בס"ד
פרשת חוקת תשע"ו
[במדבר פרק י"ט פס' א' – ב'] "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר, דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול."
בכותרת של הפרשה נפגשים אנו לכאורה עם סיפור לא ברור. דינים ועניינים הקשורים לטומאה וטהרה. התעסקות כזאת מיסטית – משהוא פיזי שמטמא את הטהורים ומטהר את הטמאים?!. והרי לא ייתכן שהתורה התכוונה לתת לנו כלים טכניים, אלא כלים המותאמים לחוקי העולם הרוחני כאשר נמצאים אנו בהסתר פנים, ואשר באמצעותם עלינו להיות קשורים בקשר של אמונה לבוראינו, ולשם כך היא השתמשה בביטוי "חוק", שאפילו החכם שבאדם אמר על עניין זה – "אחכמה, והיא רחוקה ממני".
ואנו נשאל אם כן –
מהו חוק, ומהו משפט בעבודת ה' בנפש האדם?
בפרשה הקודמת, פרשת קרח למדנו שכאשר האדם נמצא בעמדה, שהכל צריך להיות בתוך הדעת, סופו ללכת לאבדון. ומצד שני נבוא לשאול, האם צד הדעת שבאדם מיותר הוא ואין האדם רשאי לחקור בו? והרי ברור הוא שאין כך הוא הדבר. על כן נשאר לנו לברר, מתי על האדם לחקור את הדבר מתוך דעתו, ומתי עליו לקבל זאת כ"חוק", מעל הדעת.
שואל הרב אדם סיני שליט"א בספרו – מהו ההבדל בין נקב לחלל בנשמת האדם?
וכך כותב –
"התורה משתמשת במושג חקת התורה. חוק הוא מעל הדעת האנושית, אי אפשר ואסור לפעול בניגוד לחוק, גם אם לא ברור הוא, או נראה לא הגיוני. במקרה של חוק צריך לפעול מעל הדעת בבחינת אמונה. מה שאין כן בחינת משפט, שהוא בחינת תורה, צריך האדם להשתדל להבין את כל הלא ידוע."
כיצד אם כן ידע האדם, מתי עליו ללכת בבחינת חוק, שעליו לקבל את הדבר מעל דעת? ומתי יכול הוא וצריך לקבל את הדבר בתוך הדעת, מתוך חקירה, שנקרא בחינת משפט.
כותב כך הרב –
"התשובה היא, שצריך להתקדם בעקבות. כאשר חוק קודם למשפט. הן בכללות והן בפרטות. תפקיד הידיעה הוא לשמש את האמונה. דהיינו, אם האדם הולך מעל בבחינת חלל, צריך הוא להיזהר שלא ייסתם חלל זה. שלא תיפגם אמונתו. הידיעה גורמת לאדם לחשוב, שהוא המפעיל את הדברים. זה עלול לפגום באמונתו בבורא. אך אם משתמשים בידיעה, כדי להאדיר ולהגדיל את חשיבות הבורא, נמצא, שהירידה, חוסר הידיעה, משמשת את האמונה ואף מגבירה אותה. ועוד שגורמת ליכולת פעולה גדולה יותר באמונה, וכן לביסוסה. אדם צריך את הידיעה, כדי להגדיל את האמונה ולא חס ושלום כדי לבטלה."
רואים אנו דרכי עבודה מסודרות ומדויקות אשר מורים לנו רבותינו, אשר דרכם יכולים אנו לדעת כיצד לפתח את היחס הנכון לכל מקרה ולכל מצב המתראים אלינו בחיי היום יום. ואנו שברור לנו שדרך התורה הקדושה, בנצחיותה, הינה הדרך היחידה אשר כדאיים אנו להלך בה. ולא לתור אחר הרפתקאות נוספות לאלה שהילכנו בהם, והם היוו מקור לאכזבות עבורינו, היות ולא הביאו אותנו אל הרצוי לנו.
