פניני החכמה – האם הזוהר מדבר על גשמיות?

האם הזוהר הקדוש מדבר על גשמיות?

אין הזוהר הקדוש מדבר על גשמיות, והרי התורה נצחית היא. הזוהר הקדוש מדבר על העולמות העליונים. על הנצח, המופשט מזמן ומקום העדר חילוף ותמורה.

נביא ציטוטים חזקים לעניין ונבאר בהתאם:

זוהר הקדוש פרשת תולדות דף ס"ב:

"ואין להקשות איך אפשר שבזמן קצר כזה, מעת שחזרו השבטים עם עגלות פרעה לאביהם עד חזרתם למצריים, יוליד עשרה בנים. כי האמת הוא, שאין הזוהר מדבר במקרים גשמיים כלל, אלא בעולמות עליונים, שאין שם סדר זמנים כמו בגשמיות וזמנים הרוחניים מתבארים בשינוי צורות ומדרגות שהם למעלה ממקום וזמן"

זוהר בהעלותך:

כמו זה שכתוב, ותנח התיבה בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש על הרי אררט.
ודאי מקרא זה יצא מכלל התורה ובא לספור פשוט. (שואל) מה אכפת לנו אם נחה בהר זה או בזה ,שהרי הוכרחה לנוח באיזה מקום שהוא, (ומשיב) אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ואשרי הם ישראל שנתנה להם תורה עליונה תורת אמת ומי שאומר שספור ההוא של התורה הוא להראות אותו ספור בלבד בא, תיפח רוחו. כי אם כך אין התורה העליונה תורת אמת, אלא ודאי התורה הקדושה העליונה תורת אמת היא.

"אוי לאלו הרשעים האומרים שהתורה אינה יותר מספור בלבד, והם מסתכלים בלבוש ולא יותר, אשרי הם המסתכלים בתורה כראוי. יין אינו יושב אלא בכד, כך התורה אינה יושבת אלא בלבוש זה. וע"כ לא צריכים להסתכל אלא במה שיש תחת הלבוש. וע"כ כל אלו הדברים וכל אלו הספורים הם לבוש."

"וע"כ ספור הזה שבתורה היא לבושה של התורה מי שחושב שאותו הלבוש הוא תורה ממש ואין בו דבר אחר, תיפח רוחו, ולא יהיה לו חלק לעולם הבא. משום זה אמר דוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך מה שמתחת לבושה של התורה."

תע"ס אור פנימי אות א':

"צריכים לזכור, שכל חכמת הקבלה מיסודות על עניינים רוחניים, שאינם תופסים לא מקום ולא זמן, ואין העדר ותמורה נוהג בהם כל עיקר, וכל השינויים הנאמרים בחכמה הזאת, אין זאת אומרת שהבחינה הראשונה נעדרת ומקבלתה צורה אחרת, אלא השינוי האמור, הוא ענין תופסות הצורה לבד, וצורה הראשונה אינה זזה ממקומה. כי ההעדר וההשתנות המה מדרכי הגשמיים. וזהו כל הקושי למתחילים, כי תופסים הדברים בביטויים הגשמי בגבולים של זמן ומקום חילוף ותמורה, אשר המחברים השמשו בהם רק לסימנים בעלמא על שורשיהם העליונים. ולפיכך אתאמץ לפרש כל מלה ומלה בצביונה הרוחני, המופשט ממקום וזמן ומתמורה, ועל המעיינים מוטל לחקוק היטב בזיכרונם את פירוש המלות ההן, כי אי אפשר לחזור עליהן בכל פעם."

הסבר: לפני שבעל הסולם מתחיל לדבר איתנו באות א' בתע"ס, מסביר את הכלל החשוב והיסודי הזה. שאין הקבלה עוסקת ח"ו בגשמיות, אלא בעולם הרוחני שמעבר לזמן ומקום העדר חילוף ותמורה.

אחד הדרכים למסירת החכמה נקראת "שפת הענפים" על כן מי שלא בעל השגה לכאורה יפרש את הדברים בגשמיות ללא שום הבנה רואה עולם ומלואו ולא יודע מה שרואה.  אך המקובלים השתמשו בשפת הענפים רק כסימנים בעלמא לרמז על שורשיהם העליונים.

