הכנה נפשית לשבועות בפנימיות

"פינת החיצוניות:"  מתוך ספר התודעה – חג השבועות
שמותיו של החג:

ארבעה שמות לחג זה:

חג הקציר – ככתוב (שמות כג): וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וגו';:

חג שבועות – ככתוב (שם לד): וחג שבעת תעשה לך בכורי קציר חטים וגו'; ונאמר (דברים טז): ועשית חג שבעות לה' אלקיך;

יום הביכורים – ככתוב (במדבר כח): וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה וגו';

עצרת – ושם זה אינו במקרא רק חז"ל קראוהו כך בכל מקום:

חג הקציר – על שם קציר החיטים שבאותה תקופה, והחיטים הם המאוחרים בתבואות השנה, ובהם כלתה עונת קציר השנה, ועושים חג במנחה חדשה שמביאים בית ה':

חג שבועות – על שם שבעה שבועות שסופרים לפניו, וביום החמשים חג לה' ולתורה אשר נתן:

יום הביכורים – על שם המנחה החדשה, לחם תנופה שתים, שמביאים במקדש, והיא מתרת החדש להביא ממנו מנחות למקדש. וביום זה מתחילה עונת הביכורים שכל אחד לוקח מראשית כל פרי אדמתו, משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, שם אותם בטנא ומביאם בית ה'. ולקח הכהן הטנא מידו והניחו לפני מזבח ה' אלקים:

עצרת – קראוהו חכמים, לפי שעיקר ענינו של חג זה שהוא שמיני שאחר שבעה ימי חג המצות וקשור עמהם; המשכם הוא וסיומם. ימי הספירה שביניהם אינם מפסיקים, שהם כחולו של מועד שאינו מפסיק בין חג ראשון לאחרון. נמצא שיום זה הוא כשמיני עצרת שלאחר החג. ולכן קראוהו על שמו, עצרת. כלומר, עצרת של פסח:

ובדין שתהא עצרת של חג רחוקה מן החג חמשים יום כעצרת של פסח, אלא מפני טורח הגשמים שבאותה עת, לא הטריחם הקדוש ברוך הוא לבוא לבתיהם ולחזור ולבוא לירושלים פעם שניה, כדאיתא בילקוט:

תדע, שבחמשה מקומות מזכירה התורה את החג. ארבעה שנזכרו כאן, בסדר משפטים, תשא, פנחס, וראה; והחמשי שלא נזכר כאן והוא בסדר אמור שבויקרא. שם, בסדר אמור, עיקר מקומו; ששם נזכרים כל מעשי החג ומצוותיו – והנה דוקא שם לא נזכר שום שם מן השמות שקראה תורה לחג זה במקומות האחרים שאינם עיקר:

כל עניני החג נקראים בסדר אמור בנשימה אחת ובמקושר עם חג המצות. למה? לפי שזה ענינו של חג זה, שהוא עצרת של פסח. (וראה עוד בענין זה לעיל בח"א פרק שמיני 'שמחת תורה', עמוד רמח):

יום הקהל:

ועוד אמרו חכמי הדורות, שלפיכך קראו חכמים ראשונים לחג זה 'עצרת', מפני שכך קראו משה רבינו במשנה תורה ליום של מתן תורה: 'יום הקהל'. ו'עצרת' פרושו:

יום הקהל. כלומר יום שהכל נעצרים במקום אחד:

עוד טעם, לפי שאין ליחיד ביום טוב זה שום מצוה מיוחדת לו, אלא הוא יום טוב בדבר זה בלבד, שנעצרים בו מלעשות מלאכה:

עצרת – יום אחד:

רבי שמעון אומר: פסח וחג שאין עונת מלאכה בשדה – זה שבעה (ימים) וזה שמונה; עצרת שהיא עונת מלאכה, אינה אלא יום אחד בלבד. מלמד שחס הכתוב על ישראל. (ספרי – ראה):

כתפוח בעצי היער:

וקראתם בעצם היום הזה – זה יום חמשים, זה יום עמידת ישראל לפני הר סיני לקבל התורה. לפי שקבלו אבותינו התורה לסוף חמשים יום לצאתם ממצרים, נתן להם יום הביכורים לסוף חמשים יום ליום טוב הראשון של חג המצות. לכך נקראו ישראל בכורה (הושע ט): כענבים במדבר מצאתי ישראל כבכורה בתאנה בראשיתה וגו'. ואומר (שיר השירים ב): כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים – כשם שהתפוח הזה מוציא פרי לחמשים יום משיוציא (ציץ), כך ישראל קבלו את התורה לקץ חמשים יום לצאתם ממצרים וכו':

ועשית חג שבעות לה' אלקיך (דברים טז) – מה תלמוד לומר? לפי שנאמר וחג הקציר בכורי מעשיך, שלא תאמר אם אין קציר אין אתה עושה יום טוב, לכך נאמר ועשית חג שבעות – כגון שישראל בגלות ואין להם קצירת העומר, ואפילו הכי – ועשית חג שבעות. (פסיקתא זוטרתא):

יום טוב של עצרת ברור:

שלשה דברים צוה אחיתופל את בניו: אל תהיו במחלוקת, ואל תמרדו במלכות בית דוד, ויום טוב של עצרת ברור (שהשמים טהורים מעננים) – זרעו חיטים וכו'. תניא, אבא שאול אומר: יום טוב של עצרת ברור – סימן יפה לכל השנה:

אמרו בירושלמי: 'בכל הקרבנות (מוספים, הנזכרים בפרשת פינחס) כתיב חטא (שעיר חטאת), ובעצרת אין כתיב חטא – אמר להם הקדוש ברוך הוא: מכיון שקבלתם עליכם עול תורה, מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם':

שתי שבועות:

כתב בספר 'טור ברקת', רמז נאה לשם 'חג השבועות' – אל תקרי שבועות אלא שבועות; כלומר, לשון רבים של שבועה. היינו, חג שנעשו בו שתי שבועות. שבועה אחת שנשבע לנו הקדוש ברוך הוא שלא ימיר אותנו באומה אחרת; והשבועה השניה, שנשבענו אנחנו לקב"ה שלא נחליף ולא נמיר אותו באל אחר:

דינים ומנהגים לחג השבועות:

כל תפילות החג והקידוש ביום טוב זה, כתפילות והקידוש של כל שלש הרגלים, אלא שמזכיר 'את יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו'. ובמוסף מזכיר את מוספי היום ואת המנחה החדשה שהקריבו בו, ואומר וביום הבכורים. וכן גומרין בו את ההלל כשאר רגלים:

וכן אומר 'שהחינו' בקידוש היום כבשאר רגלים. והאשה מברכת 'שהחינו' עם הברכה שמברכת על הנרות קודם הדלקתם – כפי המנהג. ומצוה לעשות בו שתי סעודות על בשר ויין, הכל כמו ברגלים אחרים:

ונוהגים לטבול בערב שבועות, שחיב אדם לטהר עצמו ברגל. ויש נוהגים לטבול גם פעם שניה ביום טוב שחרית, זכר לטהרה שנטהרו ישראל בימי הפרישה כדי לקבל את התורה בטהרה:

אף על פי שבכל ערבי יום טוב נוהגים להקדים קצת תפילת ערבית של יום טוב, בליל שבועות מאחרים להתפלל עד אחר צאת הכוכבים, לפי שהתורה אמרה (על הימים שלפני החג) שבע שבתות תמימת תהיינה (ויקרא כג), ואם יקדימו לקבל קדושת יום טוב מבעוד יום, והוא היום הארבעים ותשעה לספירה, נמצא שהחסירו מעט ממ"ט ימי הספירה ואין זה 'תמימות':

וכן הקידוש שעל היין של שבועות, אין אומרים אותו עד שיהיה לילה ודאי:

נוהגים לשטוח עשבים או ענפי עצים בבתים ובבית הכנסת, לחג השבועות. ויש המעטרים את ספר התורה בשושנים:

אם לא הכין את העלים מערב שבועות, אסור לקחת סתם עלים (אפילו אם נתלשו מן האילן בערב יום טוב) ולתלות בחג, ואם הכין אותם עבור החג ולא תלאם, מותר:

חל יום טוב ביום ראשון, אסור לשטחם בשבת אפילו הכינם לכך מערב שבת; שאין שבת מכינה ליום טוב:

נהגו להעמיד אילנות בבית הכנסת סביב לבימה, להזכיר שבחג השבועות העולם נדון על פרות האילן, ויתפללו עליהם. והגר"א בטל מנהג זה בהרבה קהילות, משום שעכשו הוא מחק העמים להעמיד אילנות בחגיהם:

נוהגים להיות נעורים כל הלילה ועוסקים בתורה ואומרים 'תיקון ליל שבועות' כסדר הכתוב בסידורים:

ואיתא בשו"ע האר"י ז"ל: 'דע שכל מי שבלילה זה לא ישן כלל ועיקר, והיה עוסק בתורה – מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק':

יזהרו מאד בתפילת שחרית ובקריאת התורה שלא יתנמנמו. ובעיקר בתפילת מוסף, כי הוא החיתום והגמר של מצות ספירת העומר שסיומה במנחה חדשה, ככתוב (ויקרא כג):

וספרתם לכם וגו' והקרבתם מנחה חדשה וגו'. והכל הולך אחר החיתום:

הנעורים כל הלילה, בשחרית נוטלים ידיהם ואין מברכין 'על נטילת ידים' וחלק מברכות השחר אלא שומעים אותן מפי מי שישן בלילה ונתחיב בברכות אלה. הוא מברך והם יוצאים ידי חובתם בשמיעה ובענית אמן:

קריאת התורה בחג השבועות:

בחג השבועות קוראים בתורה בסדר יתרו, מבחדש השלישי וגו' עד סוף הסדרה, וזה מענינו של יום שהוא יום מתן תורתנו. ועשרת הדברות קוראים ב'טעם עליון' (ענין 'טעם עליון' יתבאר להלן):

המפטיר קורא בסדר פינחס וביום הבכורים, ומפטירין בנביא ביחזקאל במעשה מרכבה, על שם שנגלה הקדוש ברוך הוא בהר סיני ברבוא רבבות אלפי שנאן. ונהגו לקרוא למפטיר את הגדול והחכם שבמקום. ובחו"ל קוראים ביום השני כל הבכור (שבסדר ראה) עד סוף הסדרה, מפטיר וביום הבכורים, ובנביא – בחבקוק (ב – ג) מן וה' בהיכל קדשו עד למנצח בנגינותי:

לפני קריאת התורה, אחרי שקראו את הכהן לעלות לתורה, ולפני שברך, אומרים בקהילות אשכנז 'אקדמות' בניגון המקובל, והוא שבח גדול ועצום לבורא עולם, ולעם ישראל שקבלו התורה, ורב הטוב שצפון להם ממנה לעתיד לבוא, כמוזכר למעלה:

ובקהילות הספרדים נהגו שעם פתיחת ההיכל וקודם שמוציאים ספרי תורה, אומרים נוסח 'כתובת נישואין' שבין שני 'בני הזוג', והם: כנסת ישראל והתורה, כנ"ל:

'ונוהגין בכל המקומות לומר בסוף, אחר חזרת התפילה 'אזהרות' העשויות על מנין המצוות, וכל מקום ומקום לפי מנהגו':

קוראים במגילת רות בחג השבועות שהוא זמן מתן תורה, כדי ללמד שלא נתנה תורה אלא על ידי יסורים ועוני כמו שהיה לרות כשנתגירה. ולפי שיטת הגר"א, יש לקרוא במגילה כשרה כתובה על קלף ולברך על קריאתה שתי ברכות: 'על מקרא מגילה' ו'שהחינו':

ובחוץ לארץ קוראים מגילת רות ביום השני של החג:

ויש קהילות שלא נהגו לקרוא כלל מגילת רות בחג השבועות בבית הכנסת, אלא כל אחד ואחד לומדה לעצמו בביתו, או בבית הכנסת שלא בשעת תפילה:

