רבי קלונימוס קלמיש שפירא – האדמו"ר מפיאסצנה (י"ט באייר ה'תרמ"ט – ד' בחשון ה'תש"ד; 20 במאי 1889 – 2 בנובמבר 1943) היה אדמו"ר שפעל בפולין בין שתי מלחמות העולם. נודע כהוגה חסידי דגול והתפרסם בזכות חיבוריו החדשניים בתחום החינוך החסידי, בהם "חובת התלמידים". בתקופת הכיבוש הגרמני שהה בגטו ורשה והמשיך לדרוש לקהל חסידיו. את דרשותיו העלה על הכתב והן נמצאו לאחר המלחמה והתפרסמו בספר "אש קודש".
נספה בשואה
"חידושי תורה משנות הזעם ת"ש – תש"א – תש"ב". זה השם שנתן הרב קלונימוס קלמיש שפירא מפיסצ'נה לספר הדרשות שכתב בגטו ורשה, מראש השנה ת"ש (ספטמבר 1939) ועד אב תש"ב (אוגוסט 1942). דברי התורה עברו את הגהתו של הרב, ועדות לכך יש בפקסימילית כתב היד המצורפת לספר. כמו כן הוסיף הרב הערות לספר.
האדמו"ר רבי קלונימוס קלמיש שפירא, בנם של רבי אלימלך מגרודז'יסק ואשתו השנייה חנה ברכה, בת האדמו"ר מחנצ'ין, נולד בשנת תרמ"ט (1889). החל לכהן כרבי בשנת תרס"ט (1909), והוכתר כרבה של העיירה פיסצ'נה בשנת 1913. היה נין ונכד לשושלות הצדיקים מליז'נסק, קוז'ניץ ומוגלניצה. בהיותו בן 16 נשא לאישה את חיה רחל מרים בת האדמו"ר מקוז'ניץ. בשנת תרפ"ג (1923) ייסד את הישיבה "דעת משה", אשר בראשה עמד. מסירותו לענייני חינוך הביאה אותו לכתיבת ספריו "חובת התלמידים", "הכשרת האברכים", "צו וזירוז", "מבוא השערים" ו"דרך המלך". כל הספרים האלה נכתבו לפני השואה, אולם רק "חובת התלמידים" נדפס בתרצ"ב (1932), לפני השואה. יתר הספרים נדפסו על ידי חסידי פיסצ'נה בארץ, אחריה. בראשית המלחמה הוכה האדמו"ר מכה קשה, כאשר נלקחו ממנו בנו, כלתו, גיסתו ואמו תוך פרק זמן של חודש ימים.
האדמו"ר חי בגטו ורשה עד חיסולו, באפריל 1943. הוא נספה במחנה ליד לובלין בעת חיסול שארית הפליטה של גטו ורשה במה שידוע כ"חג הקציר", בראשית תש"ד (שלהי 1943). השם "אש קודש" ניתן לספר על ידי חסידי פיסצ'נה בארץ. סיפור ההצלה של כתב היד מופלא ביותר. הוא נמצא בפולין בשלהי שנות החמישים, בידי ברוך דובדבני אשר צילם אותו במיקרופילם, והעבירו ארצה. אז הוציאו אותו החסידים לאור בשנת תש"ך (1960).
מבנה הספר דומה מאד למבנה של ספר דרשות קלאסי. הוא מחולק לדרשות לפי פרשיות השבוע. כל דרשה מתחילה בציטוט ובהעלאת שאלה. בהמשך יש פיתוח של רעיון אחד תוך כדי התייחסות למקורות, ולבסוף יש סיכום של הרעיון, תוך כדי הבאת תשובה לשאלה שנשאלה בתחילת הדרשה. הספר כתוב בעברית, אך ייתכן שהדרשות עצמן נאמרו בשפה המדוברת, דהיינו ביידיש. ניתן למצוא ביטויים ביידיש המשולבים בדרשות. לדוגמה, בדרשת פרשת חוקת תש"ב (עמ' קפו-קפז): "ראטעווע". תופעה זו הייתה מקובלת מאז ומעולם בספרי דרשות שנכתבו לאחר שנאמרו, ולא נכתבו בשפה אשר בה נאמרו אלא נכתבו בעברית, זאת משום שהרב שכתב את דרשותיו רצה שתהיינה נחלת כלל עם ישראל.