בעל הסולם, ע"י נתינת רשות מלמעלה, הוריד לעולם חידוש שלא היה בעבר, וגם מי שלא בעל השגה יכול ע"י המאור שבתורה שמחזירו למוטב להתקרב ולהבין את הדברים למעלה ממקום וזמן בשפה השווה לכל נפש ומעיין בנוני. וע"י הלימוד המסודר המדויק והפלאי שבעל הסולם הוריד לנו, לאט לאט להיכנס לדברים ולהבין את המושגים בשורשיהם העליונים.

כמו כן אומר בעל הסולם במקום אחר, שטרם הבעל שם טוב היו זקוקים לשבע חכמות חיצוניות וסיגופים קשים, על מנת להשיג משהו בעבודת ה', ומאז הבעל שם טוב הרי זה דבר השווה לכל נפש. עבודתו של הבעל שם טוב הייתה להוריד לנו את חכמת האמת לגבוה הלב.

הקדמת ספר הזוהר:

"המצוות שבתורה נקרא בלשון הזוהר בשם תרי"ג פקודין, ונקרא אמנם גם בשם, תרי"ג עיטין, וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת ההכנה אל הדבר נקרא "אחור", ובחינת השגת הדבר נקרא "פנים". ועל דרך זה, יש בתורה ומצוות בחינת נעשה ובחינת נשמע, כמו שכתבו חז"ל (שבת פ"ח): עושי דברו לשמוע בקול דברו, בהתחלה עושי ואח"כ לשמוע, נקראים המצוות בשם, תרי"ג עיטין והן בחינת אחור, וכשזוכים לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצוות בבחינת פקודין, והוא מלשון פקדון, כי יש תרי"ג מצוות, אשר בכל מצווה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג איברים וגידים של הנשמה ושל הגוף."

הסבר: מבאר לנו שיש תרי"ג עיטין ותרי"ג פיקודין. עיטין מלשון עצות, עצות כיצד להגיע, ציוני דרך. פיקודין הם כבר סיבות. כבר מופקד בהם האור האלוקי. כמו כן נקרא שלא לשמה בחינת תריג עיטין, ולשמה בחינת פיקודין. 

כמו כן העיטין במקומנו הם סימן לפיקודין. על זה נשאל: 

מה ההבדל בין סימן לסיבה?

אחד היסודות החשובים ביותר בדרך העבודה.

א.    סיבה מחייבת תוצאה, והתוצאה מחייבת שהסיבה תהיה טמונה בה.

ב.    סימן לא מחייב תוצאה.

על כן הגשמיות היא רק סימן, ולא סיבה.

היא רק שלט שמראה לאן לנסוע, ולא זה שמחליט לאן לנסוע.

הזוהר והתורה לא מדברים על גשמיות, אך צריך לזכור את חשיבות המצוות החיצוניות שהם חשובות ולעשות בכך סדר:

ידוע שיש פנימיות וחיצוניות, כאשר אנו מדברים ברובד המעשה בלבד, אז יש את ההתייחסות ההלכתית- למשל לקרוא קריאת שמע עם כוונה, כדי לצאת ידי חובה, אז מספיק כוונה טכנית מצד המעשה שה' מושל בכל וכדומה.

אבל כשמדברים ברובד הרוחני, ברובד הכוונה, אז אם אני לא מרגיש שהבורא גדול וקיבלתי את זה בכל עמקי נשמתי ביראת הרוממות, לא יצאתי ידי חובה באמת מבחינה רוחנית- כפי שכתוב לא יצא בלי כוונה. {כוונה דהיינו משיג את הדבר בליבו}

עוד דוגמא: שמירת שבת, אם מסתכלים רק על רובד המעשה אז אם שמרתי שבת ולא הדלקתי אש, קיימתי מצווה מצד המעשה. אבל שמסתכלים מצד הכוונה, אז ייתכן שאני בכלל בבחינת גוי ששבת חייב מיתה, ועליי לתקן את הבחינות האלה בי ברובד המתאים. ולא להישאר רק במעשה, אף על פי שהוא חשוב ושומר עלינו כקיום מינימלי של העולם הרוחני בנפשנו.

כי ההלכה מאוד מיוחדת וחשובה, היא נותנת לנו מאין מסגרת בסיסית ששומרת עלינו גם כשלא הגענו לכוונה האמיתית, ומהווה לנו מעין כוונה קוסמית אוטומטית בסיסית שהיא הקרקע להתקדם קדימה.

