היחס בין חופש להפקרות
דעת הגוף מבקשת לְהַרְאוֹת אחרת. מבקשת היא להראות שכל אחד יכול לעמוד בפני עצמו ושלמותו היא פרטית. זוהי דעת הגוף המייצגת פרטיות וחוסר התחברות לכלל. מניפה היא את הדגל של חופש הפרט, אך אינה מבדילה בין חופש להפקרות. ההפקרות משימה את האדם כפרט שאינו קשור לכלל כלשהו. אך כאמור לעיל, פרט אינו יכול להיות שלם, אלא ששלמותו נקנית רק ע״י התקשרותו לעליון.
הפרטיות מאפשרת התחברות לעליון מתוך בחירה – הוא חופש הפרט הנכון. אין חופש הפרט מאפשר שלמות פרטית. כאשר אדם משתמש בחופש לבקשת שלמות פרטית, הופך חופש זה להפקרות. ההפקרות מציבה את האדם כדבר מופקר, וכעלה נידף ברוח מוסט הוא בשיגיונות לבו, כפי הרשע הנתון ללבו, ולא כפי הצדיק המושל על לבו.
שני סריסי המלך הם המאמנים של האדם העומד בשער המלך, המבקשים לראות את המלך במדרגה של גוף, שהיא הנקראת "יד". הוא הכתוב "לשלוח יד", מלשון "כי תשיג ידו".
צריך האדם עיקשות כמרדכי, כדי שייוודע הדבר. כל מי שיש בו את צד מרדכי, יכול להגיע להתחברות, שהיא הידיעה, שמחשבות אלו באות להרוג את תפיסת המלך, המתבטאת בהתבטלות האדם לבורא עולם. התבטלות זו באה לידי ביטוי בעת ההשתוקקות הגדולה והרצון לכנוס בשער המלך.
יכולים אנו לראות תנועה נפשית זו בכל פעם שהאדם מקבל תפקיד חשוב, ושואל עצמו, "אולי גם אני יכול להיות כמו אדוני, ומדוע שאהיה מתבטל אליו"? אבל האדם שיש בו התבטלות כמרדכי, רואה את הסכנה בהריגת התפיסה של גדלות המלך. היכולת לראות ולהיות קשוב לסכנה בהרעלת המלך, מתאפשרת למרדכי כתוצאה מהידיעה שמצד עצמו הוא צר, דהיינו שהוא בחינת יסוד דאבא, שהוא צר ואריך. מרדכי, הוא המייצג את השמירה האמונית למרות התגלות ההשתוקקות. הוא מדרגת הנשמה, כעין מדרגת חנוכה, שהיא הכנה לפורים.
מתוך הספר שיצא בקרוב "מועדי ישראל האדם ומה שביניהם"
הרב אדם סיני
