וְהַעֲרֵב נָא ה' אֱלהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תורָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיפִיּות עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ כֻּלָּנוּ יודְעֵי שְׁמֶךָ וְלומְדֵי תורָתְךָ לִשְׁמָהּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמְלַמֵּד תּורָה לְעַמּו יִשְׂרָאֵל:
לפי ההלכה אסור ללמוד תורה אחרי הקימה לפני שמברך ברכות התורה- וחובה עליו לברך.
נשאלת השאלה, למה אסור ללמוד לפני שמברך ברכת התורה?
אלא הדבר פשוט, לפני שמכוון על המטרה שהיא ללמוד תורה לשמה, דהיינו בעל מנת להשפיע, באמת אסור לו ללמוד תורה כי הכל ילך לקליפות..
ההלכה היא סימן מובהק לכוונה הפנימית שצריך להשיג.
לכן מעבר לברכה שמוציאים בשפתיים ראוי לזכור, לכוון גם את הלב, שאנחנו מכוונים שהבורא יזכה אותנו ללמוד תורה לשמה, דהיינו פנימיות התורה, ולא חיצוניות התורה שהיא הלא לשמה.
מותר שהחיצוניות תשמש את הפנימיות, ואף חובה לכן צריך ללמוד חיצוניות, אבל אסור לשכוח מי השפחה ומי הגבירה. הזוהר הקדוש אומר שכל האסונות בעולם באים בגלל שישראל לא עוסקים בפנימיות שלהם, וככה הכוח של החיצוניות גובר בעולם וממילא הרע והפרענויות שולטים בנו, ונאמר "אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל"
אומר רבי חיים ויטאל לא נברא האדם אלא כדי ללמוד חכמה הקבלה, ודנים אותו על כך שעולה לשמים.
"בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ תּורַת אֱמֶת וְחַיֵּי עולָם נָטַע בְּתוכֵנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' נותֵן הַתּורָה"
למה תורת אמת? אלא יש תורה של שקר. מהי תורה של שקר? חיצוניות התורה, הלא לשמה. מה שקר!? איך אפשר להגיד דבר כזה? כן, החיצוניות היא שקר, רק מה? אם החיצוניות משמשת את הפנימיות, אז זה שקר שמביא אותי לאמת, ומותר לשקר את השקרן, אז ממילא זה לא שקר. אומר הרב"ש האמצעי בין אמת לשקר, זה לדעת שאני בשקר. הלא לשמה זה שקר, השפחה מצד עצמה היא שקר. אבל אם הגר משמשת את שרה, זה בסדר, אבל אם היא מנסה להיות גבירה חס ושלום, שלח תשלח אותה, כפי ששרה השכינה הקדושה, הרגש של הלשמה ציווה את אברהם. כמו כן אמרה שרה "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" אסור להבנה של הלא לשמה להתערב בלשמה בשום פנים ואופן אלא כשפחה. אם האדם מתחיל בלא לשמה, ועושה אותה עיקר, את תורת הנגלה ושם את הפנימיות בקרן זווית, הרי זה מתחייב בנפשו.
דיוק חשוב שיש להוסיף- הלא לשמה מחולק לשניים, מצד המעשה \ מצד הכוונה.
כאשר אנו עושים את המעשים הנכונים מטעם שה' ציווה זו מדרגה גדולה וחשובה, אבל בלי הכוונה הפנימית זה נקרא לשמה מצד המעשה בלבד, במדרגת דומם דקדושה. אבל בכוונה הפנימית, {שמתחילה בעבודת הצומח} ברובד הצורני עדיין זה נקרא לא לשמה. עיקר עבודת ה' מתחילה כאשר עובדים על הכוונה, על הפנימיות- ושמה המסע אין סופי.
כי הרי אין הבדל בין צדיק שיניח תפילין של 300 שקל לרשע שיניח תפילין בחמישים אלף שקל..
אלא ההבדל ביניהם הוא בכוונה הפנימית וההשגה.
במעשה לא משנה כמה נעשה יש גבול מסויים ששמה הוא עוצר והכמות לא תכפר על האיכות, מעבר לזה צריך כוונה. מאה ברזלים לא ישתוו ליהלום אחד אמיתי, כפי שמיליון גרגירי חול לא ישתוו לרגש אהבה.