(ראו הרחבה לבעלי עיון בסוף)

מאמר החרות:

"ואף על פי שחכמת הקבלה, אינה מדברת כלום מעולמנו הגשמי, עם כל זה יש להם לכל העולמות חוק אחד (כמ"ש במאמר מהות חכמת הקבלה בד"ה חוק שורש וענף). ולפיכך נמצא גם כן, אשר כל מיני מהותים הגשמיים שבעולמנו, דהיינו, כל מה שנמצא בתוך החלל הזה, יהיה מה שיהיה, דומם, צומח, חי, עצם רוחני, עצם גשמי, אם באנו להבחין את בחינת היחידית והאנכיית של כל אחד מהם, במה שנבדל מכל האחרים, ואפילו בפרודה היותר קטנה, הרי היא לא יותר מבחינת "רצון לקבל" הנ"ל, שהוא כל צורתו הפרטית מצד הבריאה המחודשת, המגביל אותה בכמות ואיכות כנ"ל, שמכוח זה נמצא בה כוח המושך וכוח הדוחה."

הסבר: חכמת הקבלה מדברת על העולמות העליונים, רק חז"ל השתמשו בשפת הענפים כדי להעביר את החכמה. הסימנים הגשמיים ,הבבואה המעוותת הם לא ענף, הם לא סיבה. הם סימן, כפי שאומר הרמב"ן המצוות הם ציוני דרך.

כל סימן או דבר שנתפס בגשמיות עובר דרך ב' עיוותים של זמן ומקום. חכמת הקבלה ותורת ישראל מראים ומלמדים אותנו את המפה הרוחנית של נפש האדם, מעבר לעיוות של הזמן והמקום. כמו כן התורה ומצוות הנגלים לנו הם סימן מובהק.

הרחבה לבעלי עיון:

פרי חכם חלק א' מאמר – סגולת זכירה:

עולם הזה – ועולם הבא

אין בין עולם הזה לנצחי, אלא שזה זמני וזה נצחי, אבל אין קנין בעולם הזה גם בעולם הבא, שלא יהיה נבדל רוחני, ומובן שכמות שיעור שקנה ממין הזה בזמני, ישאר לו בנצחי. וזה דעת השלימים, וגם הרמב"ם מודה לזה. אמנם אי אפשר לפרסם להמון, כי לא ישמעו, ולא ישימו לבם לעבודה, על השארת שיעור קטן זה לדמיונם הגס.

דומה לחרש, שחוש שמיעתו לא יתפעל משום קול רגיל ומצוי שבעולם, זולת לקול רעש גדול. ולו יתקבצו כל חכמי הנגון והקולות, לא יסדרו לו קול להתפעלות שמיעתו, זולת קול רעש וגס, ודוקא בלי נעימות. כמו כן אי אפשר לדבר עם ההמון מכל דבר רוחני, זולת ברעש לא מסודר, ולא יועילו להם שום דברי שכל, מחמת שאין להם הכנה בנפשם להנות מהצורות שעל גבי החומריות, ואינם דבקים, זולת בתמונה הראשונה, של הבריאה הסמוך להם, שהוא העביות שבגשמיות, אשר על כן גם בדיבורי עולם הבא, מחויב להם אותו המבטא הדבוק במין הזה.

ולכן אסור לדבר עמהם, צורה השכליית שבחומרי הנצחיית, כי ישבר החומר, ואת הצורה לא ישיגו, ויהיה נדחים משניהם, אשר על כן אעשה מקודם חיבור מיוחד, לתת ציור כללי הקרוב לאמת, מצורת גן עדן וגיהנם, ואחר כך אוכל לדבר, מאמות של השארת הנפש עם הטובים שבהם.

בקיצור נמרץ, דע שצורת עולם הזה הוא רוחני נבדל, ואינו עבה וגס, אלא כלפי חומריים, אבל לא בצורת הבורא ית', על כן הוא מוצא כל הצורות האלו בו בעצמו, ונמצא בגמר התיקון יאבד דוקא החומר הגס מכאן, והצורות הנבדלות מכל התמונות שבכאן הן מהמציאות, והן מסדר קיום של המציאות, כמו אכילה ושתיה וכדומה, הכל ישאר בנצחיות, כי אין דבר נפסד, זולת, החומריים ויסודותם, מה שאין כן בצורות אין הפסד, ולא יסבלו כלל מחורבן חומר הראשון שלהם, שכבר עשה את שלו. ואם בעל צורה אתה, מובן בנקל, איך לפשוט הצורות מהחומרים המזוהמים שבעולם, כמו הניאוף והזוללות ואהבת עצמיית, שאותן הצורות, ישארו ברוחנית, בבחינת שכל נבדל, והמה ישארו בב' הבחנות, בחינה א' כל צורה לחשבון פרטי, ובחינה ב' כל צורה לחשבון כללי, ואלו הצורות נקראים לנצחיית, פגרי רשעים, בשיעור הכתוב: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי". ומזה מובן מעצמו צורות הקודש, וזהו שכר ועונש, וזה מורגש לבעלים, גם בעולם הזה. ויש אחרי הפשטת צורה הנ"ל, הפשטה אחרת, והיא בחינת כוללות, שנקרא עולם התחיה, ועין לא ראתה, שאפילו הנביאים, לא מתעסקים בו אלא כל מבין מקבל מחכם מקובל.

