הַבֹּקֶר אוֹר- בכדי לצאת מהדין בעולם, יש לחפש ולפעול את החסד.
האמונה היא הכוח המרפה לכל הדינים, היא נותנת למידת החסד להתפשט. הטבע הרגיל הוא כשיש דין והרגש חיסרון, מחפשים את האור למילוי מיידי ברצון לקבל, אך יש לוותר על המקרה וללכת רק בימין, באמונה, בחסד.
ישנם חוקים (דת ונימוסים) בעולם ויש לפעול בהתאם. וכך בגמר תיקון של עם ישראל, עליו ניתן ללמוד מהשורשים, מהאבות. אותה הארה בהתכללות המידה של אברהם שמרה על השבטים. אנו מחפשים מהי הנקודה הנפשית של האדם, כשזורח בה החסד שמעורר האדם – יינצל מהדין, מצד החומר. החסד הוא יכולת התפשטות והשפעה, ויתור על המקרה, ההתחברות לקב"ה. וכאשר אדם יכול לעורר מידה זו ברמה ראויה, הוא מוגן.
עולם חסד יבנה, ולכן יכול העולם להתקיים. וכאשר יש לאדם דין קשה בליבו, עליו לפעול כמו החוק הקוסמי, לעורר את מידת אברהם, וכך מסלק את הכוחות משמאל. התיקון שעושה האור/החסד עם הבריאה הוא התרופה לדינים, למצב חולשה פנימי. ביקורת וחקירה אפשרית רק עם אור ההשפעה והאמונה.
הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם. רבי אלעזר אמר: אִם הם היו הולכים ונשלחים, למה לנו לכתוב בתורה, המה וחמוריהם? אלא משום שכתוב: וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת-חֲמֹרֵינוּ. משום זה כתוב: והאנשים שולחו המה וחמוריהם, להשמיענו שלא נשארו שם הם וחמוריהם, כמו שאמר. אומר שהאנשים זה צד ההויה שלהם, והחומר שלהם שהוא צד הדין, יצא גם הוא.
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ. אותו בוקר של אברהם, שהוא חסד, היה מאיר להימצא על השבטים בזכותו. כי זכותו של אברהם עמד להם, והלכו בשלום, וניצוֹלו מן הדין. כי בשעה ההיא עמד הדין עליהם להיפרע מהם. רק הזכות של אותו בוקר (מידת החסד) של אברהם, הגן עליהם ונשלחו מן מקום הדין, כי לא שלט עליהם באותו הזמן.
רבי יהודה פתח: וּכְאוֹר בֹּקֶר, יִזְרַח-שָׁמֶשׁ. זהו האור של אותו בקר של אברהם, אור החסד. יזרח שמש, זהו שמשו של יעקב, שכתוב: יִזְרַח-שָׁמֶשׁ; בֹּקֶר לֹא עָבוֹת, מִנֹּגַהּ מִמָּטָר דֶּשֶׁא מֵאָרֶץ, כי בקר ההוא, אור החסד, אינו עבות כל כך, שאין לדינים אחיזה בו. אלא, מִנּׂגַהּ מִמָּטָר, שפירושו נגה הבא ממטר, מצד יצחק, אור הגבורה. ואותו מטר מוציא דשא מארץ. כלומר המטר נותן את הכוח מצד יצחק, דהיינו צריך את הדין, את הגבורה שרק בזכותו ניתן להוליד. יעקב שמשלב בין החסד לדין בהארה אפקטיבית וראויה, מאחר ואותו אור ללא חסד שורף, כפי שנראה אצל הגויים.
וכאור בוקר. באותו האור של בקר אברהם, אור החסד, יזרח שמש, יעקב, שהאור שלו הוא כאור של אותו בוקר של אברהם, כי הוא ת"ת, המאיר בחסדים מכוסים, הנמשכים מאור החסד. בֹּקֶר לֹא עָבוֹת, כי אותו בוקר אינו חשוך אלא מאיר. כי בשעה שבא הבוקר, שהוא אור החסד, אינו שולט דין כלל, אלא הכל מאיר בצד אברהם, שהוא צד ימין. מִנּׂגַהּ מִמָּטָר, זהו צד יוסף הצדיק, שהוא ממטיר על הארץ, היסוד, שמשפיע אל הנוקבא, להוציא דשא וכל טוב העולם. מפני שהוא יסוד ממנו באה ההזרעה, ובזכות הקשר של זיווג ביסודות, ניתן להוליד. השימוש באור של אברהם מסייע להוציא תולדות דרך קו אמצעי – יעקב ויוסף.