וראה עוד להלן על קריאת מגילת רות בחג השבועות:

אחר הצהרים מתכנסים בבית הכנסת ואומרים תהלים בציבור (ובחו"ל עושים כך ביום השני), לפי שעצרת הוא יום פטירתו של דוד המלך:

מוספי עצרת:

ביום חמשים מספירת העומר הוא חג השבועות, והוא 'עצרת'. וביום הזה היו מקריבין בבית המקדש קרבן מוסף כמו המוסף של ראש חדש (וכן כל שבעת ימי הפסח) – שני פרים, ואיל, ושבעה כבשים, כולם עולות; ושעיר חטאת. ואלו הם הקרבנות האמורים בחומש הפקודים (הוא ספר במדבר), והם מוסף היום:

ועוד מביאים יתר על המוסף ביום הזה, מנחה חדשה – שתי הלחם; ומקריבים עם הלחם:

פר ושני אלים ושבעה כבשים, הכל עולות; ושעיר חטאת, ושני כבשים זבח שלמים, ואלו הם הקרבנות האמורים בחומש ויקרא:

נמצא הקרב ביום זה יתר על שני התמידים (שבכל יום): שלשה פרים ושלשה אלים וארבעה עשר כבשים, הכל עשרים בהמה, עולות; ושני שעירי חטאות, נאכלים; ושני כבשים שלמים, נאכלים:

שתי הלחם אינם באים אלא מן הארץ ומן החדש וכו'. וכיצד היו עושים? מביאים שלש סאים חיטים חדשות (שהם עשרה עשרונות) ושפים אותן ובועטים (דשים) בהן וכו', וטוחנים אותן סולת, ומנפים מהן שני עשרונות, מנופה בשתים עשרה נפה וכו':

שתי הלחם שהם מן החדש, צריכים לבוא עשרון מכל סאה ומחצה, ומנפים אותם בשתים עשרה נפה; ולחם הפנים שהוא בא מן הישן, די לו באחת עשרה נפה, והוא בא עשרון מכל סאה. אבל העומר שהוא בא מן השעורים החדשות, אינו בא מן המובחר אלא משלש סאים ובשלש עשרה נפה:

ולוקחים שני העשרונות ולשים אותן אחת אחת, ואופים אותן אחת אחת וכו'. ואין עשיתן דוחה יום טוב, ואין צריך לומר שבת, אלא אופים אותן מערב יום טוב וכו':

והרי מפורש בתורה שהם חמץ, וכיצד עושה? מביא שאור ממקום אחר ונותנו לתוך העשרון סולת, ומחמצו באותו השאור:

ומרובעות הן. אורך כל חלה שבעה טפחים, ורחבה ארבעה טפחים, וגובהה ארבע אצבעות:

כיצד הנפת הלחם עם שני כבשי השלמים? מביא שני הכבשים ומניפם בעודם חיים וכו'. ואחר כך שוחטים אותם ומפשיט, ולוקח חזה ושוק מכל אחד משניהם ומניחם בצד שתי הלחם, ומניח שתי ידיו מלמטן, מניף הכל כאחד במזרח, במקום כל התנופות; מוליך ומביא, מעלה ומוריד וכו' (רמב"ם, הלכות תמידין ומוספים פרק ח):

מאכלי חלב:

נוהגים בהרבה מקומות לאכול בשבועות מאכלי חלב, (ובחו"ל – ביום הראשון של חג). וטעמים הרבה נאמרו על מנהג זה. ומנהג אבותינו תורה היא, ואין לעבור על מנהג זה:

רבים נוהגים גם לאכול בשבועות תופיני עוגה האפויה ומטוגנת בדבש, על שם: דבש וחלב תחת לשונך (שיר השירים ד) האמור על מי שזוכה לתורה:

העולם נוהגים לאכול בחג השבועות מאכלי חלב, ואחר כך אוכלים בשר, לקים ושמחת בחגך, ואין שמחה בלא בשר. אז צריך לדקדק להתקדש, בפרט ביום קדוש כזה שהוא מתן תורתנו, לעשות קינוח והדחה היטב, להפסיק בברכת המזון ולהמתין כשעה, ואחר כך יפרוס מפה אחרת, ויערוך השלחן לבשר. ורמז לדבר: ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך (רמז לחג הבכורים) – לא תבשל גדי בחלב אמו, שיהא נזהר שלא יערבבנו (של"ה):

למה אוכלים מאכלי חלב בשבועות?

