ובענין ספירת העומר
זה ידוע דעיקר עבודת האדם הוא להתקשר את עצמו לה'.
"עומר" מלשון מאלמים אלומים. ופירש רש"י, "כתרגומו מאסרין אסרין, עמרין". שהכוונה שעל ידי זה שהאדם נעשה אלם, ואינו פותח את פיו עם טענות נגד הקדוש ברוך הוא, אלא אצלו "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ט') ואומר את עצמו, דהיינו מחשבתו ורצונו, שיהיה רק לשם שמים – אז הוא עומר.
דהיינו, על ידי זה שמקשר בקשר אמיץ את כל מחשבותיו ורצונותיו, שיהיה להם רק מטרה אחת, היינו לעשות נחת רוח ליוצרו, אז האדם נקרא בשם עומר.
וספירת העומר, המפורשים אמרו שהוא מלשון "ותחת רגליו כמעשה לבנתהספיר וכעצם השמים לטוהר".
שפירושו הוא, שעל ידי זה שהאדם מקשר את עצמו להקדוש ברוך הוא, אז האדם זוכה שיתגלה עליו אור ה'. נמצא שהאדם, שעל ידי זה שהאדם שנעשה עומר, שקושר את כל הרצונות בקשר אחד, היינו למטרה אחת שהוא לשם שמים, אז מאיר העומר הזה. וזה סוד ספירת העומר, שהאדם מאיר באור ה'.
והיות שיהודי כלול מז' מדות, וצריכים לתקן אותם שיהיה לה', ויש כלל שכל מדה כלולה מחברתה, לכן יוצא לנו ז' פעמים ז', הרי הם מ"ט ימים. לכן אנו סופרין מ"ט יום עד קבלת התורה. כי העומר הוא משעורים.
שהכוונה, שהוא בא משעורים, על ידי זה שהוא משער בליבא את גדלות ה', כמו שפירש הזהר הקדוש על פסוק "נודע בשערים בעלה", אומר הזהר הקדוש, "כל חד וחד לפום מאי דמשער בליבא" [כל אחד ואחד לפי מה שמשער בליבו], באותו שיעור שורה עליו האור של הקדוש ברוך הוא על האדם.
וזה נקרא בחינת אמונה. וכשהאדם זכה לאמונת ה' אז נקרא בחינת בהמה. וזה ענין שהעומר היה של שעורים, שהוא מאכל בהמה, שהכונה שעוד לא זכה לדעת התורה. מה שאם כן בשבועות, שזוכין לקבלת התורה, אז מקבלין את הדעת התורה, לכן מקריבים את מנחת חיטין שהוא מאכל אדם, שהוא בחינת מדבר. מה שאם כן מטרם שזכה לבחינת תורה שהוא בחינת מדבר, אז נקרא מנחת שעורים, שהוא מאכל בהמה. ואז נקרא מאלמים אלומים, שהוא בחינת אלם, שהוא רק בחינת חי ולא מדבר. שרק על ידי התורה זוכין לבחינת מדבר.