הסבר:  אין בנצח זמניות, על כן כל דבר גשמי לא ישאר בנצח. מה כן יש בנצח? כל מה שהפשטנו והשגנו מהגשמיות מעבר לזמן ומקום בנפש האדם- זה ישאר.

מוסיף ואומר אף העולם הגשמי מצד עצמו רוחני, רק אתה תופס אותו בצורה גשמית, על כן אין בין זה לזה, אלא שזה נצחי וזה זמני.

כמו כן אומר אי אפשר להסביר להמון תרוחניות? משל למה הדבר דומה, איך תסביר לזבוב מה זה פיזיקה קוונטית, אין לו את הצורות וההגיונות לתפוס זה. תסביר לו על פסולת יבין אותך טוב.

כמו כן מסביר שוב כלל יקר וחשוב זה, שהעולם הזה מצד האמת לא קיים בכלל והכל רוחני, כמו שאומר ולא בצורת הבורא יתברך. דהיינו בתפיסת הבורא שהיא מעבר לזמן ומקום וודאי שיש רק נצח.

מוסיף ואומר שאין העדר בצורות, והרי אין העדר ברוחני, אלא תוספת בלבד על המצב הקודם.

על כן הצורות שהפשטנו מעבר לזמן ומקום וודאי ישארו. אם כך מה יאבד? החומר הגשמי שמייצג כביכול את הפרטיות שעומדת בפני עצמה, זה יאבד, והרי גם אין בו צורך אחרי ששימש לתפקידו. הרב הביא משל על סימולציה של טיסה, אחרי שאני יודע לטוס, לא צריך תסימולציה יותר.

אם אתה בעל צורה, דהיינו יש בך הגיון אמוני, ממילא אחרי שפשטת את הצורה מהקליפה, שוודאי נצחית היא (הצורה)  ואפשר לזרוק את הקליפה.

הביא קטע על עין לא ראתה אלוקים זולתך, וכפי הכתוב אין מה להאריך או לבאר כאן.

 

מופת גלוי, אין חסרון בעולם קבוע בגשמיות כלל, אמנם כל החסרון ושלימות טבוע ברוחניות.

רצוני לומר, שבתכלית השלימות היצוייר לעולם, לא יהיה צורך לו ית' לשנות איזה מקרה גשמי, אלא לברך הרוחניית לבד. למשל: אנו רואים שהאדם מקבל על עצמו הרבה מכאובים, וטלטולי דרך, כדי לקבץ הון, עד בוא בסכנות עצומות, ועל כרחך שכח המדמה, מתקוה של הממון, מכריע אותו, ומשיב הרעה לטובה גדולה, עד שבכל אות נפשו נותן את עצמו בסכנה על ההכנה המסופקת.

אם כן אין זה רחוק כלל, אם יקרב השי"ת, שכר העבודה ליגיעה, במדת כל יכלתו, לא יהיה נרגש צער וכאב כלל ביגיעה.

הסבר: נקודה חזקה ביותר, קודם כל אומר לנו אין חיסרון קבוע בגשמיות כלל, אלא ברוחניות.

כי הרי גשמיות דבר נאבד כיצד חיסרון אמיתי יהיה מצוי בה?

כמו כן אומר שאין הבורא צריך להתעסק או לשנות את הקליפה או המראה החיצונית כדי לתת את ההטבה, זה ממש לא העניין, אלא גילוי הבורא מתבטא בעיקר בנפש האדם, בכלל, באמונה או ברצונות הרוחניים, ולא במראות שבורות.

מביא משל: אדם שעובד קשה, מה נותן לו את הכוח? הרי מתייגע טלטול דרך וכדומה, אבל הידיעה האמונה שיקבל ממון בודאות בסוף היום היא מכריעה אותו ונותנת לו כוח עצום לעבודה, ויותר מזה הוא מחכה ומצפה בהשתוקקות מתי יבואו קונים כדי למכור להם. על כן אם נראה את המטרה והיא תאיר לנו ממילא לא יהיה לנו שום צער, והמראה השבורה לא תהווה בכלל בעיה.

