שלום ידידים יקרים,

כיצד יש להתייחס לבורא?

האם יש לומר שהבורא רופא חולים, עוזר לעניים ומחתן בודדים?

בשיעורים האחרונים בבית מדרשנו נידונה שאלה זו לא מעט. כולנו רוצים לדעת מה עלינו לכוון כשאנו מתפללים אליו. אנחנו רוצים לדעת "עם מי" עלינו לרצות להגיע לדבקות.

בהמשך מובא קטע הלקוח משיעור שאלות ותשובות עם הרב אדם סיני שליט"א. בשיעור, הרב דן לעומק בסוגיה זו. כדאי לקרוא! קריאה מועילה לכם!

תכונתו של זנב היא, שהוא נמשך אחר הגוף. תכונתו של ראש, שהוא עצמאי. פרשת כי תשא

כפי שלמדנו, היותנו בעולם, הוא לצורך תכלית מסוימת ומכוונת, שהקב"ה חשבה בעדנו. נמצא, שאם לא נותנים ליחיד לבטא את תכונתו העצמית, פוגמים בתכלית הבריאה. שהרי שום בריאה אחרת לא יכולה להוציא לפועל את תכונת האדם המסוים הזה, ועלולה להיגרם חס ושלום אבדה של התיקון, שבאה אותה בריה לבצע.

הבנה זו, חשוב שתושתת על כל גבולי חיינו. הן בחינוך עצמיותנו, הן בחינוך ילדינו, הן בחינוך של רב לחסידיו, של מורה לתלמידיו, הן בהתייחסותנו לזולתנו והן במבנה האומה כולה.

מתוך שיעור שאלות ותשובות עם הרב אדם סיני שליט"א

מיהו הבורא?

השאלה היא, לאיזה בורא אנחנו מתייחסים?

הבורא יתברך הוא דבר אחד, וכל התארים האחרים הם לא הוא, ואנחנו חייבים להבדיל בין התפיסה שלנו את מעשיו לבין איך אני מתייחס אליו כישות.

ההתייחסות שלנו אליו כישות, היא שהוא רק בצורה אחת, הוא רק בורא יש מאין, כל שאר הדברים הם נפעלים ממעשיו שמתראים אלינו. כל תואר אחר שאני מתאר אותו עצמו, הוא רק בדרך של הסתכלות הנברא, למשל, אני לא יכול לומר שהקב"ה מבשל אורז מצוין.

ברגע שאני אומר שהוא מבשל אורז מצוין, אני משווה אותו לבני אדם. אותו דבר, אם אני אומר שהוא גדול. כיוון שאם אני אומר שהוא גדול, הוא נמצא ביחס של גדול וקטן, אני מטר שישים והוא מטר שמונים.

כל יחס מידתי הוא יחס לא נכון לגבי הבורא יתברך. אז אם אני אומר למשל שהבורא הוא גדול, למה אני מתכוון? שגדולתו היא גדולה יש מאין, זאת אומרת שיש לו כוח של בריאת הגדולה.

דהיינו כשאני אומר בתפילה "הגדול", "הגיבור", "הנורא" או אפילו אם אני אומר על הבורא "המבשל אורז", זה שם אותו במקום של בורא את התכונה הזאת, ובשום פנים ואופן לא תכונה מידתית. כי כל תואר מידתי שם את הקב"ה בהשוואה למידות שמצויות מתחת לשלב של הבריאה עצמה, של יש מאין, המידתיות היא בתוך מציאות הבריאה.

כל מציאות בתוך הבריאה שמה אותו במציאות של השוואה, וכל זמן שאני משווה את הבורא, ואני אומר "הוא מבשל אורז מצוין", אז אני משווה אותו ואני מוריד אותו בערכו. ההורדה הזו יכולה להתבטא בכל התכונות כולן, חוץ מהתכונה האחת, שהיא נבדלת מכל הנבראים, שהיא יכולת הבריאה יש מאין.

לכן, זהו התואר היחיד שנכון לומר על הבורא שהוא לא מידתי. כל התארים האחרים שאנחנו אומרים, יש להבין אותם או כצורה שבה אנחנו מסתכלים על הדבר, וההסתכלות היא רק מצד התפיסה שלנו, וזה לא הוא, או שאם אני מתכוון שזה הוא, אז זה רק שהוא בורא את התכונות האלו וזה לא הוא.