יש כמות סבירה שקבעו לנו בהלכה, אבל 50 ציציות לא יוסיפו לי יותר על ההשגה, על השכר, אחרי שעשיתי תמעשה בעיקרו ובסיסו- רק בכוונה אוכל להתקדם ולא בשכלול המעשה עד אין סוף, והרי הטבע של המעשה שהוא סופי.
עוד דוגמא: שמירת שבת, אם מסתכלים רק על רובד המעשה אז אם שמרתי שבת ולא הדלקתי אש, קיימתי מצווה מצד המעשה. אבל שמסתכלים מצד הכוונה, אז ייתכן שאני בכלל בבחינת גוי ששבת חייב מיתה, ועליי לתקן את הבחינות האלה בי ברובד המתאים. ולא להישאר רק במעשה, אף על פי שהוא חשוב ושומר עלינו כקיום מנימלי של העולם הרוחני בנפשנו.
לכן השלב הראשון הוא קודם כל להגיע ללשמה במעשה. לכן מבחינת המעשה אם כיוונתי שה' גדול מושל בהכל ב7 רקיעים וכו' , יצאתי ידי חובה במצוות קריאת שמע ברובד המעשה שלה, אבל ברובד הכוונה אני צריך להרגיש שה' מושל בכל באמת כדי לצאת ידי חובה והרי רחמנא ליבא בעי.
הדרך הנכונה היא לפעול את המעשה שיעורר את הכוונה, שזהו שביל הזהב.
כי ההלכה מאוד מיוחדת וחשובה, היא נותנת לנו מאין מסגרת בסיסית ששומרת עלינו גם כשלא הגענו לכוונה האמיתית, ומהווה לנו מעין כוונה מינימלית בסיסית שהיא הקרקע להתקדם קדימה.
אותו דבר שאני רואה סיפור בגמרא, יש את ההשלכה הלכתית שלו הברורה, וגם את ההתייחסות, למשל אמרו לי לא לנאוף, אז קודם כל לא לנאוף מבחינה גשמית, כפי שההלכה מפרטת ומנמקת. אבל זה רק צד הדומם, יש גם את צד הכוונה שאמרנו, ששמה מתחילה עבודת הצומח. לכן אם לא נאפתי מבחינה גשמית אז מצד המעשה אני לא נואף, אבל יכול להיות שמבחינת הכוונה אני הנואף הכי גדול שיש, ועיקר התיקון הוא תיקון הלב, הכוונה ולא המעשה החיצוני. רחמנא לבי בעי, הקדוש ברוך הוא רוצה את הלב. לכן בואו ננסה לראות את הסיפור בפנימיות ואולי נדע קצת לאן לכוון את הלב ולא רק את המעשה הפיזי.
"רבי אילעאי אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו – ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא".
אומר השל"ה הקדוש בפירוש על מסכת פסחים, "שהלומד תורה שלא לשמה כהולך לאישה מנאפת"
כיצד אפשר להגיד דבר כזה? ניאוף זה אחד החטאים החמורים ביותר שיש.
בהמשך אומר שפשוט אין ברירה, כי מתוך שלא לשמה בא לשמה, אבל עדיין זה חטא.
כמו כן אמרו חז"ל שמתוך שלא לשמה נעשית לו סם המוות, וטוב לו שלא נברא, וטוב לו שתהפך שליתו על פניו, וכל ההזהרות החמורות של חז"ל בעניין..
התורה לא באה לספר סיפורים, אם כך מה זה המדרש המוזר הזה לכאורה קיבלנו אישור לעשות עברות אם יש חשק?
ידוע שיש כלל בלימוד הגמרא, "שהתורה דיברה מבני אדם" רוב המקרים בגמרא הם מקרים סבירים, כי התורה לא נתנה לחמורים או לרשעים אלא לבני אדם. אז כיצד כתוב דבר כזה בגמרא? לכאורה אישור לעבור עברות חופשי?
אלא ידוע שהתורה לא באה לספר רק סיפורים, אם ננסה להסביר בפנימיות לעניות דעתי יש להגיד שאמרו לנו חז"ל שאם היצר מתגבר עלייך, דהיינו הפרטיות, האגו – הלא לשמה, ואתה הולך לאישה זרה, לאישה זונה, ושוכב עמה, הרי אין מדובר על אישה גשמית, הייתכן שהסיפורים בגמרא על רבי עקיבא שרדף אחרי אישה בדקל או טיפס אחריה, חס ושלום להרהר על צדיקים כאלה?
