפרטיים והקטנים ביותר. אבל הם לא מקבלים את התמורה מעצמם, ואינם באים מעצמם, אלא הם באים כשליחים ונשואים על אותה נשמה אשר תיקונה הלך ורווה במשך כל השנה.‬
‫מי שכבר הגיע לחודש אדר, יש לו להסתכל על גדלות הנשמה ולהחדיר בעצמו באר היטב: גדלות הנשמה היא הפתרון לגוף. הגוף לא יתן לי את הפתרון של חיי. השאיפה שלי הגופנית היא רק ביטוי ("טריגר") לרצון הנפשי והנשמתי שלי. ואם לשם אלך, אז אוכל להגיע.‬
‫אנו חייבים להאמין שאפשר להגיע לשלמות. והשלמות היא בנשמה, וביטויה בא דרך הגוף.‬
‫ע"כ, חודש אדר יכול להביאנו להכרה זו. ואם נבוא לזו ההכרה, אז בע"ה נוכל לומר בפה מלא: "משנכנס אדר מרבין בשמחה". משום שהריבוי הוא צד הגוף. אך כל הריבוי יבוא בע"ה עם אותה איכות של הנשמה. ואז הריבוי שהוא בחינת "רוב מנין", יבוא עם "רוב בנין". אז הגדלות, השלמות והשמחה האמיתית תבוא עדינו במהרה בימינו אמן ואמן.‬

מתוך ספר הרב על חגי ישראל שיוצא בקרוב, להזמנה מוקדמת של הספר לחץ כאן

גלגל השנה
גלגל השנה מפגיש אותנו בכ"פ עם נקודה אחרת בה אנו נצרכים לעשות עבודת נפש, שמטרתה התקדמות לתיקון הכללי, הן כפרטים והן כעם. פורים מציין את גאולת הגוף, אך לפני כל גאולה חייבת להיות גלות ממנה נגאלים. ולכן הגלות היא פרט ששיך לגאולה. הפרט הזה יכול להראות כדבר נפרד, או כחלק מפאזל כללי כפרט המשויך לכלל. ולכן אם אנו רוצים לדבר על פורים שהוא בחי' גאולת הגוף, צריך לדבר על הגאולה כחלק מכלל.
אחד החוקים החשובים בתפי' המציאות הוא שכל הבנה או הגדרה אמיתית של פרט כלשהו, חייבת לכלול את הקשר של פרט זה אל הכלל. ומשמע שאם מגדירים את הדבר רק מצד עצמו, בלי קשר לכלל, זו הגדרה לא נכונה. אין דבר כזה במציאות שפרט עומד בפני עצמו. ולכן גם את הגלות צריך לפרש כחלק מכלל – הגאולה. ולכן, צריך להסתכל על הפרט כחלק מכלל, כי אין מציאות של פרט העומד בפני עצמו.

מהי גלות?
יש להבין שורש הגלות כדי שנדע ממה להגאל. שורש הגלות היא מציאות הגוף כמנותקת מהכלל. אם הפרטיות היא חלק מהגאולה, היא מצויינת. אם לא, היא לא טובה וצריך להפסיק אותה.
הבריאה חייבת היתה לעבור גלות כדי שתהיה לה פרטיות ועצמיות, כי אם לא כן לא יהיה מי שיוכל להתחבר לקשר של אהבה עם הבורא. ולכן הבריאה היתה חייבת להתנתק מהבורא, אך יש להשתמש בפרטיות זו כדי להתקשר עם הבורא.
שורש הבריאה הוא שהבריאה התחילה מכך שהגילוי שלה היה צמצום. האם לא היה טוב בא"ס? במצב העוברי הזה שהנברא נמצא ברחם הבורא זה לא מצב טוב, משום שאינו יכול להיות בגאולה, וזו מציאות שעוד לא יצאה לעצמיות. אך הבריאה חייבת היתה לצאת לעצמיות.
קניית האני של האדם ושל האומה נקנה באותו אופן: גילוי הפרטיות המתקיים ע"י הולדה. קניית פרטיות זו נק' גלות או התנתקות. ולכן כל קניית עצמיות של אדם חייבת לבוא אגב התנתקות שלו מהכלל. תהליך זה הוא מגיל ב' עד י"ג שנים, זמן של הגדלת הפרטיות, שהאדם רוצה להעצים את כוחו ושליטתו בעולם.
אומר המן למלך: "ישנו עם", דהיינו ישן הוא האלוקה שלהם. כי אין להם תפי' בורא היות ונמצאים בשיא המהלך של הגדלת הפרטיות שלהם. ואומר המן הרשע, "אפשר לנצל זאת כדי לבטל את בחי' האמונה בעולם, ע"י ביטול העם היהודי המייצג את האמונה בעולם". הוא רוצה לתפוס ברגע הזה את הפרטיות ולנתק אותה מהכלל. אומר המן הרשע שהוא בחי' הרצון לפרטיות שבאדם, "נבטל את האמונה ונשתית את חופש הפרט כחוק עליון".
העולם אומרים "לכל פרט מותר לעשות כטוב בעיניו. לכל פרט יש החופש לעשות כרצונו, בתנאי שלא יפגע באחר", כך הם אומרים.

