פרשת אמור תשע"ו
[ויקרא פרק כ"א פס' א' – ג'] "ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן, ואמרת אלהם לנפש לא יטמע בעמיו. כי אם לשארו הקרב אליו, לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו. ולאחתו הבתולה הקרובה אליו אשר לא לאיש, לה יטמא."
[פס' יג' – טו'] "והוא אשה בבתוליה יקח. אלמנה וגרושה וחללה זנה את אלה לא יקח, כי אם בתולה מעמיו יקח אשה. ולא יחלל זרעו בעמיו, כי אני ה' מקדשו."
פרשת אמור פותחת בציווים נוספים לכוהנים, כמו שראינו בפרשת אחרי מות. גם ענייני הקדושה הכלליים לכל עם ישראל נאמרו כבר בפרשת קדושים ושני הפרקים הראשונים בפרשה השבוע כוללים עניינים נוספים לכוהנים בלבד. הכוהנים בגלל מעמדם ועבודתם בבית המקדש מחויבים יותר לדיני הקדושה. והיות ומדברים אנו בעבודת האדם כלפי בוראו, צריכים להבין כיצד קשורים ציווים אלו מבחינה נפשית בעבודה בפנימיות.
כהן מסמל את צד הקדושה שבאדם, קו ימין. הכוח הנפשי הטמון באדם המסוגל לבטא את צד האדם שבו.
ועל כן נשאל –
מה מבדיל בעבודת האדם בין הפנימיות לחיצוניות?
פרק כ"ב פס' ל"ב, נאמר – "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ה' מקדשכם."
ומפרש רש"י – "ולא תחללו, לעבור על דברי מזידין. ממשמע שנאמר "ולא תחללו", מה תלמוד לומר "ונקדשתי"? מסר עצמך וקדש שמי. יכול ביחיד? תלמוד לומר: בתוך בני ישראל. וכשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס."
בכדי לעבוד עם צד הקדושה שבאדם, חייבים להבדיל עצמנו מצד הרצון לקבל, מהכוונה האנוכית שבכל מעשה. להבדיל עצמנו מן הפרטיות ולעבוד למען הכלל. וזהו יתרון האדם על הבהמה.
כפי שכותב הרב אדם סיני שליט"א בספרו –
"על האדם , בשונה מן הבהמה, להעדיף את נותן המתנה ולא את המתנה. כך מובחן הדבר, שאת ה' הוא עובד ולא את עצמו. יש שעובד בבחינת המעשה בלי כוונה, ונותן את כל מרצו וכוחו, כיצד לקיים תורה ומצוות בכל פרטיהן ודקדוקיהן ובנוסף מקבל על עצמו עוד איזה חומרות נוספות למצוות, שניתנו לו. ומרגיש עצמו בכך לשלם.ואין רואה בעצמו חסרון, שצריך עוד לתקן, שאין רואה הוא את המלחמה, הנצרכת בעניין הכוונה שבמצווה, עליו נאמר בהמה."
כאשר רוצה האדם לעבוד בבחינת השפעה ולא לרצונו הפרטי, קמים כנגד רצון זה כוחות הגוף ומנסים להניא את האדם לפעול בהשפעה. לרוב, טענות הגוף הינן כאלה שאין יכולת לאדם מצד דעתו להתנגד להן. על כן מחויב האדם לפעול באמונה, מעל הדעת, הנקרא בחינת הכהן הגדול שבו.
עבודה בבחינת האמונה באדם, היא נקראת חידוש. רצון עם צורה אשר לא שימשה את האדם קודם לכן. וזה שנאמר, "כי אם בתולה מעמיו יקח אשה".
מבאר הרב"ש בספרו על התורה וכך כותב –
"…אלא האדם צריך כל יום לקבל בחינת מלכות שמים כדבר חדש, והמלכות שמים שהיתה לו אתמול – הוא לא משתמש עמה. אלא שהוא לוקח עכשיו בחינה חדשה, כלומר שבמלכות זו עוד לא פגם, מטעם שהיא עתה בחינה חדשה. וכל התורות שלומד היום בנוגע לעבודת ה' – צריך להיות עם פירושים חדשים, לא משל אתמול, כי התורות של אתמול הוא כבר פגם אותם. אלא צריך להיות בתולה."
מוצאים אנו לפיכך, שעבודת האדם מבחינה פנימית היא זו אשר מכוונת לקשר של האדם לבוראו, להשוואת צורה ולא לרצון הפרטי של האדם, לרצון הגופני. זאת ניתן לעשות רק בבחינת אמונה למעלה מהדעת. אמונה בנפש האדם היא החידוש אשר עלינו כנבראים לקיים תדיר ברצוננו לקיים את אשר מצווה אותנו תורתינו הקדושה.
מסכם הרב אדם סיני שליט"א –
"יאזין האדם היטב לנפשו פנימה, בחיפוש עדין, אחר רצון זך ונקי טהור ונאצל, שלא היה ולא נברא כמותו. שצחצחותו תביך אף את נפשו הוא, עד כדי שירגיש את גודל ונקיות הרצון, לדבר שמעבר לעצמו. ואין המילים ראויות, רשאיות ויכולות לתאר רצון זה, אלא כל אחד יחפש זאת בתוך נפשו ובכך ידע שבכל יום ויום, בכל רגע ורגע עבודתו חדשה היא. זו היא עבודת האמונה. עם רצון חדש על האדם לפעול בבחינת אמונה, הנולדת מחדש בכל יום, ולא כמו הידיעה, המתווספת היא לקודמתה.
ובעזרת ה' כך נהיה כולנו בבחינת [שמות י"ט, ו'] "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש".
אמן.
