שיעור השקפה:
פרשת ויגש, עמ' ז'-ט': מאמר "כי הנה המלכים נועדו"
כיצד פותרים מחלוקות, בתוך נפש האדם ובכלל בחיים?
הזוהר היומי – פרשת ויגש, עמ' ז'-ט': מאמר "כי הנה המלכים נועדו"
יהודה כמו מלך על אחיו, ויוסף כמלך על מצרים, נפגשים ונוצר ויכוח ביניהם. שניהם רבים על המושג שנקרא 'בנימין'.
ידוע על בנימין שהיו לו שתי התייחסויות: "בן עוני" – צד של מלכות. ו"בן ימין" – מצד ימין של השפעה. וכאן נוצרה מחלוקת בין יוסף ליהודה כשכל אחד מהם רואה מהנקודה שלו את בנימין.
ואנו שואלים: כיצד אפשר לפתור מחלוקות בחיים בכלל, בנפש האדם, ובמיוחד כאשר המחלוקת העיקרית של האדם היא כיצד ב' הפכים יהיו בנושא אחד בזמן אחד ובמקום אחד?
לחבר ב' הפכים בנושא אחד, משמעותו האדם שיש בו ב' תפיסות: תפיסת הבורא ותפיסת הנברא, עליו לחברם בנושא אחד, דהיינו בתודעת האדם. אם אדם מבקש לחבר ב' תפיסות הפוכות בזמן אחד ובמקום אחד, הוא יצטרך לעשות את זה גם בבת אחת. והרי יש לנו חוק, שכל מה שבא מלמעלה בא בבת אחת, אך מה שבא מלמטה, הוא בא לאט לאט.
מלמעלה, הכל מגיע בבת אחת, כמו שבאור אינסוף האור והכלי באים כאחד. אך מלמטה, כשהאדם מבקש לפתור מחלוקת ולחבר בין ב' ההפכים בנושא אחד, הם לא יכולים להתחבר בבת אחת, אלא לאט-לאט, על סדר המדרגה. ואם ינסו להתחבר בבת אחת, יהיה פיצוץ. זאת אומרת שרק את המקום שאפשר להפגיש למקום משותף – שמה מתחברים. אך מקום שאי-אפשר, שם משאירים לרגע בצד ולא מחברים. ומציאות הזמן והמקום מאפשרת לנו לעשות את עבודת החיבור הזו לאט-לאט.
ופה הפרשה מביאה אותנו לתפיסה מאד יפה איך פותרים מחלוקות.
יוסף לוקח את בנימין, ולוקח אותו אליו. ויהודה אומר: אתה רוצה לקחת בנימין?
על מה הם רבים? על הרצון. הרי, על מה אדם רב בתוך עצמו? הוא רוצה להיות מאושר. הוא רב על האני שלו. האני שלו יכול להיות אחד שמקבל את האור, או אחד שעושה עבודה. האם אני צריך להתמסר לבורא או לקבל את אור האהבה? האם אני צריך ליהנות עכשיו או לקבל עבודה?
יהודה אומר שצריך לעבוד. יוסף אומר שצריך לתת שפע. מה ישלוט?
בא ואומר לנו הזוה"ק: כל העוונות שבעולם, כל הריבים, כל המחלוקות אינם נעברים להתכפר עד שז"א ונוקבא מתחברים. דהיינו, רק בהארת הזיווג, מאירים פני כל וכל העוונות מתכפרים.
אך איך אפשר לבוא לזיווג?
על-ידי הקרבנות כי כשנקרב הקרבן, הכל מקבלים את אספקתם, כל אחד לפי הראוי לו, אז מתקשר הכל כאחד. איך זה קורה? כשהכל יהיה רצון אחד; כשכל הרצונות מכופפים לרצון מרכזי אחד, אז אפשר לחבר בין שתי תפיסות לגמרי.
הקרבן בא על צד הגוף. אם אנחנו מוכנים לוותר על תפיסה הגופנית שהיא מוגבלת בתוך זמן ומקום, ולבוא לדבר המופשט, שמה אפשר לחבר בין הדברים. בהקרבת קרבן התפיסה הגופנית, אין לי דבר אישי משלי שאני צריך להחזיק בו רק לפי דעתי. ואז אני בא לרעיון המופשט, ושם אני יכול להתחבר כי ממילא כל הפרטים מתכופפים לאותו רעיון.
אבל אם בן-אדם מאד מאד תפוס בתוך המצב שלו, אז קשה לו לצאת מהמצב שלו. וזה באמת קשה, זה לא פשוט, כי כואב לנו על המצב שלנו, וברגע שכואב לבן-אדם על המצב הפרטי, הוא לא יכול להביא קרבן. מה יעשה? אין לו בית מקדש. אך מי שמבין שעבודת הקרבנות – הקרבת הבהמיות והפרטיות – היא חשובה לצד האדם שבו, יכול להגיע למקום הזה של המחלוקות. אם צד הבהמה – צד העמדה העצמית, צד התסכול הפרטי, העצב, הרוגז, הרצון לשליטה – שולט באדם, הוא לא יוכל להקריב קרבנות. אי-אפשר בלי להקריב את הפרטיות להגיע לאיחוי המחלוקת.
הרצון האחד הזה שבאים אליו, להיווכח באמת שהאמת היא יותר גבוהה מהמקום הפרטי שלי, היא זו שמחברת. לכן, גם בין בני אדם, אם האמת תחבר ולא הרצון הפרטי, לא הרצון לשליטה פרטית, אז יהיה אפשר לפתור את המחלוקת.
אז אם כך, הדרך לפתור קונפליקטים היא על-ידי זה שנדע ששניהם – שתי התפיסות – הינם מלכים. ונעשה הקרבה, שהקרבן מפשיט אותי מהתפיסה הגופנית וכך אפשר לבוא לחבר ביניהם במקום של הרעיון הצורני. ואז כל שאר הפרטים האחרים שהם גופניים והם נפתרים ממילא.
רק הארת הזיווג היא פותרת. והזיווג הוא תמיד צורני ולא גופני. אם פותרים באופן הזה, וודאי אפשר בע"ה להצליח, כמו שהזיווג בין יוסף ויהודה השפיע רבות על כל האנושות ועל כל האומה הישראלית, עד עצם היום הזה גם על היחס בין פנימיות התורה לחיצוניות התורה, שבע"ה זה יכול להביא לגאולה אמתית. זה גם, אגב, שיהודה זה תפילה וגאולה זה יוסף – לצרף גאולה לתפילה, זה העניין הזה של לחבר ביניהם שהגאולה יכולה להיות רק על-ידי – גאולה זה גמטריא 'אדם' – והתפילה זה התנועה שבלב, חייבים להיות יחדיו.
