ט"ו באב

מה זאת אהבה?

הרבה שירים, הרבה סיפורים, הרבה בלדות נכתבו על נושא האהבה. כל מי שרוצה להצליח במשהו משייך את זה איכשהו לאהבה. אבל לא פלא, מטרת הבריאה היא אהבה. הבורא ברא את הבריאה כדי שנגיע לאהבה, זה המטרה של האדם. גם אם אדם לא רוצה, אם הוא אומר שהוא לא רוצה, גם אז הוא רוצה להגיע לאהבה. אם כן, מה זו אהבה?
אהבה היא כלי משותף ששני צדדים או יותר פועלים בתוכו. האהבה העיקרית היא בנינו לבין הבורא. אהבה ביני לבין הבורא אומרת, שצריך להיות כלי משותף ביני לבין הבורא. הכלי המשותף הזה הוא כמו כלים שלובים. שלכל אחד יש תפקיד באני המשותף הזה. אני משותף, ישות משותפת: ביני לבין הבורא, ביני לבין החבר, ביני לבין אשתי, בין עם.
אם כך, האהבה בנויה משניים, מאור וכלי. צריך להיות כלי שלתוכו מתקבל האור. כאשר יש את ההתלבשות של אור בכלי זה נקרא הרגשה. אנחנו בדרך כלל מדברים על ההתרגשות שבאהבה, על פרפורי הבטן. יש בזה צדק, אבל לא לגמרי. יש בזה צדק כי המפגש של האור עם הכלי יוצר הרגשה, וההרגשה הזאתי היא אהבה, אבל יש אליה וקוץ בה: אם הכלי אינו מוכן לקבל את האור הזה, אז כשמגיע האור , הכלי מתרסק. זאת אומרת, אם אין כלי מוכן אז אחר כך מרגישים התרסקות מוחלטת.
טעו רבים בעולם לחשוב שאהבה זה רק השגת האור של האהבה. אך עיקר האהבה היא לבנות את הכלי של האהבה. מהו הכלי? האני המשותף. אם אני רוצה לאהוב את חברי, או איש רוצה לאהוב את בת זוגתו, את אשתו, הם צריכים לבנות כלי משותף.
איך אני אדע מה הכלי המשותף? אם תיקחו למשל אותיות, לאות אלף יש אישיות משלה. לאות בית יש אישיות משלה. אבל למילה אב, יש ישות חדשה, לא של אלף ולא של בית, אלא ישות משותפת. כשהאלף פועלת בשביל הישות המשותפת, והבית פועלת בשביל הישות המשותפת, רק אז נעשה אב. אם מהאלף והבית, מקבלים את המושג אב, יש אהבה. אם הם לא בונים את האב, וכל אחד מושך רק לכיוון של עצמו, והאלף רוצה להישאר אלף, אז יש התרסקות.
כדוגמה נוספת ניקח את המושג של מים: מים בנויים מ H2O, שני מימנים וחמצן. הם יוצרים בניהם אהבה. מה זה אהבה? אני משותף, ישות משותפת. אבל זה בתנאי, שכל אחד נותן את עצמו לישות המשותפת, ואת כל ההנאות הוא מקבל מהדבר המשותף. כמו בקומוניזם, כל אחד נותן את כל מה שיש לו לא לצד השני, אהבה זה לא שאני נותן את כל כולי לצד השני, וגם לא שהצד השני נותן את כל כולו אלי. אף אחד לא צריך לספק את התאוות והרצונות של הצד השני. צריך לספק רק את האני המשותף.
ובזה הרבה טועים, כי שחושבים שאהבה זה דבר אנוכי, שהמטרה שלי להנות ממנה. והטעות השניה היא מהכיוון השני, שאם אני אתן מעצמי הרבה זאת אומרת שאני אוהב. לא זה נכון ולא זה נכון. אהבה היא לא קו שמאל שהוא רק קבלה, ולא קו ימין שהוא רק השפעה. האהבה היא קו אמצעי- התכונה הסגולית. ולכן, אם רוצים באמת להגיע לאהבה, המטרה היא לבנות כלי משותף, רצון משותף, אישיות משותפת, ישות משותפת. זה מה שייתן את האהבה האמיתית.

*

*

(תמלול דברי הרב)
היום רציתי לדבר קצת על עניין האהבה. יש לדעת שכשאר אדם רוצה להגיע לאהבה, או לכל רגש אחר, אבל לעניינו זה
עניין האהבה, האהבה צריכה להיות מורגשת. האהבה, לא די בה שתהיה מושג שכלי.
כאשר אנחנו לומדים הרבה מאוד על המושגים ויודעים אותם בשכל, לא תמיד אנחנו רואים שזה עוזר לנו ללב, והיות והאהבה חייבת להיות מורגשת בלב, אז אנחנו צריכים לדעת את המנגנון שבו עובדת הנפש כדי שנוכל להבין את האהבה הזאתי, את הידיעה איך לאהוב, להביא את זה ללב.
כדי להבין את המנגנון צריכים להבין כמה מושגים פה. אנחנו הפשטנו אותם מאוד כדי שלא יהיה צורך לדבר עלים בשפה של חכמת הקבלה, אבל כדי להבין ראשית צריכים להבין מהי הרגשה. הרגשה מחייבת איזשהו כלי כדי שיתלבש בה האור. הכלי הזה של ההרגשה צריך להגיע מאיזשהו מקום. ההרגשים הם דבר מופשט. כאשר אני עושה מעשה, כאשר אדם עושה מעשה, אז המעשה מכיל בתוכו אור. מונח עליו איזשהו הרגש. כאשר אני אוכל, אני מרגיש שנהניתי מהאכילה. אבל יש משהו מאוד מאוד מוזר, שגם אם אני חושב וזוכר את האכילה, או גם אם חלמתי על האכילה, אני גם מרגיש את התענוג מהאכילה. זה עוד שאני יכול להמשיך ליהנות מהדבר גם אם אין את המעשה בכלל. אנחנו רואים שלא פעם, כאשר אנחנו עושים את המעשה, אז אנחנו יכולים להמשיך להיות לא אוהבים את הדבר שפעלנו את המעשה כלפיו. למשל, נתתי מתנה לחברי ולא תמיד אני רואה שאני אוהב אותו. משמע שהמעשה עצמו הוא לא האהבה. לכן כאשר אני עושה מעשה ואני מרגיש אהבה, אז אני צריך להבין שהאהבה היא הדבר המתלבש על המעשה, אבל זה לא המעשה עצמו. אם כי העובדה אם אני עושה מעשה אבל מחשבתי במקום אחר לגמרי, אז לא הרגשתי שום דבר. לכן אני חייב את המחשבה כדי שתהיה לי הרגשה. אבל מצד שני אמרנו קודם שאם אני חושב לא תמיד אני מרגיש. אז אנחנו יוצאים מפה עם שתי הבנות: א'- כאשר אני עושה מעשה אני רואה שאני מרגיש, מצד שני אני רואה שלא תמיד כשאני עושה מעשה אני מרגיש. ואני צריך שההרגש שלי יגיע מאיזשהו משהו שיחזיק אותו, ואני רואה שכשאני חושב על הדבר שאני עושה, אני יכול להרגיש אותו, וכשאני לא חושב עליו אני לא יכול להרגיש אותו. ומצד שני, יש לי מצב שאני חושב על הדבר, ולמרות שאני חושב עליו אני לא מרגיש אותו. אז אם זה לא מעשה, ולכאורה גם לא המחשבה, אז מה יחזיק את ההרגשה? אז ראשית אנחנו יודעים שהרגשה זה דבר מופשט, זה הצורה שנשואה על החומר, ואת הצורה הזאת של האהבה שזה נקרא כלי רוחני- אותו אנחנו רוצים להשיג. כאשר בעל רוצה לאהוב את אשתו, אישה רוצה לאהוב את בעלה, או כל סוג של אהבה אחר, צריכים להשיג את הצורה הזאתי, וצריכים להבין אם כך מה המצע שמחזיק לנו את אותה ההרגשה. והתשובה, אחרי הרבה דיון שצריך עוד לדבר מזה, ההרגשה היא זו שמחזיקה את האהבה. כאשר יש מישהו שאני רבתי איתו למשל, והוא עשה לי מעשים רעים ואני לא אוהב אותו, כל זמן שאני לא חושב עליו אני לא מרגיש שנאה אליו. אותו דבר באהבה. אם אני אוהב מישהו אבל אני לא חושב אודותיו, אז אני לא מרגיש רגשי אהבה אליו. משמע שהמחשבה היא מחזיקה את ההרגשה, אבל יש פה שני סוגי מחשבות ואליהם צריך לשים לב. יש אנשים שיכולים ללמוד תלמוד עשר הספירות בחכמת הקבלה ולדעת את כל המחשבות הנעלות ביותר ולפעול בצורה מדוייקת מה זה נקרא להיות בן אדם רוחני ואיך העולמות הרוחניים בנויים, ומצד שני הם פילוסופים מאוד גדולים, ואינם יכולים להרגיש אהבה בכלל. והם רואים שבשכל הם אנשים נהדרים, אבל הם קרים כמו קרח, והקור הזה לא נותן את האפשרות לאהוב. או שהם אוהבים דברים אחרים לגמרי עד כדי שהם שונים לגמרי ממה שהם מונחים בו בלימוד.
למחשבה יש שני חלקים. יש את המחשבה המופשטת ויש את המחשבה המעשית. המחשבה המעשית זה ההרהור שיש לאדם שהוא קרוב למעשה. ההרהור שהוא קרוב למעשה הוא מוליד את ההרגשה. הוא המצע שעליו נשענת ההרגשה. המחשבה המופשטת היא רק עזר כדי לתת כוח למחשבה, להרהור המעשי. וכן, אנחנו צריכים לדעת שלפי מה שאני מהרהר בו במשך היום או בעת המעשה- זה הדבר שגורם לי לאהוב או לא לאהוב. אם כך, בשביל מה צריך מעשה? היינו יכולים לשבת ולהרהר!
המעשה שאנחנו פועלים, מעשה אהבה, נתינת המתנה, השהות המשותפת, החוויה המשותפת, באה כדי להחזיק לנו את ההרהור, כי ההרהור, גם הוא שייך לאהבה, ומכיוון שאנחנו לא יכולים להחזיק את המחשבה, אז המעשה שאנחנו עושים הוא רק מחזיק לנו את המחשבה כדי שהמחשבה תהווה מצע לאותה ההרגשה.
אז עוד פעם בקיצור- אנחנו רוצים להגיע להרגשה של אהבה, שהיא מופשטת, וצריכה להיות נשואה על מצע שמחזיק אותה. המצע הזה הוא המחשבה המעשית, מלכות דתבונה. סוג של תודעה שאני חושב דרכה. התודעה הזו חייבת משהו שיחזיק אותה. למשל עכשיו אני רוצה לחשוב על הליקופטר. אם אני רואה הליקופטר, קל לי לחשוב עליו. אם אני לא רואה אותו, קשה לי לחשוב עליו. אם אני רואה את חברי, קל לי לחשוב עליו. אם אני לא רואה אותו, קשה לי לחשוב עליו. אני יכול ליהנות ממוזיקה שאני מדמיין, אבל אם אני שומע אותה, יותר קל לי להרהר בה כדי ליהנות ממנה. אבל אם אני שומע אותה ולא מהרהר עליה, זה לא יעזור להחזיק את ההרגשה. מכל זה יוצא לנו שההרהור שאנו מונחים בו, הוא גורם לנו להרגשות.
עיקר העבודה של האדם אם כך, היא על אותו הרהור. אבל, ההרהור הזה הוא תלוי בדמיון של האדם, והדמיון של האדם מלביש את הצורה הזאתי בכל מיני מושגים. הם יכולים להיות מושגים גשמיים ורוחניים. אם המושג הוא גשמי, דהיינו אני מלביש את האהבה בצורה גשמית, האהבה הזו תלך לאבדון. לא יהיה לה קיום. ז"א אם כל האהבה, התענוג או האושר שלי בחיים נשואים על מעשה שהוא מעשה גשמי, דהיינו על הרהור שהוא גשמי, אז ההרהור הזה ילך בסופו של דבר לאיבוד. יכול להיות שיהיה לי רגע אחד של הרגשה טובה, ואח"כ יהיה לי דבר לא אמתי ואני אתפרק מאותה אהבה. היא תהיה תאווה רגעית, לא אהבה, ואח"כ אני אתפרק ממנה.
המחשבה המופשטת נותנת לי לתפוס ולהבין על איזה בסיס אני צריך לבנות את ההרהור שלי. כאשר אנחנו נמצאים ביומיום, ההרהור התמידי שלנו הוא איזה מחלה הייתה לי, איזה סבל גופני עברתי, כמה כסף יש לי, איך הדבר נראה מבחינה חיצונית, מה האסתטיקה החיצונית שלו וכו'. ואז אני מלביש את האהבה שלי על הצורה המגושמת. ותפיסת האהבה שלי על האהבה המגושמת מפסידה את האהבה. כי האהבה חייבת להתלבש על סוג של תודעה, על איזשהו הרהור שהוא אמתי. מאיפה אני משיג אותו? מהמחשבה המופשטת.
עכשיו ניתן לראות קשר. יש מחשבה מופשטת, שהיא המחשבה שאותה אני לומד דרך חכמת הקבלה, דרך חכמת המוסר, דרך חז"ל, אבל זה עדיין לא עוזר לי להיות אוהב. אני יכול להיות ידען גדול. אני צריך ללמוד להביא את המחשבה המופשטת הזאת להרהור. עיקר העבודה שלי הוא להחזיק את ההרהור הנכון למשך היום, ולהישאר בתוכו, כי לא מספיק שלמדתי תלמוד עשר ספירות שבע שעות ביום. אם יצאתי לרחוב והרהרתי על המכוניות, על כסף, על היופי של העצים, או עשיתי הפסק בין הלימוד המופשט לבין ההרגש, ברגע שבאתי להרגשה גשמית, להרהור על הגשמיות שלי, אז ההרהור הזה הביא אותי לניתוק גמור מהלימוד המופשט. אני צריך אם כך בעיקר לעבוד על ההרהור שלי במשך היום.

אישה צריכה לעבוד על ההרהור שלה על בעלה במשך היום. מה אני מהרהרת על בעלי? מה אני מהרהרת על החיים? האם אני מהרהרת על הדברים הטובים, שהם יגרמו להרגשה הנכונה או לא? אדם בהרהור שלו גורם לעצמו תסכולים רבים מאוד. אפילו שטוב לו, אפילו שהכל יכול להיות טוב, ההרהור זורק אתו מההרגשה הטובה. ואותו דבר הפוך. הרהור טוב, אפילו אם המעשה הוא רע, יכול להביא להרגשה רעה. לכן יש לאדם להבין ולדעת איך להחזיק את ההרהור הנכון. צריך לבנות אותו. כאשר אדם רוצה לבנות את ההרהור הנכון, הוא לא יכול לעשות מעשה או לחשוב מחשבה אחת שתחזיק את ההרהור. ההרהור הזה הוא פעולה לרוחב, פעולה של התמדה, של עבודה יומיומית, שעה שעה להחזיק את ההרהור הזה כל הזמן. ויש פה בעיה גדולה בעבודת ההתמדה, כי כשאתה חושה משהו זה לא מביא מייד את ההרגשה. אתה צריך הרבה זמן להרהר בדבר כדי שזה יביא לך את ההרגשה. ואתה צריך להחזיק את ההרהור כל הזמן. אבל מה יבנה חי את זה? היות והתמדה אין בה כוח להחזקה, אז אני חייב לקחת נקודות שבהן אני מחזק את הכוח שלי להתמדה.
הנקודות האלה נקראות מועדי ישראל, ימים טובים, זמנים מיוחדים, כמו למשל יש לבן אדם יום נישואין, יום הולדת, אירוע מיוחד, יש חתונה של בניו, אפילו חתונה של חברו, יש חגים ומועדים, יש יום שבת, יש פגישה זוגית, אלה הרגעים שדרכם הוא יכול לתת את הפיקים האלה שתופסים ומחזיקים את ההרהור במשך הימים. זה לא אומר שלא צריך לעשות את עבודת ההתמדה, אבל זו צרות העבודה. בנקודות, הפיקים האלה לא עומדים בשביל עצמם, אבל אלה בדיוק הנקודות שבהן אני צריך להחזיק את אותו הרהור תמידי שאני צריך להיות בו. ההרהור התמידי הוא אווירת הנפש שבה אני מניח את עצמי. בלי המצע הזה של אווירת הנפש שהיא המחשבה, לרגש שלי לא יהיה מצע להחזיק ואז אני ארצה להרגיש אהבה ולא תהיה לי אותה.
אחת הבעיות הגדולות בעניין הזה אלה האנשים המוכשרים. היות והם מוכשרים, הם מרגישים שהם לא צריכים לעשות עבודה. הם נמצאים באווירת נפש מסויימת. אבל אווירת הנפש הזאת לא מספיקה. האדם כל הזמן צריך לעבוד כדי להרים את עצמו יותר ויותר עד שיגיע לשרפי קודש. ואפשר להגיע למקומות מאוד נעלים אם אדם עושה עבודה. יום ט"ו באב זה יום של נקודת משענת חזקה שהיא באה גם מהעולמות העליונים ויש ביכלתה להחזיק לנו הרבה מאוד זמנים של הרהורים שקשים לנו במשך הימים. זה לא אומר שמי שיעשה היום את העבודה הוא כבר יאהב את אשתו במאה אחוז, אבל זה כן אומר, שאם נעשה את העבודה יהיה לנו יותר כוח לעשות אותה לאחר מכן.