זאת הצורה היחידה לתפוס את הבורא.

כי אם הוא נתן את הכוח הזה, למשל של היכולת לייצר מלחמות, לכוח המאדים, אז אני מתפלל לכוכב מאדים, ואני מאדיר את כוכב מאדים בעיני. אז כוכב מאדים הוא גדול, ובזה אני מאדיר את הבורא, כי אם הוא יכול לעשות מלחמות, אז הבורא יכול לעשות מלחמות הרבה יותר גדולות.

ואז הפכו להיות תארים מידתיים לבורא, אז אם אני במקום לעבוד לבורא של שעה עשר, אז אני אעבוד לבורא של שעה שבע, אז אני יכול לעבוד גם לאדם שהוא גדול ממני.

לכן, אסור לנו לקבל  את צורת ההשוואה הזו של התפיסה האלוקית. ברגע שהבורא יש מאין, אז שום כוכב, שום אדם, שום מידה, ושום פסל לא יכולים להיות בהשוואה לבורא, וגם לא יכולים לייצג את הבורא.

שם דבר לא יכול לייצג את הבורא חוץ מהתכונה האחת – שהבורא הוא יש מאין, ואז צורת ההסתכלות הזו שמה את הבורא באופן שהוא נבדל מכל ישות או מכל כוח או מכל תואר כלשהו. אז כאשר אני מתייחס כך לבורא, אני נמנע מעבודת אלילים באופן טוטאלי. כל צורה אחרת של התייחסות, גורמת לאדם לעבוד עבודת אלילים. בהמשך, לא בבת אחת, הוא לא מתכוון לזה בהתחלה, אבל הגשמת הבורא עלולה להביא את האדם לעבוד אלילים.

כל הצורה הזאת של הסתכלות על תארים של הבורא, מתחילה לשים את האדם בסכנה של עבודת אלילים, לכן צריך מזה זהירות מאוד גדולה.

הצורה האחרת, אם ננסה לסכם את זה בצורה חיובית, היא האפשרות להתקשר מבחינה נפשית למשהו שהוא מעבר לכל בריאה. זו הצורה היחידה שמתקשרים לכלל שהוא לא נפסד, והוא לא יכול להיפסד לעולם.

כל דבר שהוא מידתי, יכול לנוע במעין סקלה של יותר או פחות. לעומת זאת, דבר שהוא מוחלט וקבוע, מעבר לכל מידתיות, מעבר לכל בריאה, גם ההתקשרות עמו יכולה להיות של אהבה שלמה, בלתי משתנה, ובלתי תלויה בדבר. לכזאת אהבה אנחנו רוצים להגיע.

גם מבחינה תכליתית, התקשרות לישות שהיא בלתי נפסדת, בלתי מידתית, מעבר לכל התארים כולם, רק היא יכולה לתת לנו את האהבה השלמה. לכן זו האהבה שמתבססת על מושא שלם ובלתי משתנה.

כל אהבה אחרת שננסה ליצור לאיזו שהיא "תפיסה תוארית" של הבורא, תביא אותנו בסופו של דבר, להפסד האהבה. כיוון שכל אהבה כזו תהיה תלויה בדבר, תהיה מידתית. אך היא צריכה להיות מעבר למידה, ומעבר למידה זו רק תפיסה כזו של הבורא.

לכן, גם כל האהבה בינינו כבני אדם, אם אנחנו רוצים שהיא תהיה מעבר לכל מידה, חייבת להיות נשואה על תפיסת הבורא שמקשר בינינו. כך שאנחנו מתקשרים אחד לשני דרך תפיסת הבורא – אבל זו השלמה.

אם למשל אנחנו אוהבים אחד את השני, אבל דרך מושא כזה שאנחנו רוצים לבנות מכונית יפה בייחד. כשתיגמר בניית המכונית היפה, ומישהו אחר יבוא ויבנה מכונית עוד יותר יפה, אז אני אוהַב אותו, כי למה שאני אוהַב אותך?

אבל אם מושא האהבה שלי הוא הבורא, שהוא לא מידתי, אז גם האהבה לא תהיה מידתית. היא תהיה מעבר לכל מידה.

זו צריכה להיות תפיסת הבורא השלמה שלנו.

חג שמח