אלא אישה הכוונה לשכינה הקדושה שזה מה שבאמת ליבו של האדם חפץ – האהבה העילאית) כפי הכתוב לעולם ילמד אדם תורה אלא במקום שליבו חפץ), אם הוא שוכב איתה, דהיינו רוצה לקבל ממנה תמורה עוסק בתורה ומצוות בעל מנת לקבל לעצמו, אז שלא יחשוב שאם הוא מקיים ומדקדק בכל התורה והמצוות מבחוץ הוא כבר צדיק, אלא שילבש שחורים, שיזכור שהוא בלא לשמה- במקום השחרות. כמו כן שילך לעיר אחרת, עיר מלשון התעוררות, שלא יחשוב שהוא בעולם האצילות, אלא זה עיר אחרת לא של הקדושה ויש לו עוד המון מה לתקן..
אל יחלל שם שמים, חלל מלשון מקום החלל הפנוי, המקבל בעל מנת לקבל, שהאדם פוגע בתכלית שלו שהיא לקבל בעל מנת להשפיע כאשר מנסה לעשות חלל במקום שצריך אמונה.
אבל אם יצרנו גובר עלינו? לפעול רק בלא לשמה? מה נעשה הרי מתוך שלא לשמה בה לשמה?
נכון מתוך שלא לשמה בה לשמה, אבל גם כתוב נעשית לו סם המוות, טוב לו שלא נברא.. לכן נפעל את הלא לשמה כי אין לנו ברירה, אבל לא לחשוב שאנחנו לבנים, אלא שים שחור שתזכור שאתה צריך להגיע ללשמה.
אבל אם הוא חושב חס ושלום שכולו לבן כולו נאה וכולו יפה ונשאר שמה, אז חס ושלום מתוך שלא לשמה נעשית לו סמא דמותא.
אם בשחור עסקינן זה גם אחת הסיבות שלובשים שחורים החרדים, ומבפנים חולצה לבנה, כי הפנימיות לבנה עד הטבור, והמכנס שחור עשר ספירות דסיום כי הם בבחינת השמירה.
כמו כן ידוע שיש יער שזה מקום מגורים של החיות הרעות, ויש עיר שזה מקום בני האדם.
לכן אנו מברכים בברכות התורה אשר נתן לנו תורת אמת, דהיינו פנימיות התורה, הלשמה. זו התורה שה' נתן לנו ולשמה אנו צריכים לשאוף, שיתן לנו לזכות בתורת אמת, דהיינו תורה לשמה בפנימיותנו. ולא בתורה של שקר, דהיינו חיצוניות בלי פנימיות.
מהי אישה זונה?
האדם חושב שהשכינה, שהכלל צריך לזון אותו, לספק את הרצונות שלו, כאשר אדם פועל בצורה שמוכן לקבל כל הנאה בכל לבוש העיקר שיהנה זה נקרא שהוא הולך לאישה זונה.
צריך לזכור שכל מה שאנו נמשכים חס ושלום לנשים אסורות, זה רק לבושים של הקליפות אנחנו לא באמת רוצים את זה, אנו רוצים קשר לשכינה רק אנחנו מלבישים את זה בג' קליפות הטמאות שמנסים לינוק מהרצון דקדושה שלנו.
אבל באמת האדם רוצה שייכות וקשר לשכינה, ולא לחטט בכרמים זרים.
כמו כן בפרשות המתקרבות הגר שהיא השפחה הטמאה מנסה לירש את הגבירה, איך כפי שאמרה שרה בבחינת השכינה הקדושה שלאחר שהאדם משתמש בלא לשמה עליו לשלח את הגר לשלח את השפחה ולגרשה, לזרוק את הקליפה ולא לתת לה לירש את שרה חס ושלום.