– כשם שאוכלים שני תבשילים בפסח, לזכר הפסח והחגיגה, אף כאן עושים זכר לקרבן היום, שתי הלחם, שכיון שאסור לאכול בשר וחלב מככר אחד, צריך להביא שתי לחמים על השלחן, הדומה למזבח;

לפי שיום שמשו את משה מן המים, ששי בסיון היה, ולא רצה לינוק אלא מחלב אשה עבריה; לכך מזכירין זכותו ביום זה במאכל חלב;

לפי שעד מתן תורה הותר להם בשר נחירה ובהמה טמאה, ועכשו אחר נתינת התורה נצטוו על השחיטה ועל מאכלות אסורות (שכל תרי"ג מצוות היו כלולות בעשרת הדברות), ונאסרו להם כל הכלים, ולא היו יכולים להגעיל הכלים, שאותו היום שבת היה, כי הכל מודים שבשבת נתנה תורה, והוכרחו לאכול מאכלי חלב;

לפי שקודם שנתנה להם תורה חששו לאכול מאכלי חלב מטעם איסור אבר מן החי שנוהג בבני נח, והתר אכילתם, מן התורה לומדים, שמנתה בו שבח ארץ ישראל:

ארץ זבת חלב ודבש כדאיתא במסכת בכורות; עכשו שקבלו תורה, אכלו חלב בהתר;

מנחה חדשה לה' בשבעתיכם – ראשי תבות: מחלב;

חלב בגימטריא ארבעים – כנגד ארבעים יום שעשה משה בהר סיני;

שאמרו במדרש: שמונה שמות להר סיני, אחד מהם – 'גבנונים', שהוא לבן וצח כגבינה, לכך אוכלים גבינה;

עוד טעם, משום שהתורה אינה אוהבת אלא שפלות, לכך בימים קדמונים היו יושבים על הארץ ולומדים תורה. ומאכל חלב הוא מאכל של קטנות:

'דבש וחלב תחת לשונך' – יש מי שאומר: לפיכך נמשלה התורה בדבש וחלב, לפי ששנים אלה רומזים על כח התורה, שכל העוסק בה יוצא מטומאתו ונטהר. שכן הדבורה – שרץ טמא, והדבש שהיא עושה – טהור. אף החלב תחילתו דם שהוא אסור, וממנו נעשה חלב שהוא מותר. שכך אמרו חכמים: 'דם נעכר ונעשה חלב':

רות: – שש מאות ושש, ושבע מצוות בני נח – תרי"ג כנ"ל;

לפי שאבותינו לא קבלו את התורה ולא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה כדין גרים. ולכבודה של רות שהיתה גיורת ונעשתה אם למלכות, אומרים לה: כולנו גרים היינו אז;

לפי שמגילת רות נכתבה על ידי שמואל הנביא, ליחס את דוד המלך שבא מרות המואביה, כי מן השמים הסכימו על הדבר, וסוף המגילה מסים עיקר היחוס מפרץ עד דוד לכבודו. ודוד נולד בעצרת ומת בעצרת;

ולפיכך קוראים מגילת רות בזמן מתן תורתנו, לידע ולהודיע ולהיודע כי התורה שבכתב עם התורה שבעל פה – תורה אחת היא ואי אפשר לזו בלא זו. תדע, שעל ידי שדרשו חכמים בכח התורה שבעל פה שנמסר להם: 'מואבי – ולא מואבית', על ידי כך הותרה רות לבוא בקהל ויצא ממנה דוד משיח ה' לכל הדורות, ועל מלכות בית דוד נשענת כל כנסת ישראל שהיא והתורה – אחת. והכל על ידי כחה של תורה שבעל פה