אכן זה רעיון גבוה וקל להגיד אותו, ולא תמיד לחיותו, אבל אנו צריכים להתחיל בחלקים לפעול אותו כל פעם קצת בעוד נקודה ועוד נקודה, ולאט לאט צוברים אווירת נפש כזאת, ויודעים להתפעל בחיים קצת מעבר למראות השבורות (דהיינו הגשמיות החיצונית)

שלש כתות

התורה היא כמו עולם מלואו, ששלש כתות נהנין ממנה, בצורות שונות. כתה ראשונה הם ההמון, שאין בהכנתם להפשיט שום צורה, אלא אם כן, אין להם חפץ בשום צורה, זולת בחומר ראשון מכל מלואו של עולם, שהם באים ישר לחושים, ולכח הדמיון.

צורה שניה שיש ב הכנתם כח הפשטת צורה חמרית ולקחת ולהנות מצורה השניה הקרובה לרוחניית שמוצאים תחתיה, שזהו הנאה נפשיית שכליית, דהיינו מהשכליים הנפרדים הטבוע בתמונות החומריים האלו.

צורה שלישית, לכת השלישית היא שיש בהכנתם לקבל צורות כוללות משכליים הנבדלים הטבועים בצורות רוחניות וגשמיות יחד, שהמה קושרים חוט בחוט, ומשיחא במשיחא יורדים לתהום ועולים לשמים, שהצורה הזאת מוצאים אחר הפשטת צורה שניה הנ"ל ודו"ק.

הסבר: כת ראשונה תופסים רק את הנקודה החיצונית, כת שניה יכולים לתפוס את הנקודה השכלית המופשטת כבר מהחומר אבל עדיין לא להרגיש או לחיות אותה.

צורה שלישית כבר ראשם בשמים ורגליהם בארץ ורואים ומשיגים את הקשר בין הרוח לגשם, שבאמת זה שלב מעבר אחרי הכת הראשונית שקודם כל צריכים להשתחרר מהחומר לפני שיכולים לחזור אליו בצורה מתוקנת.

ועל דרך זה באים שלש השלמות מהתורה, לשלש הכתות הנ"ל. הכת הראשונה נשלמת בחומר ראשון. הכת השניה נשלמת בצורה. הכת השלישית נשלמת בהכוללות, שהיא הפשטת צורה מצורה, וחוט בחוט וכו'. ובודאי מי שלא ישיג חן מבריות העולם, יותר מחן של חומר, לא כל שכן שלא יושלם מהתורה, יותר מעל חפצו והשגותיו. וזהו כוונת הרמב"ם שחייב למוד הגיון טרם חכמת האמת, אבל לפי הנסיון אנו יודעים ורואים, שיש השפעה וכח בלתי ישר במאור שבה, שיכולה להגביה פתאום איש מהכת הראשונה, עד דרגת איש מכת שלישית, ונמצא שהוא עובד להשיג מחט, ומשיג בית מלא כסף וזהב.

לעניות דעתי כפי שאני מבין את הלשון שלו שמי שלא ישיג חן מבריות העולם יותר מחן של חומר לא יושלם מהתורה, כי יש רמת התפתחות דומם צומח חי, אז יש סדר בהתפתחות הרצון לכאורה לפני שאני רוצה מושכלות אני צריך לעבור דרך הרצון לכבוד. וזה שהרמב"ם אומר שחייב לימוד הגיון קודם חכמת האמת כי יש סדר התפתחות. אבל אנו רואים ויודעים שיש סגולה למאור שבה לקחת מישהו בבחינת מקפץ על ההרים ומדלג על הגבהות והוא בכלל חיפש מחט (משו גשמי) ומצא בית מלא זהב וכסף (רוחניות). כל שכן בדור שלנו שהרצון כבר מספיק מפותח, עכשיו פשוט נשאר לתקן… לא צריך להגדיל את הרצון הוא מספיק גדול.. פשוט להשפיע!

עולם הזה – ועולם הבא

אין בין עולם הזה לנצחי, אלא שזה זמני וזה נצחי, אבל אין קנין בעולם הזה גם בעולם הבא, שלא יהיה נבדל רוחני, ומובן שכמות שיעור שקנה ממין הזה בזמני, ישאר לו בנצחי. וזה דעת השלימים, וגם הרמב"ם מודה לזה. אמנם אי אפשר לפרסם להמון, כי לא ישמעו, ולא ישימו לבם לעבודה, על השארת שיעור קטן זה לדמיונם הגס.