כדי שנדע לאן לכוון את נפשנו נביא את רבי שמעון בר יוחאי:
(הקדמת ספר הזהר דף קפ"ד אות קפ"ט ובהסולם) וזה לשונו (בהסולם אות ק"צ), "היראה מפורשת לשלוש בחינות. שתים מהן, אין בהן שורש כראוי. ואחת היא שורש היראה. יש אדם, שירא מהקב"ה בשביל שיחיו בניו ולא ימותו, או מעונש כספו. ועל כן הוא ירא אותו תמיד. נמצא, שהיראה, שהוא ירא מהקב"ה, לא שם אותה לשורש, כי תועלת עצמו היא השורש, והיראה היא תולדה ממנה. ויש אדם הירא מהקב"ה, משום שהוא ירא מעונש העולם ההוא ומעונש של הגיהנום. שתי מיני יראות אלו, דהיינו היראה מעונש עוה"ז, והיראה מעונש עוה"ב, אינן עיקר היראה ושורשה". (ובאות קצ"א), "יראה שהיא עיקר, היא שהאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט, העיקר והשורש של כל העולמות, והכל נחשב כאין לפניו".
אומרים המקובלים שבדורנו, המאור שבתורת הנגלה לא מספיק על מנת לעורר אותנו מתוך שלא לשמה לבוא ללשמה, לעיתים להפך, אף מגדיל את הפרטיות. על כן פנימיות התורה וחכמת הקבלה, הם הסגולה בדורו של המשיח לעורר את אור האהבה ולהגיע ללשמה כפי שאומר הזוהר בתיקונים (ראו בהרחבה הקדמה לספר הזוהר אות ע') וזה לשונו בקצרה:
"וזה שאמרו בתיקונים (תיקון ל' נתיב תנינא) וז"ל קומו ואתערו לגבי שכינתא דאית לכון לבא בלא סוכלתנו למנדע בה, ואיהי בינייכו. קומו והתעוררו בשביל השכינה הקדושה, שהרי יש לכן לב ריקן בלי בינה לדעת ולהשיג אותה. אע"פ שהיא בתוככם. ורזא דמלה קול אומר קרא, כגון קרא נא היש עונך, ואל מי מקדושים תפנה. והיא אומרת, מה אקרא, כל הבשר חציר, כלא אינון כבעירן דאכלין חציר, וכל חסדו כציץ השדה, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, וסוד הדבר, כמ"ש (ישעיה מ') קול אומר קרא, שקול דופק בלבו של כל אחד ואחד מישראל לקרות ולהתפלל להרמת השכינה הקדושה, שהיא כללות נשמות של כל ישראל (ומביא ראיה מהכתוב קרא נא היש עונך, שקריאה פירושו תפילה) אבל השכינה אומרת מה אקרא, כלומר אין בי כח להרים את עצמי מעפר, בשביל שכל בשר חציר, כולם המה כבהמות אוכלי עשב וחציר, כלומר שעושים המצות בלי דעת כמו בהמות, וכל חסדו כציץ השדה, כל החסדים שעושים, לעצמם הם עושים, כלומר שאין כונתם במצות שעושים, שתהיינה בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם אלא רק לתועלת עצמם הם עושים המצות. ואפילו כל אינון דמשתדלי באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין ואפילו הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם. בלי כונה הרצויה, בכדי להשפיע נ"ר ליוצרם.בההוא זמנא, וכו' רוח הולך ולא ישוב, לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח. בעת ההיא, נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם, דהיינו רוח המשיח. הצריך לגאול את ישראל מכל צרותיהם עד לגאולה השלמה לקיים הכתוב, ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' הרוח הזה נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם. וי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא, ולא יתוב לעלמא, דאילין אינון דעבדי לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמה דקבלה. אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת, כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה. ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה. ווי לון דגרמין עניותא וחרבא וביזה והרג ואבדן בעלמא. אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם. עכ"ל."
לסיום נביא מספר קטעי וידיאו בנושא + דברי הצדיק רבי אבוחצירא, האביר יעקוב בעניין הלשמה בספרו פיתוחי חותם:
ושנזכה להגיע ללשמה. אמן
"היצר הרע נותן עצה לאדם ללמוד שלא לשמה כדי שיזכה לעושר וכבוד, וזהו ביזוי הגבירה שהוא לשמה שמפתה אותו ומטעהו לומר: הלומד לשמה אין לו עושר וכבוד. והנה המתמיד שלא לשמה עונו גדול מנשוא והתורה מתרעמת ומיללת עליו כל יום! וזהו ותאמר שרי אל אברם "חמסי עלייך".
הרחבת דברי הצדיק "האביר יעקב" -רבי יעקב אבוחצירא זצוק"ל על עניין הלשמה בפנימיות:
מאמרים קשורים:
פניני החכמה: האם צריך ללמוד חכמת הקבלה?
