ניוזלטר 229 תזריע – מצורע

דברי הרב אדם סיני בבואי כלה

תזריע תשע"ד

בתחילת פרשת השבוע נאמר: "אשה כי תזריע וילדה זכר…". ההזרעה של האדם היא היכולת לטמון באדמה את הזרע. הזרע צריך להירקב ואחר כך להצמיח.

מה אדם צריך לטמון באדמה?

על האדם לטמון את הרצון לקבל, את האגו שלו, את הדברים הפרטיים שלו, כך יוכל לבוא לידי שיתוף.

היות שהמטרה שלנו היא שיתוף, והיות שההזרעה של האדם היא הדבר שיניב אור הכי גדול – אור החיה שהוא אור החיים, לכן דווקא שם יכולה להיות טומאה גדולה. מכיוון שכך, כאשר התורה מזכירה את עניין ההזרעה, מיד לאחר מכן היא מתעסקת בכל ענייני הטומאה של מצורע.

כל מיני נגעים יש לאדם. "נגע", אומר האר"י הקדוש, זה בחינת עונג. דהיינו, במקום של העונג, שם יכול להיות נגע.

הבורא יתברך ברא את הבריאה כדי להיטיב לנבראיו. לכן, לכאורה, צריך להשתמש ברצון לקבל כדי להתענג. הרי הבורא רוצה שנתענג, אז למה יש כזאת בעיה כשרוצים להתענג? למה תמיד צריך הגבלות, תמיד צריך משהו שיפריע? התשובה היא שזה מכיוון שרוצים שהתענוג יהיה מדויק.

אם הרצון לקבל לא מסודר באופן הראוי והנכון, אז התענוג הוא לא אמתי ולא מסודר.

היות שאנו נמצאים בעולם הזה, ממילא יש לנו תענוגות לא אמתיים, וממילא צריך להשתמש בהם, אבל השאלה איזו מידה אנחנו נותנים להם.

אדם צריך לעשות לעצמו סדר, לתת לעצמו זמן לכל דבר, לדעת להחשיב את הנקודה הרוחנית כדבר החשוב ביותר בחייו – לתת לה את העונג, ולסדר את נפשו על פי סדר העולמות העליונים, כפי שקבעו לנו חז"ל. אם כך הוא עושה, אז הוא יכול לדעת שהעונג שלו לא יהפוך לנגע.

אבל מי שלא עושה כך, העונג עצמו הופך לנגע. ההזרעה עצמה, שיש בה תענוג גדול, הופכת להיות לנגע חס ושלום, ואז יוצא שהאדם זורע בחייו, והוא לא יכול לקצור.

כתוב "הזורעים בדמעה, ברנה יקצורו". דמעה זה מלשון מדמע כלומר מערב. מי שזורע בדמעה, אם הוא זורע בבחינת מלכות שהתכללה בבינה, שזה נקרא מערב, אז הוא יכול לקצור ברינה. אבל אם הוא זורע, והוא לא זורע לרצון הזה, לרצון של מלכות שהתכללה בבינה, דהיינו הרצון שהתכלל במידת ההשפעה, אז מה שייצא מזה, זה לא יהיה רינה, אלא זה יהיה מבוכת נפש.

לכן, צריך אדם להיות בזהירות גדולה מאוד לראות מה הוא זורע בעולם. הסדר של האדם הוא, שישאל את עצמו מפעם לפעם: "מה אני רוצה מחיי? הפעולות האלו שאני עושה, למה אני מתכוון להגיע לאחר שתהיה תוצאה?".

בעזרת ההרהור שלנו על התכלית שאליה אנו רוצים להגיע, אנחנו משימים את עצמנו במקום שמכריח אותנו לפעול את הפעולות הנכונות ולזרוע נכון.

לא יכול להיות שאני אזרע גרעיני דלעת, ואני אבקש שיצמחו לי עגבניות. אם אני רוצה להצמיח דלעת, אז אני צריך גרעינים של דלעת. אם אני מחליט שאני מצמיח קדושה, אני צריך לזרוע באדמה זרעים שמולידים קדושה.

הזרעים שמולידים קדושה זה רק זרעים שבאים לאדמה, מלשון של "אדמה לעליון". הזרעים צריכים לבוא לרצון לקבל שיש לו צורה של בעל מנת להשפיע, למלכות שהתכללה בבינה, שזו בחינת המדמע, זה הזורעים בדמעה. אם כך אנחנו נזרע, אז נוכל לקצור ברינה.

אבל אם לא, צריכים לזכור מראש שיש נגעים. הפרשה מדברת אתנו על הרבה צורות של נגעים שיש לאדם שצריך להיזהר מהם. זה מה שבודק אותנו אם זרענו נכון או שזרענו לא נכון. החכם – עיניו בראשו, מסתכל מראש באופן הראוי.

בעזרת השם נלמד במשך השבת על מה שמדבר אתנו הזוהר הקדוש על הזריעה, ועל איך נכון לזרוע כדי לקצור, בעזרת השם, ברינה.