דומה לחרש, שחוש שמיעתו לא יתפעל משום קול רגיל ומצוי שבעולם, זולת לקול רעש גדול. ולו יתקבצו כל חכמי הנגון והקולות, לא יסדרו לו קול להתפעלות שמיעתו, זולת קול רעש וגס, ודוקא בלי נעימות. כמו כן אי אפשר לדבר עם ההמון מכל דבר רוחני, זולת ברעש לא מסודר, ולא יועילו להם שום דברי שכל, מחמת שאין להם הכנה בנפשם להנות מהצורות שעל גבי החומריות, ואינם דבקים, זולת בתמונה הראשונה, של הבריאה הסמוך להם, שהוא העביות שבגשמיות, אשר על כן גם בדיבורי עולם הבא, מחויב להם אותו המבטא הדבוק במין הזה.

ולכן אסור לדבר עמהם, צורה השכליית שבחומרי הנצחיית, כי ישבר החומר, ואת הצורה לא ישיגו, ויהיה נדחים משניהם, אשר על כן אעשה מקודם חיבור מיוחד, לתת ציור כללי הקרוב לאמת, מצורת גן עדן וגיהנם, ואחר כך אוכל לדבר, מאמות של השארת הנפש עם הטובים שבהם.

בקיצור נמרץ, דע שצורת עולם הזה הוא רוחני נבדל, ואינו עבה וגס, אלא כלפי חומריים, אבל לא בצורת הבורא ית', על כן הוא מוצא כל הצורות האלו בו בעצמו, ונמצא בגמר התיקון יאבד דוקא החומר הגס מכאן, והצורות הנבדלות מכל התמונות שבכאן הן מהמציאות, והן מסדר קיום של המציאות, כמו אכילה ושתיה וכדומה, הכל ישאר בנצחיות, כי אין דבר נפסד, זולת, החומריים ויסודותם, מה שאין כן בצורות אין הפסד, ולא יסבלו כלל מחורבן חומר הראשון שלהם, שכבר עשה את שלו. ואם בעל צורה אתה, מובן בנקל, איך לפשוט הצורות מהחומרים המזוהמים שבעולם, כמו הניאוף והזוללות ואהבת עצמיית, שאותן הצורות, ישארו ברוחנית, בבחינת שכל נבדל, והמה ישארו בב' הבחנות, בחינה א' כל צורה לחשבון פרטי, ובחינה ב' כל צורה לחשבון כללי, ואלו הצורות נקראים לנצחיית, פגרי רשעים, בשיעור הכתוב: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי". ומזה מובן מעצמו צורות הקודש, וזהו שכר ועונש, וזה מורגש לבעלים, גם בעולם הזה. ויש אחרי הפשטת צורה הנ"ל, הפשטה אחרת, והיא בחינת כוללות, שנקרא עולם התחיה, ועין לא ראתה, שאפילו הנביאים, לא מתעסקים בו אלא כל מבין מקבל מחכם מקובל.

הסבר: דהיינו העולם הזה זה מה שאתה אומר לו זה, אתה אומר זה דהיינו מה שאתה משיג לפי ההתייחסות שלך, לפי הצורה שאתה מצוי בה, בתפיסת הבורא השלמה אין מציאות של פרטיות נפרדת אין דבר כזה באמת, לכן הצורות מצד עצמם ישארו, הביטוי של הצורות המקולקל יתבטל.

הם ישארו בב' הבחנות, פרטית וכללית. כי אני צריך את הפרטיות שלי והיחודיות שלי רק היא תהיה פרט שכפוף לכלל.

ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, תמיד יהיה זיווג דהכאה ודחיית הרע, רק הכלל יהיה מתוך אהבה, המקבל בעל מנת לקבל יהיה אמצעי ולא עומד בפני עצמו חס ושלום, וזה מורגש לבעלי השגה גם בעולם הזה. 