אמר רבי שמעון: בשעה שהלילה בא ופורש כנפיו על העולם, כמה אתונות צחורות (שהן זכות ובאות כנגד הטומאה), והן רוחות בצורת אתונות, הממונות להיפרע מן עוברי דת ונימוסים (עובר על החוק – הרשעים), עתידות לצאת ולשלוט בעולם. וכמה בעלי הדין מתעוררים בכמה צדדים למיניהם, ושולטים על העולם. כיון שבא הבוקר (החסד), ומאיר, כולם מסתלקים ואינם שולטים, וכל אחד ואחד בא לעמדתו הקבוע, ושב למקומו. בוקר הוא ביקורת, לכאורה קו שמאל, אז כיצד הבוקר במידת אברהם הוא החסד? אך אחרי דין הלילה, האפשרות שהביקורת תאיר, תגיע רק במידת אברהם.
בוקר של אברהם, הוא שליטת הימין. וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ, אלו הם בעלי הדין, שהיו שולטים בלילה. המה וחמוריהם, הם הרוחות, הבאות מצד הטומאה, שאינן קדושות הממונות על עוברי דת (חוק) ונימוס להיפרע מהם. ואינן שולטות ואינן נראות עם ביאת הבוקר. ואלו רוחות הממונות על עוברי דת שאמרנו, הן מבחינות חמורים.
אין לך מדרגות עליונות, שאין בהן ימין ושמאל, רחמים ודין, מדרגות על מדרגות, קדושים מצד הקדושה, וטמאים מצד הטומאה. וכולם הן מדרגות על מדרגות אלו על אלו. מצאנו שאתונות צחורות הן מצד הקדושה, הם כמו חמורים. ואיך נאמר כאן, שהן מצד שמאל ואינן קדושות? וע"ז אומר, שיש אתונות צחורות מצד הקדושה והימין, ויש אתונות צחורות מצד הטומאה והשמאל.
ובכל מקום שבוקר של אברהם נתעורר בעולם, כל כוחות השמאל מסתלקים ואינם שולטים, משום שאין להם קיום בצד ימין אלא בצד שמאל. וע"כ בבוקר שמגיע שליטת הימין מוכרחים להסתלק. והקב"ה עשה יום ולילה להנהיג לכל אחד ואחד לבחינתו הראויה לו. כי ביום הנהגת הימין ובלילה הנהגת השמאל. אשרי חלקם של ישראל בעולם הזה ובבא.
רבי חייא פתח: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי, שֶׁמֶשׁ צְדָקָה, וּמַרְפֵּא, בִּכְנָפֶיהָ. עתיד הקב"ה להאיר לישראל אותו השמש, שגנז מיום שנברא העולם, מפני רשעי העולם כמ"ש: וְיִמְנַע מרשעים אורם. אור זה עלול לפגוע ברשעים, לכן גנז את האור בכדי לתת להם לאחר שיתקנו. ואותו האור גנז הקב"ה. כי כשיצא בתחילה, היה מאיר מסוף העולם עד סופו. כיון שנסתכל בדור אנוש, ובדור המבול, ובדור הפלגה, ובכל הרשעים, גנז אותו האור.
כיון שבא יעקב, ונתדבק באותו ממונה, השר של עשו, והכיש אותו בירך שלו, והיה צולע, אז כתוב: וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ. הוא השמש שגנז. כי יש בשמש הזה רפואה, לרפאות את ירכו (להקים את בית המקדש). ואחר כך נתרפא באותו השמש, שכתוב: וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם, שפירושו, שלם בגופו, כי נתרפא – דהיינו שיבנה בית המקדש בבחינת יעקב, וזהו שורש לכל אחד מאיתנו, היכולת לתקן.
על כן עתיד הקב"ה לגלות אותו השמש ולהאיר לישראל שכתוב: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי, שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ. זהו שמשו של יעקב, שנתרפא בו. כי באותו הזמן יתרפאו כולם, כי בזמן שיקומו ישראל מעפר, כמה חגרים וכמה סומים יהיו בהם (יקומו עם המום, הרצון לקבל אותו עליהם לתקן), ואז הקב"ה מאיר להם אותו השמש, להתרפאות בו. כך תהיה תחיית המתים.
ואז יאיר אותו השמש מסוף העולם עד סופו. ולישראל יהיה רפואה. ועמים עובדי כוכבים ומזלות ישרפו בו (שאין להם אמונה, ואפילו במצווה קלה כסוכה בעטו), אבל לישראל כתוב: אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח; וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ. גמר תיקון מצד האור שגנז לעתיד לבוא.
