[שמות ל' פס' יא' יב'] "כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אתם, ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם." "זה יתנו כל העובר על הפקדים מחצית השקל בשקל הקדש, עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'."
רואים אנו ב' עניינים עיקריים בפרשה זו, האחד, ספירת בני ישראל על פי מחצית השקל, והשני, "חטא העגל" שחטאו בני ישראל.
למדים אנו בפרשה זו, סדר עבודה לאדם, הבא לשלב בין הנטייה הפרטית הייחודית לו, לבין בניית הקשר הנכון עם הבורא ית'.
על כן שואלים אנו –
כיצד למדוד את הנטייה הפרטית ביחס ל "אני האמיתי"?
כל אדם מישראל, ייחודי הוא, בעל טבעים משלו, נטיות התנהגותיות מיוחדות, כשרונות מיוחדים וכו'.
באם פועל האדם ייחודיות זו, לטובתו הפרטית, דהיינו לפרטיותו, ל "אני הכוזב", אזי נחשב זה ל "נגף", מוות, ואין הוא נספר עם הכלל. ועל כן כתוב: "ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם."
ביטול הנטייה הטבעית להשתמש ברצון ל "פרטיות", מחייבת אמנם את האדם ביגיעה רבה, אך זו הדרך היחידה, שבה אפשר לקיים את ה "אני האמיתי" שבאדם.
כל אדם מישראל הוא בבחינת "ראש". וכל נטיותיו הטבעיות אמורות לבטא בחינה זו ביחס לתפקידו בכלל.
על כן אין לשלול מהאדם את ה "חופש", לבטא את ייחודיותו. כפי שכתוב, [ל' פס' טו'] "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם".
מוסיף על כך בעה"ס ב "מאמר החרות" – "נמצא שכל מי שמשחית איזו נטיה מהיחיד, ועוקר אותה ממנו, הריהו גורם שתאבד מן העולם השכלה נשגבה ונפלאה ההיא, שעתידה לצאת בה באחרית השלשלת, משום שנטיה ההיא לא תארע עוד לעולם בשום גוף אחר זולתו".
מצד שני, כאשר עוסק האדם בפרטים, ישנה אפשרות מסוכנת, שהאדם יאבד את שיקול הדעת המתבקש, שכל הפרטים אמורים לבטא את ה "קשר" שלו לכלל. וכאשר מאבד האדם את אמונתו ב "קשר" עם העליון, סיכוי גדול שיחטא, וירצה לקבל לפרטיותו, במקום ההשתוקקות. כפי הכתוב [לב' פס' א'] "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר, ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו, קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה לו".
יוצא, שעל כל אחד מאיתנו, לפעול מתוך מטרה ברורה, למען הבורא ית', מתוך "שיקול דעת" ברור, מהי ההתייחסות הנכונה אותה עלינו לבנות, בכל המצבים בחיינו.
כפי שכותב הרב אדם סיני שליט"א בספרו – "על האדם לפעול את נטייתו האישית מתוך הכרה ברורה, שהוא פועל למען הכלל. הכלל הברור, שצריך להופיע בנפשו של אדם, הוא התחייבותו הבלתי מתפשרת להגיע לתכלית בריאתו, שהיא הדביקות בבורא עולם".
שנזכה בע"ה לבניית המשכן הפנימי, ולגאולה שלימה, אמן.