דבר נוסף, הגשמיות הנתפסת בחמשת החושים הגשמיים, היא רק סימן ומראה שבורה\מעוותת, שמסמלת את המקבל בעל מנת לקבל. היא על אחת כמה וכמה שתתבטל ולא תהיה גשמיות יותר כי אין דבר כזה מציאות חיצונית שהיא אשליה שעומדת בפני עצמה.. גם ברוחניות לא תהיה מציאות כזאת כאשר הרצון מתוקן, לא תהיה ממשלה למקבל בעל מנת לקבל זה אשליה שיש לו. הרב מביא משל שהמציאות הגשמית היא כמו סימולציה של טיסה, לא באמת טסים רק מתאמנים לדעת לטוס, אחרי שאני יודע לטוס, אז אני טס באמת ואין לי צורך בסימולציה יותר… אם כך לשם מה אני צריך אותה תן ישר לטוס? כי אז הפגם יהיה גדול יותר ויהיה קשה לתקן, ועוד המון טעמים רבים וחשובים האמת שאין זה מקומם, בהמשך יהיה מאמר בנושא. 

אגב לפני שבוע ניסיתי משקפי תלת מימד על כיסא שרוטט קצת וזז ממש בקטנה, והייתה לי סימולציה של רכבת הרים במשקפי מציאות מדומה שהיו לי על העיניים, המוח שלי ממש פירש את זה כמו רכבת אמיתית, ואפילו הדופק שלי הושפע מזה ברמה מסוימת והרגשתי שאני ברכבת הרים אמיתית, אבל לא הייתי בכלל ברכבת הרים ולא זזתי באמת, אבל כן הרגשתי ככה. או למשל אדם חולם שעף בחלום או מרחף בגלקסיה מרגיש סחרחורת אבל הוא באמת לא זז לשום מקום.. לכן אנחנו רואים שהאשליה לא בהכרח מייצגת את האמת, אלא התפיסה הפנימית.

עם כל זאת ראוי להוסיף ולהדגיש שוב- כוונה לבד בלי מעשה לא מספיק בעולם הזה- בזמן האימון.

מעשה לבד בלי כוונה גם לא מספיק, יותר מזה בזמן התהליך וההכנה בלי המעשה הנכון אני לא נפגש עם הכוונה בכלל, אם עשיתי את המעשה הנכון יש לי הזדמנות להיפגש עם הכוונה ולעשות את העבודה הפנימית מעבר למעשה.

נקודה חשובה שיש להדגיש-  המצווה מחולקת לשניים-  מצד המעשה \ מצד הכוונה.

כאשר אנו עושים את המעשים הנכונים מטעם שה' ציווה זה מדרגה גדולה וחשובה, אבל בלי הכוונה הפנימית זה נקרא לשמה מצד המעשה בלבד, במדרגת דומם דקדושה. אבל בכוונה הפנימית, {שמתחילה בעבודת הצומח} ברובד הצורני עדיין זה נקרא לא לשמה. עיקר עבודת ה' מתחילה כאשר עובדים על הכוונה, על הפנימיות- ושמה המסע אין סופי.

כי הרי אין הבדל בין צדיק שיניח תפילין של 300 שקל לרשע שיניח תפילין בחמישים אלף שקל..

אלא ההבדל ביניהם הוא בכוונה הפנימית וההשגה.

במעשה לא משנה כמה נעשה יש גבול מסויים ששמה הוא עוצר והכמות לא תכפר על האיכות, מעבר לזה צריך כוונה. מאה ברזלים לא ישתוו ליהלום אחד אמיתי.

יש כמות סבירה שקבעו לנו בהלכה, אבל 50 ציציות לא יוסיפו לי יותר על ההשגה, על השכר, אחרי שעשיתי תמעשה בעיקרו ובסיסו-  רק בכוונה אוכל להתקדם ולא בשכלול המעשה עד אין סוף, והרי הטבע של המעשה שהוא סופי.

לכן השלב הראשון הוא קודם כל להגיע ללשמה במעשה. לכן מבחינת המעשה אם כיוונתי שה' גדול מושל בהכל ב7 רקיעים וכו' , יצאתי ידי חובה במצוות קריאת שמע ברובד המעשה שלה, אבל ברובד הכוונה אני צריך להרגיש שה' מושל בכל באמת כדי לצאת ידי חובה והרי רחמנא ליבא בעי.

הדרך הנכונה היא לפעול את המעשה שיעורר את הכוונה, שזהו שביל הזהב.