ולכן, הגלות היא אותה פרטיות שהאדם מרגיש עצמו כמנותק מהכלל. והיא טובה רק אם משמשת כאמצעי להתחברות ואהבה, אך אם היא בבחי' מטרה לעצמה, זה לא טוב.

מהי גאולה?
זו היכולת לקנות את הקשר בין הפרט לכלל. האמצעי הקושר את הפרט לכלל הוא האמונה.
מרדכי הוא איש ימיני ומיצג את צד האמונה, האמור לייצג את התיקון של החשכה הגדולה. החשכה נצרכת כדי לקנות את הפרטיות, ובדיוק באותה נקודה צריך האדם לקנות את היכולת להתקשר לכלל. וזוהי בחי' דורמיטה, הסתלקות האורות הגורמת לחשכה. עי"כ נבנה האני של העם. אך בדיוק בנקו' זו על האדם להתנהג בצורה אמונית גדולה. בזמן החשכה, הארת מרדכי היא המחזיקה את העם באמונה, למרות ההסתרה הגדולה שבגלות. המן, בדיוק בזמן זה רואה שמרדכי מפריע לו לממש את זממו, וע"כ מתייעץ הוא עם זרש ויועציו (כוחות ההשתוקקות של האדם), מה לעשות עם "הפרעה" זו הנק' מרדכי המפריעה להשתוקקות. ומגיעים להחלטה שצריכים לתלותו על עץ, דהיינו בחי' הדעת של האדם. ורוצה להראות לאדם שצריך לפעול מטעם הדעת ולא מטעם האמונה.

מהו פורים?
זהו זמן קוסמי בו ניתן לחוש את נצחון הנשמה על פני הפרטיות והגוף, דוקא בזמן זה של הגדלת הפרטיות.
יש לראות שהאהבה אינה ביטול האגו, אלא השימוש בו לצורך קשר בין הבורא לנברא (שלא כמו חנוכה, שהתיקון בו הוא רק בבחי' הנשמה "אלא לראותם בלבד"). משא"כ פורים, הוא שימוש גם בצד הגוף והפרטיות בקיום האהבה. כי כאשר רק הנשמה היא בבחי' אהבה, אין זו אהבה שלמה.

מדוע פורים נחשב לגמר תיקון?
בשיתא אלפי שני התיקון הוא רק לצד הנשמה, וע"כ הנשמה אינה שלמה. ובאלף השביעי זהו זמן תיקון המל' (הגוף). זמן זה הוא בחי' משיח. והיות ופורים מיצג את צד הגוף, הוא נבחן לגמר תיקון או "מעין" גמר תיקון (משום שהוא בזמן של שיתא אלפי שני). הוא מצביע מהי המטרה וכיצד היא נראית. וראיה זו חשובה, שכן כך יכולים אנו לכוון נפשנו למקום אמיתי ונכון. היינו יכולים לחשוב למשל שאהבה היא נתינה בלא קבלה, אולם פורים מראה לנו שחייב האדם להיות למעלה מדעתו עד שלא יבחין בין מרדכי שהוא בחי' השפעה לבין המן שהוא בחי' קבלה, היות ושניהם נבחנים מצד ההשפעה, אהבה לה'. המדידה היא בבחי' הצורה ולא החומר, ולכן גם הרצון לקבל הוא בבחי' "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל מאודך".

ישנן ג' נקודות עקריות המנענעות את הכלים – חולם, שורוק וחירק. תפקיד הנקודות הוא לנענע את האותיות, דהיינו לתת להם חיות ולחברם למדרגה. ולכן הנקודות הן בבחי' אור ע"ב ס"ג, קבלת גדלות.
ישנן ג' סוגי גדלות: בראש הזכר (המחשבה המופשטת), בראש הנקבה (המחשבה הפרקטית), ובגוף.
בראש השנה יש קבלת גדל' מצד ראש הנקבה, אולם מצד פורים יש קבלת גדל' בגוף ממש בבחי' חיריק. וודאי שחיריק וגדל' הגוף היא גדולה יותר רק מגדל' הנשמה. גדלות הגוף שיכולה לבוא רק לאחר גדל' הנשמה, היא גדולה מאשר רק גדל' הראש לבדו.
מדוע פורים הוא בבחי' חודש אדר? חדש אדר מלשון "אדרת שער", ההשתוקקות של האדם. היות והתיקון הוא בבחי' פירוד הגוף, ע"כ חודש ה12 שהוא האחרון לחודשים, בו ראוי שיהיה התיקון האחרון.

