פסח בנפש האדם
המציאות במצרים
חג הפסח מסמן את כניסתו של האדם ליהדותו.
את יציאת מצרים יש לראות לא בהקשר של זמן ומקום גשמיים אלא כתנועה נפשית מחויבת של היהודי שבי, הכלוא בתוך ה"אני" הכוזב שעיקרו גאווה ואנוכיות.
מציאות האדם בתוך מצרים, בתוך תודעה של עבודה זרה, אינה מאפשרת לי להיות עובד ה', לקבל תורה וכל שכן להיות אוהב ה'.
אדם אינו יכול לקבל בסביבה כזו דרך אמיתית שתדריך אותו להתחבר עם השלמות הבלתי תלויה, שהיא הבורא יתברך.
בהיות האדם עבד לגאוותו, עבד למקום צר של האישיות הפרטית שלו, הוא אינו יכול לעבוד את ה', לאהוב ולהתחבר אל אמת קוסמית.
כל מה שאדם עושה מתוך גאווה – גם אם הדברים נראים הרואיים ומושלמים – יסתיים בנפילתו. לכך מכוון הזוהר הקדוש בכותבו כי שער היראה הוא הפתח לכל עבודת האדם.
קליפת מצרים שבנפש האדם עוצמתית עד כדי כך שהיא מסמאת את עיניו והופכת אותו לאוהב את מציאות מצרים, את גאוותו. אף אם מתעורר הוא לעתים לרצות לצאת ממצרים, עד מהרה דועכת ההתעוררות והוא מתחיל לחפש תרוצים מדוע צריך להיות בבחינת "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה".
אני יהודי
אף עבד לא יכול היה לצאת ממצרים, אך הבורא יתברך ברחמיו הרבים גאל את בני ישראל משם, נתן להם תורה והפך אותם לעם.
תנועה נפשית זו של יציאה ממצרים חקוקה בנפשו של כל יהודי, גם אם הוא נראה רחוק מדרך תורה חלילה. כל יהודי חייב לעורר תכונה נפשית זו בכל פעם מחדש, וגם בהסתכלו על חברו ראוי שיזכור תמיד שיהודי הוא זה העומד מולו, נשמה שיש בה שורש של יציאת מצרים. על כך יש לו לכבדו ביותר.
במסגרת גלגל השנה, על האדם לעורר את עצמו בליל הסדר, כדי לאתחל נקודה נפשית זו כמו אנך המצוי בנפשו, בהפנמה כי "אפשר לצאת ממצרים. אני יהודי, יש בי השורש של יציאת מצרים הראוי לצאת מהכוח אל הפועל. אינני עבד למצרים. אינני עבד לעבדים. עבדו של ה' יתברך אני, ויותר מכך – בנו, אהובו ואוהבו של מלך מלכי המלכים".
בברכת חג חרות שמח
הרב אדם סיני
