בפרשתנו אנו פוגשים הרבה את צירוף המילים 'אוהל מועד', המצביע על שני מושגים מאוד חשובים בעבודתנו: זמן,מועד, ומקום-אוהל. ביסוד השבועי הרב בא ללמד אותנו איך להכיל נכון את המושג הזה של הגשמיות, הפועלת בזמן ומקום.

זמן ומקום רוחניים בנפש האדם

מאת יוני כהן מתוך יסוד פרשת כי ויקרא מספרו של הרב אדם סיני התורה, האדם ומה שביניהם

כל עולם או נקודה בה נמצאת הנפש נקרא, בחכמת הקבלה, עולם, שנה ונפש, או בקיצור: עש"נ. 'עולם' זה הסביבה בה היא פועלת, והיא הנקראת בשפה שלנו "מקום". 'שנה' באה להביע על הזמנים, ו'נפש' היא אותה נשמה הנמצאת בסוג התודעה שדרכה היא פועלת ומשתכללת.
היום ישנה נטייה מאוד חזקה להתעסק עם המושג 'עולם' ופחות עם המושג 'שנה': מתי כדאי להתחתן, לעשות עסקים, עם אנשים של אלו מזלות כדאי להתחבר, ועוד. בדרך החסידות והפנימיות מתייחסים לזמן ולמקום בצורה פחות חזקה ואת הדגש העיקרי שמים בנפש, איך היא צריכה לבוא למקום של תיקון.
לנפש יש יכולות לתקן בכל מצב. כל מציאות של 'עולם' ו'שנה' אפשריים לתיקון על ידה, והיא איננה מושפעת מהם אלא השפעה מועטה בלבד, בתנאי והאדם מפעיל את נפשו תדיר, דהיינו שהוא מאוד מכוון לשנות את פנימיותו. לעומת זאת- מי שפחות מכוון לתכלית שלשמה הוא נברא, לגשמיות, הבאה לידי ביטוי דרך זמן ומקום, ישנה השפעה מאוד גדולה עליו וניכרות תלותיות בה באופן בולט. במקום שהוא יבנה את המציאות, המציאות בונה אותו והוא מיטלטל כמו עלה נידף ברוח.
לכן עיקר ההתעסקות שלנו צריכה להיות עם הנפש ולא משנה באיזה זמן ומקום אנו נמצאים. צריך לנצל כל מציאות להתקדמות פנימית. לרכז את כל העבודה למקום תכליתי בנפשנו. ביסודות הקודמים התעסקנו, בין השאר, בלברר את התכלית שלשמה נבראנו, ולא כאן המקום לדבר בכך.
העולם הולך ונסחף יותר ויותר לחיצוניות והדבר בא לידי ביטוי בהתעסקות אובססיבית בפרטים הגשמיים עד כדי רזולוציות קטנות ביותר: בלבוש, באוכל, באסתטיקה, ועוד. לעומתו- אנו שואפים להגיע לרמה של דיוק כזו בנפשנו, אך לפני כן עלינו לבנות התכווננות כללית לנקודה הפנימית ומשם לרדת לנקודות הפרטיות המרכיבות אותה.

מה בכל זאת מגדיר לנו את הגשמיות

הזמן והמקום מהווים את מסגרת המציאות בתודעה הגשמית. זמן: עבר הווה ועתיד. מקום: מעלה מטה, ימין שמאל, פנים ואחור, התפיסה של אובייקט כלשהו במרחב.
הזמן שעובר מבחינה גשמית שונה הוא מאוד מעמיתו הרוחני. אם עברו, למשל, 30 דקות, אז מבחינת חושנו עברה חצי שעה מזמננו בחיים. לעומת זאת- אם באותה חצי שעה לא עשיתי שום תנועה רוחנית, מבחינת הנפש לא עבר אפילו רגע אחד, כי היא לא חוותה שום שינוי.
את הדבר הזה אפשר לראות בנקל אצל בני אדם: אנו פוגשים אנשים שנמצאים באותו גיל גשמי אבל מבחינה גשמים מונחים במקומות שונים לחלוטין. או בחינוך ילדים: על סמך מה אני קובע איזה ילד "בוגר" יותר? או כמה פעמים אנו רואים אנשים עם ידע עצום, אך מבחינה נפשית הם כמו ילדים? וכהנה עוד רבות הדוגמאות.
הבא נדמיין מצב בו היו השעונים מפסיקים לפעול ואין יותר מציאות של זמן גשמי: אין יותר יום ולילה. האם עדיין היינו מדברים על המושג "זמן"? בוודאי. כי בפנימיות "יום" פירושו גילוי, ו"לילה"- הסתרה. לכן מה שכתוב בתורה שמשה היה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, פירושו של דבר הוא שהוא חווה ארבעים גילויים ולעומתם ארבעים חסרונות. וכן בכל מקום.
היות וסוג התודעה בה אנו מצויים הינה גשמית, הלבוש של המושגים הרוחניים מגיע בהכרח בצורה זו. תפקידנו הוא לפגוש את המציאות כמו שהיא וממנה להפשיט את הרעיון הרוחני אותו הוא בא לבטא. לקחת אותו לתודעה גבוהה יותר.
המושג 'מקום' מבחינה רוחנית בא לידי ביטוי גם כן דרך אותן הגדרות כמו בגשמיות. יוצא איפה שמה שנקרא "מעלה ומטה" מבחינה פנימית אנו נחלק ל"לקבלה והשפעה" בהתאמה, "פנים ואחור" יהיו "חשוב ולא חשוב", ו"ימין ושמאל" יבואו לידי ביטוי רוחני דרך המושגים "אמונה ומדע". דרך הרעיונות הללו נבנה המרחב הנפשי בו אנו פועלים, זה ה"מקום" שלנו.

לשם מה צריך את הגשמיות

כדי לענות על שאלה זו, אנו מזמינים אתכם לקרוא את התשובה שהרב מביא בספר….

שבת שלום!