לסיום:

אומרים לנו המקובלים שבדורנו, המאור שבתורת הנגלה לא מספיק על מנת לעורר אותנו מתוך שלא לשמה לבוא ללשמה. לחבר בין המעשה לכוונה. לעיתים להפך, אף מגדיל את הפרטיות. על כן פנימיות התורה וחכמת הקבלה, הם הסגולה בדורו של המשיח לעורר את אור האהבה ולהגיע ללשמה כפי שאומר הזוהר בתיקונים (ראו בהרחבה הקדמה לספר הזוהר אות ע') וזה לשונו בקצרה ובע"ה שנזכה להתחזק בחכמת האמת:

"וזה שאמרו בתיקונים (תיקון ל' נתיב תנינא) וז"ל קומו ואתערו לגבי שכינתא דאית לכון לבא בלא סוכלתנו למנדע בה, ואיהי בינייכו. קומו והתעוררו בשביל השכינה הקדושה, שהרי יש לכן לב ריקן בלי בינה לדעת ולהשיג אותה. אע"פ שהיא בתוככם. ורזא דמלה קול אומר קרא, כגון קרא נא היש עונך, ואל מי מקדושים תפנה. והיא אומרת, מה אקרא, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר, וכל חסדו כציץ השדה, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, וסוד הדבר, כמ"ש (ישעיה מ') קול אומר קרא, שקול דופק בלבו של כל אחד ואחד מישראל לקרות ולהתפלל להרמת השכינה הקדושה, שהיא כללות נשמות של כל ישראל (ומביא ראיה מהכתוב קרא נא היש עונך, שקריאה פירושו תפילה) אבל השכינה אומרת מה אקרא, כלומר אין בי כח להרים את עצמי מעפר, בשביל שכל בשר חציר, כולם המה כבהמות אוכלי עשב וחציר, כלומר שעושים המצות בלי דעת כמו בהמות, וכל חסדו כציץ השדה, כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים, כלומר שאין כונתם במצות שעושים, שתהיינה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם אלא רק לתועלת עצמם הם עושים המצות. ואפילו כל אינון דמשתדלי באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין ואפילו הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם. בלי כונה הרצויה, בכדי להשפיע נ"ר ליוצרם.בההוא זמנא, וכו' רוח הולך ולא ישוב, לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח. בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם, דהיינו רוח המשיח. הצריך לגאול את ישראל מכל צרותיהם עד לגאולה השלמה לקיים הכתוב, ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' הרוח הזה נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם. וי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא, ולא יתוב לעלמא, דאילין אינון דעבדי לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמה דקבלה. אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת, כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה. ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה. ווי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם. עכ"ל."

מביא בהמשך:

ואחר שבעונותנו הרבים נעשינו עדי ראיה לכל האמור בתיקונים הנ"ל. ולא עוד אלא שמדת הדין פגעה דוקא בהטובים שבנו. כמ"ש ז"ל (ב"ק ס') ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה. ומכל הפאר שהיה לכלל ישראל בארצות פולין וליטא, וכו', לא נשאר לנו אלא השרידים שבארצנו הקדושה. הנה מעתה מוטל רק עלינו שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה, וכל אחד ואחד מאתנו שרידי הפליטה, יקבל על עצמו בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך את פנימיות התורה וליתן לה את מקומה הראוי, כחשיבותה על מעלת חיצוניות התורה, ואז יזכה כל אחד ואחד מאתנו להגביר מעלת פנימיותו עצמו, דהיינו בחינת ישראל שבו, שהיא צרכי הנפש על בחינת חיצוניותו עצמו, שהיא בחינת אוה"ע שבו, שהיא צרכי הגוף. ויגיע כח הזה גם על כלל ישראל כולו עד שעמי הארצות שבנו, יכירו וידעו את השבח והמעלה של גדולי ישראל עליהם, וישמעו להם ויצייתו להם. וכן פנימיות אוה"ע, שהם חסידי אומות העולם, יתגברו ויכניעו את החיצוניות שלהם. שהם בעלי החורבן. וכן פנימיות העולם, שהם ישראל יתגברו בכל שבחם ומעלתם על חיצוניות העולם, שהם האומות. ואז כל אוה"ע יכירו ויודו במעלת ישראל עליהם. ויקיימו הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכן (ישעיה מ"ט) והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה. וז"ש בזוהר נשא דף קכד ע"ב וז"ל בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר וכו' יפקון ביה מן גלותא ברחמי דהיינו כמבואר. אכי"ר.

שיהיה לנו בהצלחה.

בונוס: נביא מאת מדבריו של רבי יעקוב אבוחצירא זצ"ל שמביא קצת מבט פנימי על הפרשה מעוד זווית, שלא נחשוב שהתורה היא רק סיפורים חס ושלום, הרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, דהיינו מהפשט, אלא מהסוד.

———————————————————————————-

הרחבות לגבי חיוב המעשה כגרוי מוכרח לעולם הרוחני: