הרב אדם סיני–  הכשל שבאהבה

חודש טוב לכולם

מתוך דבריו של הרב אדם סיני שליט"א בסעודת ראש חודש אלול

בראש חודש אלול יש ייחוד גדול מאוד, כיוון שמזלו – בתולה, מראה לנו קצת על התהליכים שצריכים להתרחש בו.
המושג בתולה הוא מושג של התחדשות, של דבר חדש, דבר שעדיין לא שומש. אנחנו באים לקראת ראש השנה, ואנחנו צריכים לחדש את הרצון בראש השנה, לכן צריך להכין אותו לקראת חידוש.
כפי שלמדנו לא פעם, חודש אלול הוא חודש של הכנה וחידוש הברית עם הבורא יתברך. כבר דיברנו מכך שאין על מה לבקש סליחה, הרי שום דבר לא ישתנה, מה שעשינו כבר קרה, את העבר אי אפשר לשנות. מה שבכל זאת כן אפשר, זה להתייחס למה שקרה כאמצעי לחדש את הברית שלנו עם הבורא.
לכן, כל הסליחות שאנו אומרים, הן חידוש הברית. חידוש הברית זו לא רק אמירה בפה. חידוש הברית זה איזושהי התחייבות למצב של רצון שלא שומש. זו התחייבות להביא את מציאות הרצון למקום כזה שאנחנו רואים בו התחדשות.
החידוש הראשון שאנחנו רואים בעולם הוא החידוש של יש מאין. הבורא ברא את הבריאה יש מאין, ואז הייתה הבריאה בבחינת בתולה, שהיא לא שומשה.
כאשר האדם קיבל את האור, והאור התקבל ברצון, במלכות דאין סוף, אז הרצון הזה כבר שומש.
למרות שהרצון הזה קיבל את האור, הוא עוד לא עשה שום תנועה מצד עצמו.כיוון שהרצון לא עשה תנועה מצד עצמו, אז מצד הרצון, מצד הבריאה, היא עדיין היתה נקראת כמו בתולה.
אז היא בחרה ביתר דבקות, שזו הנקודה הראשונית של הרצון שהתחדש מצד הבריאה. הרצון ליתר דבקות הוא הברית שלנו עם הבורא יתברך. כאשר אנחנו רוצים לחדש את הברית, אנחנו צריכים לחדש את אותה ההרגשה, את אותו מקום נפשי שבו אנחנו יכולים לבחור מחדש – אנחנו רוצים יתר דבקות עם הבורא.
חידוש לא יכול לבוא בלי בחירה. הרגילות באה מתוך תנועה שלמדנו לעשות, ואנחנו יכולים לעשות אותה כפי שעשינו אותה קודם.

איך אפשר להתחייב לחידוש?

ברית זה אומר שאני מקבל על עצמי להתנהג בצורה של בחירה, דהיינו ממקום נפשי שהוא למעלה מהטבע הרגיל.
פה נשאלת השאלה, איך אני יכול להתחייב על כזה דבר? איך אני יכול להתחייב להיות בבחינת מחדש? איך אני יכול להתחייב להיות בבחינת אדם, שזה אומר שאני אקח החלטה מהיום שאני אהיה בברית עם הבורא, כאשר אני רואה שלא פעם, לא עמדתי בהחלטות שלי?
התשובה לכך היא שצריך הכנה. צריך לרקום את הנקודה הפנימית הזאת, של הבחירה, לאט לאט. איך רוקמים אותה? אנחנו מפעימים את נפשנו בכמה אני גרוע, כאשר אני אדם שהוא בוגדני. מה זה אדם בוגדני? אדם בוגדני זה אחד שלא פועל את הא' שיש לפני הבגד. המילה בגד מורכבת מב' ג' וד', חסרה הא', היות שבגידה זה כמו ניתוק מאלופו של עולם.
הרצון לחיבור עם אלופו של עולם, הרצון לחיבור עם הבורא יתברך, הוא הבחירה ביתר דביקות. הבגידה, לעומת זאת, היא שאני רוצה להשתמש עם כוחות הגוף ללא הכוח של התחברות לבורא.
יוצא, אם כך, שכוח ההתחדשות בא תמיד למושג בתולה, לכוח שאני צריך לבנות את הקשר עם הבורא. לכן, אנחנו צריכים לעשות הכנה.
ההכנה הטובה ביותר להתחדשות היא הצדקה. זאת כיוון שהצדקה נותנת את האפשרות לאדם לדאוג לאותה ענייה ודלה – לאותה בחינת מלכות שבחרה ביתר דבקות. היא הנקודה האמצעית אשר באמצע ממש, שאמרה: "אני רוצה להיות בעל מנת להשפיע נחת רוח לבורא בצורה מלאה". אבל היא לא הצליחה, היא גנוזה ברדל"א.
לנו יש את האפשרות להזין אותה, להזין אותה על ידי התכללות. אבל בשביל זה צריך להיות כל החיים מחויבים אליה, בבחינת "אני לדודי ודודי לי".

מי זה האני הזה?

"אני לדודי ודודי לי" זה קשר. זו ההתחייבות שלי. זה ראשי תיבות אלול. אני לבורא יתברך, באהבת דודים – אהבה מתפרצת. זו אהבה שלמה של מדרגת החכמה, לא אהבת רעים, שהיא רק מדרגת היראה, רק מדרגת נשמה.
אלא אני רוצה להגיע לאהבה שלמה, מלאה, בלתי מסויגת, בצורה מקסימלית עם הבורא. אני לא מוכן להסתפק במועט. על זה הברית שלי. אם לא אוכל, אז אני אשמור על עצמי לפחות לא לבגוד. אבל יש לי תכלית, יש לי נקודת שאיפה שאליה אני הולך.
הרצון הזה שלי, חייב להיות דבר שאני שם אותו לנגד עיניי, וכל הזמן פועל לקראתו. לכן הברית צריכה להיות משולבת משני דברים:

1. נקודת השאיפה
2. הדרך שבה אני אלך לנקודת השאיפה הזאת

הברית היא קשר שלם של אהבה עם הבורא – אני לדודי ודודי לי. על זה הברית.
אבל בן אדם לא יכול לומר: "בטח, אני רוצה לאהוב את ה', אני רוצה לעשות איתו ברית, אני מוכן לחתום על זה". יש אנשים שמוכנים לחתום על כל מסמך, אבל כשצריכים לתת את התשלום לאותו מסמך, אז כבר קשה להם.
התשלום לאותו מסמך היא צדקה. צדקה זה לפעול את אותו רצון בהתכללות. דהיינו, בכל דבר שאני עושה, אני לא אשכח שאני רוצה להגיע לאותה תכלית, לאותה אהבת דודים עם הבורא יתברך. כל מעייני יהיו רק לזה, וכל רצונותי ישאפו לכך, גם אם אני לא מצליח, אבל לשם אני אלך. זה נוגע לצורת ההרהור שלנו, לצורת השפיטה שלנו.

אז מה צריך לעשות בחודש אלול?

ההכנה בחודש אלול היא ההכנה לקראת הברית. הברית היא "אני לדודי ודודי לי", דהיינו קשר של שלמות של מטרת הבריאה עם הבורא. על זה באה הברית. הברית מחייבת את האדם לקיים רצון בתולי שבו, שזה מזל החודש – בתולה. דהיינו, שיהיה בו את הכוח של התחדשות. כוח של התחדשות בא מהבחירה של האדם, והבחירה היחידה שיש היא בחירה מעבר לטבע הרגיל של האדם לקבל לעצמו, דהיינו הרצון להגיע ליתר דבקות עם הבורא. ההכנה שלנו, אם כך, צריכה להיות להכין את עצמנו לבחור ביתר דבקות, שהיא הברית שלנו עם הבורא.
לצורך כך אנחנו מבקשים סליחה. הסליחה היא לא על זה שפגמנו, אלא על זה שאנחנו רוצים לומר לבורא: "יש לנו התחייבות לברית. אנחנו מחזקים את החתימה ואת הערבויות שלנו לברית".

מתי החתימה היא חתימה טובה?

לכו לבנק ותנסו לקחת משכנתא. אם יש לכם ערבים טובים, אז נותנים לכם משכנתא. אבל אם אין לכם ערבים טובים, לא רוצים לתת לכם.
איזה ערבים טובים אתה יכול לתת? דבר יקר. מה יקר לך? אחד יקר לו הזמן, אחד יקר לו הכסף, אחד יקר לו הגאווה. כל אחד יקר לו משהו אחר. אז אתה צריך להתחיל לפרוט: "הבורא יתברך, הקשר איתך אומר לעשות את הדברים הבאים…". כמו עשרה דברים שמתחייב אליהם החתן בכתובה, אלה הדברים שאני מחויב. אם אני לא אעמוד בהם, זה הקנס. אבל כשאנשים שומעים שצריך לתת להם קנס, אומרים למה? מה? באהבה נותנים קנס? כן, ודאי.
לכן אתה צריך להציב לך דרך, והדרך צריכה להיות של חסד וצדקה, של לימוד תורה ומעשים של השפעה לכלל, שהם הדרך שלך לעשות את העבודה. הדרך צריכה להיות בתוך מסגרת של התבטלות ואהבת חברים. זו ההתחייבות, זו ההתחייבות לדרך, אבל בכוונה הפנימית היא צריכה להיות לחידוש. חידוש הברית, שזה עניין של קשר עם הבורא, קשר של אהבת דודים.

הבסיס לאהבה

"פוסט" שהרב פרסם השבוע

"סליחה יקירי שפגעתי בך, שהעמסתי עליך כל כך הרבה", אומר הפשוש לפיל. הפיל מחייך ועונה ברכות : "פשושי כיצד הנך יכול לפגוע בי? איני מרגיש כלל את משקלך. אני אוהב אותך ומוכן לשאתך על גבי בכל מקרה"

אבל, עונה הפשוש במבוכה: "כל שרציתי הוא לנצל אותך ואפילו תקעתי את ציפורני בעור הפיל שלך"…

כך נמשכת לה השיחה עוד מספר דקות. הפשוש מרגיש צורך לומר סליחה, מתחרט על מה שעשה, אבל הפיל כלל לא נפגע, ממי יבקש סליחה?

הבורא יתברך הוא מעל לכל  פגיעה, ואנו הפשושים הקטנים, כלל לא מסוגלים לפגוע בבורא יתברך, אז ממי נבקש סליחה אם אין נפגע?

מה גם, שאם אין נפגע, אז גם לא פגענו, אז למה במשך חודש שלם אנו אומרים סליחה לבורא יתברך?

עתה שמתברר שלא פגענו בצד השני, למשל שאפילו לא ידע הבעל שאשתו פגעה בו או ההפך, על מה צריך להרגיש את הצורך לסליחה?

התשובה – על הברית. על הנאמנות שלנו לקשר.

בברית פגמנו ולא בבורא ועל כך צריך לבקש סליחה.

אנחנו לא עשינו את הצד שלנו לקשר. הפשוש שנעץ את ציפורניו בפיל התרחק מאהבתו לפיל. האדם שהביט על המגרעות של אשתו במקום על יתרונותיה, התרחק הוא ממנה, אף אם היא לא חשה בכך. אף אם היא עדין אוהבת אותו, הוא מרוחק, כי פגם בברית.

 "מודה ועוזב ירוחם"

הסליחה והחזרה למסלול האהבה מבטאת ב' דברים :

מודה – חרטת האדם על אי שמירת הברית.

ועוזב – התחייבות חוזרת לאותה ברית. מעין קבלה מחדש של הברית בינינו לבין הבורא.

ברית נכרתת בין הנברא לבורא, בין בני זוג, כדי שבמצבים בהם חשים הם אחרת ממה שהתחייבו אליו, ימשיכו לפעול על פי אותה ברית.

ברית היא יותר מחוזה בין בני אדם. זוהי התחייבות למעלה מהדעת, למעלה מההרגשה, למעלה מזמן ומקום.

צריך כל יהודי לחוש בסליחות התחייבות טוטלית, בלתי משתמעת לשני פנים, לקשר עם הבורא. אם אינו חש כך, צריך הוא להחליט לחוש כך, ולהתחייב לעשות כל שביכולתו כדי לייצר סביבה ראויה, כדי להגיע להרגשה של התחייבות טוטלית לקשר עם הבורא.

ברית ונאמנות היא הצורה הראויה ביותר לבנות קשר אמיתי.

כך, מכינים אנו בחודש אלול את בניית האני שלנו, שיתחיל מא' בתשרי. את הקשר שלנו אל הבורא אנו מכינים ע"י התחדשות הברית.

אפשר וצריך להגיע לאהבת ה', לאהבה שלמה. ברחמיו וברוב חסדיו, לימד אותנו הבורא יתברך ע"י רבותינו את הדרך הראויה לייצר קשר זה.

עתה נזכור כולנו, שיצירת הנאמנות דרך ברית מחייבת, הנה הבסיס המחייב והראשוני ליצירת אהבה, והיא ההכנה אותה מבקשים אנו בנפשנו בחודש אלול בכלל, ובסליחות בפרט.

ראוי שכל בעל ואשה ילמדו בחודש זה לחדש את הברית והנאמנות מתוך סליחה אמיתית מעומקא דליבא.

לומדים לאהוב.

מהותו ופנימיותו של חודש אלול- מאת הרב אדם סיני שליט"א

בחודש אלול, סמוך לסיום השנה, מתחילה ההכנה הנפשית לשנה החדשה. בכל שנה בונה האדם מחדש את האני שלו, את בחינת המלכות שבו. אם יש רצון לאדם לבנות את האני האמתי שלו ולא חס ושלום את האני הכוזב, עליו להכין עצמו כראוי לבניה זו. בניה זו היא לא רק של האדם, אלא של כל הבריאה לפרטיה. כל יצורי העולם באים למשפט.
כפי שאנו לומדים את כל התורה, כך גם את ההכנה לקראת השנה הממשמשת ובאה, נלמד דרך עש"ן, עולם שנה נפש, אך נתמקד בעניין הנפש.
עולם הוא סביבת הפעולה. שנה היא הזמן. והנפש היא האדם הפועל.

סביבת הפעולה

סביבת הפעולה של האדם שונה מאדם לאדם. אך ישנה סביבה כללית, הנכונה לכל יהודי אותה חז"ל הורו לנו. סביבה זו היא התשובה ואמירת הסליחות.
אמירת הסליחות יוצרת סביבה לנפש האדם, בה ובאמצעותה יוכל לפעול את פעולתו. מובן, שעל האדם אף לעשות מעשים, שיתנו מקום למציאות ההרהורים הנכונים, שצריכים לנבוע מאמירת הסליחות.
מעבר לסביבת הלימוד והתפילה של האדם, ישנם החברים איתם מתרועע האדם. החברים או החברה שנמצא בה, מהווים גורם משמעותי ביצירת הסביבה. ראוי לו לאדם בזמן זה להתרועע עם אותם, שאינם מוציאים אותו לתרבות שונה מהקדושה אליה מבקש הוא להגיע, אל קדושת האני האמיתי. על קדושה זו נדבר בע"ה בהמשך.
סביבת הסליחות מכינה את האדם להתחרטות אמיתית מתוך הגדלת הרגשת האמונה בבורא עולם. הרגשת החרטה, היא על איבוד הקשר עם הבורא יתברך. גדולת הבורא משתקפת מאמירת הסליחות ובצידה חרטה עמוקה של האדם. ב' מרכיבים אלו מהווים סביבה תודעתית, המהווה מנוף גדול להשתוקקות, לקשר אמיתי, אמוני, בברית קודש עם ה' יתברך.
–
סביבת האדם מהווה את הגירוי החיצוני לנקודות הנפשיות שבתוך האדם שנפעלות כתוצאה מהמגע עם החיצוניות. היות ונפש האדם אמורה להיות מסודרת על פי העולמות העליונים, על כן אנו לומדים מהעולמות העליונים כיצד לסדר את נפשנו, וההשלכה מכך היא שישנה חשיבות לחיצוניות איתה אנו נפגשים.
חיצוניות זו חייבת להיות מסודרת, מדוייקת, ועל כן יש לנו הוראות ברורות עם מה להיפגש. יש לזכור, שהאדם נמצא בתודעה חיצונית שעסוקה בחיי היומיום הגשמיים, ועל כן אינו מסוגל לראות את ההשלכה של הגירוי החיצוני לנפשו. על כן חייב הוא להקשיב למי שכן מבין בעניין זה, שהם חז"ל.
–
דוד המלך מורה לנו כבר בפרק א' בתהלים כפי הכתוב "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב". ומה תהיה התוצאה מכך? "כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה". זוהי גם התוצאה, אבל גם סביבה נוספת המביאה את האדם להיות צדיק שממנו נובע פרי אמיתי בעיתו. ואף עלהו, שהוא ה"שלא-לשמה", ההכנה לקראת ה"לשמה", גם הוא יהיה חלק מהשלמות של אותו פרי.

הזמן – חודש אלול מזל בתולה.

הזמן המסוגל ליצירת הסליחה בנפש האדם הוא חודש אלול. מציאות של זמן, שהוא אחד המאפיינים את המציאות הגשמית, הרחוקה מקדושה, מוזרה לנפש האדם, המחפש אמת. שואל הוא את עצמו, דווקא באלול צריך לעשות סליחה? וכי בכל יום לא נצרכת סליחה זו? מה אם מצבי הנפשי לא מאפשר בתקופה זו דווקא לייצר סליחה בתוכי, האם חייב דווקא בזמן גשמי זה? והרי סליחה היא תנועה נפשית ואולי אף רוחנית, שצריכה להיות מעבר לזמן גשמי?!
התשובה היא, שזמן זה מסוגל, ואין אנו הנבראים מבינים מדוע וכיצד קידש הבורא יתברך את הזמנים, כך שיהיו מסוגלים להשפיע על נפש האדם באופנים שונים. למי שמתעסק באסטרולוגיה קבלית או אפילו חיצונית (וודאי שלא כראוי עושה, כפי אזהרת רשב"י בזוהר), אצלו קרוב הדבר יותר לשכל, שישנם זמנים מסוגלים על פי גרמי השמים, שמשפיעים על נפש האדם. אך אין אנו מסתמכים על האסטרולוגיה, אלא על התורה הקדושה ודברי חז"ל, שגילו לנו את הזמנים המדויקים לנצרך לנו לתיקון נפשנו.
חודש תשרי מהווה את הכנת הרצון לזיווג, מעין חתונה עם הקב"ה. אנו צריכים להכין את עצמנו לחתונה זו. נשאלת שאלה איזו אשה צריך האדם להגיש מתוכו לקשר עם הקב"ה? הצד המציין את הקשר עם הקב"ה, או אולי נאמר עם הקב"ה שבאדם, הוא בחינת קו הימין שבו, בחינת כהן.
על הכהן נאמר : "וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּֽח" (ויקרא כ"א י"ג). דהיינו הרצון צריך להיות רצון בתולי, הוא הנקרא רצון חדש. החידוש היא בחינת האמונה, בבחינת יש מאין.
–
זהו הרמז שבחודש אלול שהוא מזל בתולה, שאדם צריך להכין עצמו כאדם חדש, שמחדש את בתוליו, שמחדש את אמונתו, ובא ללא העבר הפגום שלו. עתה ניתן לראות את הקשר בין חודש אלול שהוא מזל בתולה לבין התחדשות הברית בבחינת טוהר המידות שאדם צריך להגיע אליו. ובעיקר טוהר הברית.
קשר יכול להיות לצורך הנאה, והוא הנקרא קשר "מדעי", קשר הנועד לסיפוק אישי. לעומת זאת, ישנו קשר נוסף שהוא קשר אמוני. קשר זה בא לבנות מקום משותף שלא נועד לצרכים האישיים של כל אחד, אם כי כלואי הוא מספק אותם אף יותר מהקשר המדעי. כדי לבוא לקשר כזה, חייב האדם לבנות את בתוליו מחדש, חייב הוא לרקום את התמימות השורה בנפש היהודי שבו, כדי שיוכל לבוא לקשר אמוני זה כאשר הוא זך וטהור.
הסליחה נועדה לרקום את בתוליו של האדם. מזל בתולה מציין את ההתחדשות של הרצון, ואין עבודת התחדשות אלא בבנית אמונה מחדש. ניתן לראות זאת בקשר בין בני אדם, שכאשר צד אחד פוגם בקשר בין השניים, צריך לבנות אמון מחודש. בניית האמון מחייבת את האדם לסגת מהמקום בו הוא היה, ולבוא למקום חדש תוך השמת סייג ברור על כל מה שגרם להתרחקות מהקשר האמוני. כל אדם יכול לבדוק מה יוצר אמון בינו לבין הקב"ה, מה יוצר את המקום המשותף המהווה קשר אמיתי בינו לבין הבורא יתברך.
מעבר לכך שקיום תורה ומצוות הן דבר מחוייב ליצירת קשר זה, כפי שהתחייבה כל נשמה של יהודי במעמד הר סיני, יש גם את השכלול הדרוש, שהוא הכוונה שבתוך מעשיו של האדם המותרים. גם לצורך השכלול הנפשי, אנו זקוקים למעשים שיגרו אותנו לשכלול הנקודה האמונית שבנו. אל לו ליהודי להסתפק רק בעשיית תורה ומצוות חיצוניים, אלא עליו להוסיף הנהגות שנתנו לו רבותיו, וכאלו שבתחבולות הוא בונה לעצמו כדי לעבוד הן על מדותיו והן על כוונות ליבו, כדי שהקשר שלו עם הבורא יהיה אמיתי יותר.
יתכן שיש דברים שמותר לאדם להרהר בהם, אך אם הוא אמיתי עם עצמו ומבין שעצם ההרהור מביא אותו גם להרגשת הלב, ראוי על כן שלא ירשה לעצמו בשום פנים ואופן אף להרהר על הדברים האסורים. העבודה האמיתית מתחילה מהחזקת ההרהור הנכון, ולא מאי-קיום המעשים. והוא שאמרו לנו חז"ל "קשים הרהורי עבירה מעבירה".
–
הזמן של אלול הוא זמן מסוגל לאפשר לאדם לייצר את הסליחה הנכונה כדי להתחרט על חוסר האמון שיצר, ואגב כך גם לעשות תשובה כדי להקדיש את נפשו לקשר אמוני עם הבורא יתברך בבחינת "אני לדודי ודודי לי".

–

נפש האדם

נפש האדם היא זו שצריכה לקבל את תוצאת הפעולה. היא האני של האדם, שצריך לעבור את תהליך הסליחה. היות וכך, כל מציאות הזמן והמקום יבחנו רק ביחס של האפקטיביות שלהם בקשר לתנועת הסליחה בנפש האדם.
מהי סליחה?
תהליך הסליחה פועל בשלושה מישורים, הן על הנפגע, הן על הפוגע והן על הקשר המצוי בין הפוגע לנפגע.
הנה ברור הוא, שאי אפשר שתהיה פגיעה בבורא, שהרי הבורא הוא בבחינת "אני הויה לא שניתי". וברור הוא, שמפאת שלמות הבורא יתברך, לא תיתכן פגיעה בו. אז אם אין פגיעה, במי האדם פגע? יוצא שרק דבר אחד נפגע, והוא הקשר בין הנברא לבורא. אותו יש לטפח, בו יש להתעסק.
–
המקום של הקשר הוא השכינה הקדושה, האני המשותף לכל הרצונות דקדושה של האדם, והוא המקום שבו האדם פגע ועל כך הוא מבקש סליחה.
משל יפה יכול אולי לתאר מצב זה. אם ראובן זורק על חברו שמעון אבן ולא פגע בו, שמעון כלל אינו יודע שראובן זרק עליו אבן. ודאי ששמעון לא נפגע, וגם הקשר של שמעון לראובן לא נפגע. ראובן אומנם לא פגע בשמעון, אך פגע מאוד בקשר שלו לשמעון. ודאי אוהבו פחות, אם רצה לפגוע בו. אם כך, על מה צריך לבקש סליחה? תשובה: על הקשר שלו לשמעון.
לכאורה יוצא מכך, שאין אנו צריכים לבקש סליחה כלל מהבורא יתברך, שהרי לא פגענו בו, אלא רק בשכינה הקדושה. ולא כך הוא. צריך לבקש סליחה מהבורא, אך הסליחה מהבורא היא לא על הפגיעה בו, אלא על כך שלא שמרנו את הברית ופגענו בקשר בננו לבינו. אי שמירת הברית היא אם כל החטאים. וע"כ ראוי שאדם יראה שבכך עיקר פגימתו ובכך עיקר תיקונו.

–

הסליחה היא חידוש קבלת הברית

מי שפגם, ודאי עליו חלה ההוכחה שרוצה בברית זו. אם כך, מה צריכה להיות הסליחה? מהו התהליך הנפשי שהאדם צריך לעבור?
–
האדם חייב לראות היכן טעה, היכן פגם בברית, היכן עבד עבודה זרה, שהיא עבודת עצמו במקום את הקשר בינו לבין בוראו. הסליחות באות לבסס את הידיעה והחרטה על עבודה זרה זו. הסליחה מהווה ניתוץ כל העבודה הזרה שפגמה בברית.
כידוע ללומדי הזוהר הקדוש, שהפגימה בברית מהווה את עיקר התיקון שעל האדם לעשות בתחילה, שאלמלא תיקון הברית שנקרא תיקון היסוד, אין אפשרות לאדם להתקדם.
עתה קל יותר להבין על מה נסובה הסליחה. הבורא לא נפגע מהנברא, הנברא לא פגע בבורא. הקשר הוא זה שנפגע, ועל כך צריך לבקש את הסליחה.

–

מדוע במצוות שבין אדם לחברו צריך לבקש סליחה מחברו דווקא?

זאת מכיוון שהאדם שפגע בקשר שלו עם חברו צריך לבקש את חידוש הקשר עם חברו. הסליחה שמבקש מחברו היא ההסכמה של חברו לחידוש הקשר. זאת ניתן לעשות מתוך כך שמראה האדם את חרטתו בדבר הפגיעה בברית אשר ביניהם. הבעת הסליחה היא מעין בקשה לקשר מחודש וההתחרטות על הפגיעה בברית.
מה היינו מבקשים מחבר שאנו יודעים שבגד בברית? אני מניח שהיינו מבקשים הפגנת נאמנות ולא רק דיבורים בעלמא, ע"כ ראוי גם לנו להיות לא רק מדברים בחודש אלול, אלא עושים מעשים המבטאים דיבורים אלו. אין זה סותר שלדיבור הנובע מהסליחות יש חשיבות עליונה, על כן כאשר אני בא אל חברי צריך אני לומר לו את מילות הסליחה, יחד עם זאת אני חייב להתחרט בליבי על הפגימה בקשר.
אם חברי אינו סולח לי, עלי להראות התאמצות, כמו הגר שרוצה להתגייר שדוחים אותו ג' פעמים, כן עלי לבוא לפחות ג' פעמים אל חברי, בבחינת ימין שמאל ואמצע, עד שאצליח לפייסו. הפיוס של חברי הוא הסכמתו לחידוש הברית.
–
כל אדם, ראוי שירצה לחדש את הברית עם כל אדם באשר הוא, בתנאי שהברית נסובה על אידאה אמונית בבורא יתברך. אין שום קשר של פרט עם פרט, אלא כל קשר הוא דרך נקודה שיתופית המקשרת בין השנים. הנקודה המשתפת הגבוהה ביותר היא הבורא יתברך, בהיותו נצחי, מעל לזמן ומעל למקום.
כדי להיות ריאליים ולייצר קשרים שיהיו אפשריים, צריכים אנו לראות שהקשר לא יכול להגיע תמיד עד הנקודה האמונית הכל כך גבוהה, ועל כן צריכים אנו לבנות אותו גם על נקודות נמוכות יותר, אך בתנאי ברור שהם נגזרת של הרצון העליון של הקשר עם הבורא יתברך. גם קשר עם השכן ממול או עם חבר לעבודה, צריך להיות נביעה של הקשר עם הבורא. ובכל אופן אם הוא סותר אותו, ראוי שלא יהיה לי קשר כזה.

–

סיכום:

נפש האדם צריכה בחודש אלול, שהוא הזמן המסוגל, להיות מגורה מסביבה של אמירת סליחות, של התפייסות האדם עם חבריו, של עשיית מצוות והנהגות הבונות אמון של קשר. כל זאת צריכה הנפש לעשות מתוך כוונה של האדם להיות יותר אמוני.
–
על האדם לחדש את בתוליו ולבוא בנפש נקיה וטהורה לקשר חדש, המתחיל בראש השנה. ההכנה היא דבר מחוייב, ואלמלא היא, הרצון המתחדש בראש השנה יהיה רצון שדורש רק סיפוק עצמי ולא קשר אמוני עם הבורא.
כל מציאות הסליחות היא חידוש קבלתו של האדם את הברית האמונית בינו לבין הבורא. על בסיס זה נתן לו הבורא את האני שלו, את הרצון שלו. בכל שנה ניתנת לאדם הזדמנות לחדש את הברית. על האדם לנצל הזדמנות זו ולראות בה חסד גדול של הבורא יתברך, שנתן אפשרות זו לכל יהודי ויהודיה באשר הם. אין זה משנה עד כמה האדם רואה את עצמו רחוק מקשר עם הבורא, ויתרה מכך, אדם שאינו רואה עצמו רחוק, יתכן וסליחתו לא תהיה אמיתית. כפי הכתוב במסכת סוכה דף נ"ב: "יצר הרע נדמה לרשעים כחוט השערה, ולצדיקים כהר גבוה". ומדוע? מפני שהאור של הצדיק מאיר את המקומות האפלים, הלא טובים, החוסר-אמוניים של האדם.
יהודי יקר, אם אינך מרגיש שאתה רחוק, עליך לפעול בקרבה הגדולה ביותר שאתה יכול לבורא יתברך. אם תהיה אמיתי עם עצמך, תוכל לראות אגב כך את הריחוק הקיים. כאשר אדם לא פועל את הקירבה, אין הוא רואה שהוא רחוק.
על האדם להאמין בלב שלם שהבורא יתברך סולח לו. התלות היחידה היא רצונו הוא לעבור תהליך של סליחה בנפשו, של רצון אמיתי לקשר אמוני עם הבורא.
כאשר יבוא האדם בראש השנה, הוא ישאל על ידי הבורא יתברך: "באיזה ספר אתה רוצה לכתוב את עצמך"? הספרים של הצדיקים, הבינוניים והרשעים, אינם ספרים של קבלת שכר, אלא של עבודה. באופן אחר שואל אותך הבורא יתברך: "כמה עבודה אתה מוכן לקחת על עצמך כדי לייצר את הקשר עם הבורא". אם היא עבודה של מאה אחוז, רק אז תוכל לכתוב עצמך בספר של צדיקים. אם אתה מרגיש קושי בעבודת ה', משמע שאינך ממש רוצה בקשר האמוני עם הבורא. כפי הצלחת הסליחה, כך תזכה לרצות להיות רשום בספר הנכון המתאים לנפשך.
–
הסליחה אפשרית. הקשר האמוני עם הבורא הכרחי, כל יהודי ראוי לו. הקב"ה כבר סלח לך. העבודה ליצר את הסליחה בעצמך, נתונה לך.
שבת שלום וחודש טוב ומבורך!

אלול והעבודה המיוחדת בסליחות 

כמו כל ראש חודש, אנחנו צריכים לראות מה הכוונה של אותו החודש, ובנקודה השורשית של החודש, שהיא ראש, שם טמון הפוטנציאל שצריך לצאת מהכוח אל הפועל במשך החודש.
אלול, אמרו רבותינו, הוא ראשי תיבות "אני לדודי ודודי לי", שזה כמובן סימן. עיקר חודש אלול הוא בבחינתו הראשונה, "אני לדודי".
מה זה אני לדודי?
"אני לדודי" – שכל האני שלי הולך להתבטלות גמורה לדודי. מדוע הוא נקרא דודי? יש אהבת דודים ואהבת רעים. אהבת דודים היא אהבה המתפרצת מאליה. על שם האהבה הזו נקרא דודי.
לכן, כל פעם שיש את הרצון הזה של חכמה, של התחדשות, נקרא שיש אהבת דודים. ההתחדשות הזו, אם היא באה בקדושה, אזי היא במסגרת של חסדים. אם באה שלא בקדושה, היא באה כרצון לקבל חזק של האדם.
ההתחדשות הזו נקראת אהבת דודים. לכן, הבורא יתברך שנותן את מטרת הבריאה, נקרא "דוד".
יש גם אהבת רעים. אהבה שלא מתפרדת לעולם, כמו שני רעים אוהבים, שאהבת הרעים הזו היא מציאות של אהבה תמידית. השמש נעה, הכוכבים נעים במעגלם, יש אוויר. יש תהליכים שקורים בנפש האדם, בגוף האדם, בחברה, שקורים מאליהם, בלי קשר למה שאנחנו עושים או לא עושים. זהו הקיום. הקיום בא מהזיווג הזה שנקרא "תדיר דלא פסיק", שנקרא אהבת רעים.
כך המציאות הזו מתחלקת לקיום ושכלול. הקיום בא מאהבת רעים, והשכלול בא מאהבת דודים. אבל אם אני מנסה לשכלל דבר שאני עדיין לא ראוי לו, זה כמו ילד קטן שנוהג ברכב כשאין לו רשיון, וממילא עושה תאונה. כך, כשמקבלים אור שאנחנו עדיין לא ראויים לו, זה נקרא אהבת דודים שאינה ראויה.
איך יכולה אהבה ראויה להתקיים? רק בתנאי שקודם אני לדודי.
מה זה האני? האני – זה הרצון הפרטי שלי. לדודי – הכוונה היא לקדוש ברוך הוא. האם אני יכול לתת את כל רצוני לקדוש ברוך הוא? זה נקרא המציאות של סליחות, שאותה אני פועל בחודש אלול.
מהו תהליך הסליחות ?
מה הן הסליחות שאני צריך לפעול בחודש אלול?
לשם מה אני צריך הכנה כזו גדולה לקראת ראש השנה?
זאת מכיוון שראש השנה הוא יום הדין. באים לשפוט אותי, ובעיקר אני שופט את עצמי. אני שופט את עצמי באיזה ספר אני רוצה להיכתב.
האם אני רוצה להיכתב בספר של צדיקים, בספר של רשעים או בספר של בינוניים? דהיינו, איך אני רואה את עצמי?
צדיק – זה אומר שכל כולי ישירות לה' יתברך. כל כולי, כל מה שמעניין אותי, זה הקדוש ברוך הוא ולא אני עצמי. אז עולה השאלה, האם אני מוכן לזה? יש אנשים שאומרים "אני לא מוכן לזה. אני מוכן לתת שעה בשבוע לקדוש ברוך הוא ולא יותר." אז הוא נכתב בספר של רשעים או בינוניים.
השאלה היא, כמה אדם מוכן לתת? יש סקאלה כזו, שאתה שם את עצמך היכן שאתה רוצה. אבל זה לא מספיק שאתה אומר בפה, אלא לפי איך שאתה תרגיש ברגע האמת. לכן, צריך להכין עצמך להרגשה של רגע האמת – על ידי הסליחות.
מה הן הסליחות? הסליחה, זה לא אומר שאני מצטער על מה שעשיתי בעבר, שהלוואי שלא היה קורה, אלא שהיום אני מתייחס לכל החטאים שלי, לכל הפשעים שלי, ככאלה שהיום אני לא רוצה אותם בנפשי.
אמנם יש להן גם תוצאות, שהתוצאות של מה שעשיתי בעבר, הופכות להיות סיבה בתוכי למה שיקרה לי בעתיד. אני אומר לקדוש ברוך הוא: "אני מוותר עליהן כסיבות, קח אותן ממני, אני לא רוצה אותן". זה כמו שאני אומר: "תכבה לי את התאווה לדברים הלא רצויים". אבל אני גם צריך להוכיח את זה גם במעשים כמובן. אני לא יכול לומר את זה בפה ללא אמירה בלב.
אז מה אני מבקש מהקדוש ברוך הוא? אני מבקש ממנו שיעשה בשבילי את העבודה? הוא אומר לי – "אתה לא רוצה – אל תעשה את המעשים. מה אתה רוצה ממני? את האור?"
אני אומר לקדוש ברוך הוא: "כן, אני רוצה את האור, אבל את האור על הכלי". לכל דבר יש אור, גם לכלים יש את אור, וכן יש את האור שבא בתוך הכלים.
מה שאני מבקש מהבורא – "תן לי ההרגש האמיתי, שאני מוותר על הרצונות הכוזבים שלי, שאני בא בהכנעה גמורה לפני רצון ה'."
כל הסליחות בנויות על הבסיס של ההכנעה שלי כלפי הבורא, ואני מבקש ממנו לקבל את זה ממני, שייתן לי את הכוח לפעול את זה.
אם יהיה לי כוח לפעול את ההכנעה, אני רק אומר לבורא שאני בעצם רוצה את הדבר. זו הגישה שלי לבורא יתברך, כי אני יודע ששום דבר לא יקרה בלי הבורא, אבל אני רק צריך להראות כוונה, שאני רוצה בזה.
לכן, ההכנה שלי בחודש אלול, שאני אהיה לדודי. אני יודע שהתוצאה העתידית שלי היא "ודודי לי", שאני יודע שהוא ייתן לי את האור. אבל התפקיד שלי הוא "אני לדודי".
מה מיוחד בחודש אלול יותר מכל השנה?
האם כל השנה לא מתקיים "אני לדודי ודודי לי"? כל השנה מתקיים, אבל בחודש אלול זו הכנה לקראת המציאות הזו, שאני יכול לפעול את מטרת הבריאה של "אני לדודי ודודי לי", שהיא מטרת הבריאה.
אנחנו מתקרבים לחודש תשרי, בו אנחנו צריכים להתחיל לבנות את הרצון שלנו. אנחנו נמצאים גם בסוף השנה, וגם מכינים את עצמנו, בסוף השנה, לתחילת השנה הבאה.
ההכנה אומרת, שיש לך אפשרות להתחיל התחלה חדשה, לעזוב את כל מה שהיה בעבר, את הדברים הלא טובים, ולהניחם בצד. לקחת את הדברים הטובים, ולעשות מהם סינון וחשבון נפש אמיתי עם עצמך – מה אמת ומה לא אמת. מה שאמת, אתה רוצה לקחת ולבנות את הנפש. אתה כמו בונה, מכין חומרים לבנות בנין.
בראש השנה אתה מגיע, ויושב לישיבה מיוחדת, איזה בניין אתה בונה? לפי החומרים שיהיו לך, לפי זה אתה הולך לבנות את הבניין. עכשיו אנחנו מכינים את החומרים לבניין.
החומר העיקרי שלנו לבניין הוא כניעה גמורה לפני ה' יתברך.
ראש השנה הוא ראש הרצון.
עשרת ימי תשובה – הגדלת הרצון.
יום הכיפורים – קבלת האור על הרצון, תוך ויתור עליו ובניית הפנימיות.
מיום הכיפורים עד סוכות וסוכות בכלל – בניית האמונה.
שמיני חג עצרת – הזיווג השלם של אותו רצון, של קו שמאל שבנינו, של הרצון, עם הבורא יתברך.
לאחר מכן נלך לפסח, ונבנה את הימין על ויתור הרצון.
לכן זה הזמן לעשות תשובה אמיתית, אבל לא תשובה שכבר צריך לשוב אל ה', זה עוד לא כמו עשרת ימי תשובה.
עכשיו זה הזמן שבו אני מאבד את השלילה, מוכן לאבד את השלילה. הרבה פעמים אנחנו מאבדים את השלילה – על ידי כך שאנחנו עושים טוב ומחפשים לעשות את הטוב.
סיכום:
עיקר תפקידנו לוותר על האני הכוזב שלי בזמן הזה של חודש אלול. אם את זה נעשה, אז ודאי נכין את עצמנו, ואז תוכל להיבנות ירושלים, דהיינו הרצון, דהיינו מלכות, במהרה בימינו אמן ואמן.