לסיכום, נאמר שחג הפורים הוא מעין גמר תיקון מתוך האפלה הגדולה שהיא ההשתוקקות של האדם המאיימת לנתקו מהקשר לבורא. כדי שההשתוקקות הגדולה גם היא תשתתף באהבה ע"י אמונה גדולה. אהבה זו היא מעין גמר תיקון ומסיימת את גלגל השנה בבחי' ביאת משיח והתיקון האחרון הנצרך לאהבה השלמה.

עניין בגתן ותרש
"בַּיָּמִים הָהֵם, וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר-הַמֶּלֶךְ; קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי-סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ, מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף, וַיְבַקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד, בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ. וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי, וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה; וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ, בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי. וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וַיִּמָּצֵא, וַיִּתָּלוּ שְׁנֵיהֶם עַל-עֵץ; וַיִּכָּתֵב, בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ".
(אסתר ב', כ"א-כ"ג)

ב׳ השערים בנפש האדם
יום הוא עניין של גילוי. כל יום המגלה לנו דבר מה, מספר לנו על אותה הארה שיש באותה התקופה. התקופה טרם נס פורים הייתה הכנה לקראת הגאולה, שבהכנה זו ישנה התגברות ההשתוקקות. הבורא יתברך מעיר את האדם, כדי שיעשה תנועה לקראת דבקות בה'. ההתעוררות היא בכך, שלא די לו לאדם להיות במצב הרגיל, אלא מבקש הוא להיכנס לשער המלך. כידוע, ישנם ב' שערים עיקריים הכוללים את כל השערים האחרים, והם: שער בית הסוהר, ושער המלך. משער בית הסוהר מבקש האדם לצאת, אל שער המלך מבקש הוא להיכנס.

מספרת לנו המגילה, שמרדכי כבר יצא משער בית הסוהר, דהיינו יצא משער האנוכיות והתפיסה הגשמית, עשה את תנועת אברהם אבינו, שביטל עבודה זרה, שהיא בחינת היציאה משער בית הסוהר, ובא להיכנס לשער המלך. אך טרם הכניסה לשער המלך, שהוא שער האהבה, צריך האדם להקטין עצמו, והוא הנקרא "יושב" בשער המלך, ולא "עומד".

חוק גדול שתבין בו הכל
למלך ישנם שני סריסים השומרים על הסף, דהיינו בכניסה למלך. כל הרוצה לכנוס, בודקים אותו, אם נאמן הוא למלך אם לאו. מבקשים שומרים אלו לשלוח יד במלך. שני סריסי המלך מבקשים להסיט את דעתו של האדם המבקש לבוא למדרגת האהבה, כדי שיוותר על מציאות המלך כאשר מתעוררת בו ההשתוקקות לאהבה. המלך מפריע לאדם לקיים את השתוקקותו, מכיוון שמבקש הוא הכנה של התבטלות. על פניו, נראית ההתבטלות כסותרת את האהבה, שחייבת היא להיות חופשית, שבאה מתוך בחירה ואינה סובלת שום כפיה. במצב בו מבקש האדם אהבה, חייב הוא להשתמש ברצונו לקבל את האור, וכאשר צריך הוא להתבטל אל המלך, צריך הוא לוותר על הרצון לקבל. אם כך, לא ברור לאדם הבא להיכנס בשער המלך, כיצד מצד אחד יבטל עצמו למלך, ומאידך יקיים את רצונו, שהרי נראים ב' דברים אלו, לדעת האדם, כדברים סותרים. חייב האדם לקבל ב' הפכים אלו למעלה מדעתו.

מהי תפיסת האדם את המלך כאשר ב' הסריסים נותנים לו לראות בצורה של גוף? התפיסה הגופנית של האדם גורמת לו לחשוב דרך השאלה, "מה יצא לי מזה". תפיסה זו סותרת את החוק, שהוא הכלל בו מבינים הכל. כלל זה, אומר האר"י הקדוש (בחלק ח' בתע"ס אות ל"א ובחלק ט"ו אות ס"א), שכל תחתון הוא מחצית מעליונו. דהיינו, כל אדם המבין שיש משהו למעלה ממנו, צריך הוא לראות, שכאשר עומד הוא בפני עצמו, הוא רק חצי דבר ולעולם לא דבר שלם. אין שלמות לשום מדרגה כאשר היא עומדת רק בפרטיותה, רק בפני עצמה. על כן חייבת היא להשיג שלמותה רק בהתבטלותה ודבקותה בעליונה, היות ומשם מקבלת היא את שלמותה. זוהי הסיבה שנקראת "מחצית", מלשון חצי, והשלמת החצי הנוסף מעליונה.

מתוך הספר שיצא בעזרת השם בקרוב
"מועדי ישראל האדם ומה שביניהם"
הרב אדם סיני
*להזמנה מוקדמת של ספר הרב: http://goo.gl/Cp01FM *