בני ישראל במצרים עבדים היו לפרעה, עבדים לרצון שלהם לפרטיות, לאנוכיות. וכאשר התעוררה בליבם הנקודה שבה רוצים הם להיות בקשר של אהבה עם בוראם, לפעול ברצון להשפיע. ראו הם, שאינם יכולים לגאול עצמם מעבדות זו וצריכים לכוח מיוחד, כזה שינהיג אותם בדרך שונה, ליציאה מעבדות זו.
ב' רצונות אלו, הינם כוחות הנפש הפועלים באדם תדיר והינם מנוגדים בשורשם האחד מן השני.
התורה הקדושה היא האמצעי היחידי המגשר ומקשר בין ב' כוחות הופכיים אלו.
היות ואנו נמצאים בזמן התיקון בהסתר פנים מאת הבורא ית', אין אנו מודעים לתהליך הנפשי המסודר והמדויק, אשר מונהג עלינו מהעליון. והיות וכך מתעוררים בנו הגיונות המנוגדות לכללים אשר ציוו אותנו עליהם.
או אז עולות בתוכנו ספיקות גדולות לגבי הטעם בדרכים אשר מורה לנו התורה הקדושה. ומרגישים אנו חזק יותר את הרצונות שלנו שכל שכלם הוא – מה יצא לי מזה?
על כן, על האדם להאמין שקיים בו הכוח. שיש בו את היכולת בכדי לפעול באמונה. להאמין בקב"ה, בתורה הקדושה ובמשה עבד ה'.
משה רבנו נקרא "רעיה מהימנא", שר האמונה.
מפרש רש"י על "ויקחו אליך" – [במדבר רבה] "לעולם היא נקראת על שמך – פרה שעשה משה במדבר."
מצווה זו נקראת לעולם על שם משה אע"פ שאלעזר הכהן מצווה לעשותה.
ובמדרש תנחומא [סימן ח'] נאמר על "ויקחו אליך" –
"רבי יוסי בר חנינא אמר:
"אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: אני מגלה לך טעם פרה. אבל לאחרים, חקה. "
כאשר מתעורר באדם הרצון לקבל לעצמו, צריך לזכור שחי הוא בתוך תודעה מוגבלת, אשר מסתירה לו את המציאות האמיתית שלשמה חי הוא. צריך לדעת שנמצא הוא במסע. ולזכור את המטרה שלשמה קיים הוא בעולם הזה, הרצון להידמות לעליון. לעורר בתוכו את הרצון להשפיע ולבנות כלים אמיתיים בכדי לקיים רצון זה.
והיות ואין הרצון הגופני מוכן להסכים לפעולות אלו, על האדם לפעול תדיר מעל הדעת הגופנית, באמונה, אשר היא המסגרת המובילה. ודרך זו הכרחית היא בכדי להצליח ללכת בדרכי התורה. ובכל המצבים שעומד בהם ודרכי החקירה אשר מצוי, על האדם לדעת שהן אמצעי, בתוך המסגרת הכללית של למעלה מהדעת.
ובכל מצב לומר לעצמו – חוקה היא מלפני!
מסכם הרב אדם סיני שליט"א בספרו –
"דעתו של האדם היא לקבל לעצמו. דעתו של הקב"ה היא שצריך להשפיע. על האדם לכפוף דעתו ומעשיו, שיהיו כולם בבחינת השפעה לבורא עולם. ובעזרת ה' נגיע כולנו לטהרה אמיתית בדרך של הליכה באמונה למעלה מהדעת, שזהו הבסיס הראשון לכל פעולה ברוחניות. שאלמלא הליכה למעלה מהדעת, האדם לא עושה אפילו צעד קטן בדרך האמת.
טוב הדבר שכל אדם יקנה לו מושגים של למעלה מהדעת על ידי התנסות עצמית, הן של התגברות בעשייה והן באמונת חכמים.
בעזרת ה' נגיע כולנו לתיקון הנרצה בדרך האמת ויתוקן בנו חטא אדם הראשון. כל הטוב יהיה אמת, וכל הרע יהיה שקר. במהרה בימינו."
אמן.