אז האדם במשך היום, כשבא לו הרהור שונה ממה שצריך, גם באהבת ה', גם בתפילה, גם בחיי היומיום, גם בהיותו בעבודה, הוא צריך להחזיק את ההרהור, לא את ההרגשה. ההרגשה היא תוצאת לוואי. היא חייבת מצע לשבת עליו. וההרהור התמידי הזה הוא עבודה מתמדת בתודעה של האדם. ולכן צריכים ללמוד איך מחזיקים את העבודה הזאתי, או כל רגש שרוצים. המעשים שאנחנו עושים הם חשובים כדי להחזיק את ההרהור, אך המעשה חייב להיות עם כוונה, כי מעשה בלי כוונה לא מחזיק הרהור. לכן צריכים לעשות מידי פעם מעשים, אס אם אס במשך היום, שיחה עם חבר, קריאה של ספרים כדי להחזיק את אותו ההרהור. יש לנו הרבה דברים בחיים שמסיתים אותנו מההרהור הקדוש שאותו אנחנו צריכים להחזיק בראש. היות והדברים מסיתים אותנו, אנחנו צריכים עבודה מתמדת. דרך החיים הגשמיים לא נשיג את האהבה, לא להקב"ה, לא איש לאשתו ולא אישה לבעלה.
לכן כל אחד יראה היום, כשעושים פעולה קטנה, צריכים ללמוד איך לקחת את הנקודה הזו בעוצמה, בחשק, עם כוונה אמתית שהמעשה הזה ייתן לנו את הכוח להחזיק את ההרהור גם למשך כל זמן השנה. צריכים להאמין שאפשר להגיע לאהבה, שהקב"ה לא התבלבל. יש אנשים שהתייאשו מהאפשרות להגיע לאהבה והם חיים רק ברגילות של החיים. הם אומרים לעצמם "הלוואי ואסתדר", אבל הם צריכים להתחיל את העבודה. ההתחלה, הפתח להתחיל את העבודה כמו שאומר הרב"ש, בין השקר לאמת, זה לדעת שאני בשקר. אבל לדעת בשכל זה לא מספיק, אלא צריך להיות לאדם זעזוע נפשי כשהוא תופס את עצמו מהרהר במשך היום בדבר לא אמתי. צריכה להיות לו הרגשה של מיאוס מעצמו, הרגשה שהוא שונא את המקום שבו מצוי ההרהור שלו, כי הוא ודאי מביא אותו להרגשות לא נכונות, גם אם הוא לא רואה את זה. ולכן הזעזוע "איך יכול להיות שאדם כמוני, שלומד כל היום, שכל כך חשוב לו דברים, שמקדיש את חייו לדרך תורה, שלוקח את עצמו למציאות כל כך אמתית, ונמצא בכזה רפש? איך יכול להיות כזה דבר?!" הזעזוע הזה הוא לא מספיק, אבל הוא הפתח להיכנס לעבודה שהיא עבודה של הרהור תמידי בדרך של קדושה. וההרהור הזה הוא מחייב. אם נלך ככה אז אפשר להגיע. הקב"ה לא התבלבל. הוא יצר קשר זוגי בין בעל לאשתו, בין אישה לבעלה, כדי שהם יאהבו זה את זה. אסור להסתפק ברגילות. החיים דוחפים אותנו להלביש את הישות הרוחנית הזאת, את הישות המופשטת של האהבה במושגים גשמיים. אסור לנו לתת לעצמנו להלביש את המושג אהבה על דברים גשמיים. זה לא תלוי במה יהיה, זה לא תלוי במי חולה, זה לא תלוי בכמה כסף יש לך, זה לא תלוי כמה אתה יפה, זה לא תלוי כמה אתה בריא. זה תלוי בדבר אחד: בהרהור היומיומי שמוחזק בקדושה. ואם את זה נעשה וננסה אפילו חודש, נראה שכל אווירת הנפש שלנו משתנית ונהיית אחרת לגמרי.