ספר התניא – פרק לח

שיעור שמע:

הורד Mp3

SSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSS

לח

אין מצווה שמעוררת את הנפש החיונית כמו הצדקה המביאה לביטוי את רצונו יתברך לדירה בתחתונים, כאשר תלמוד תורה זו הארה מלמעלה. שילוב שתי המצוות מאפשר שלמות המדרגה.
וְהִנֵּה עִם כָּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל, יוּבַן הֵיטֵב פְּסַק הַהֲלָכָה הָעֲרוּכָה בַּתַּלְמוּד וּפוֹסְקִים1 דְּהִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר דָּמֵי שהרהור וכוונהה בלב אינם כמעשה, וְאִם קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ וּבְלִבּוֹ לְבַד בְּכָל כֹּחַ כַּוָּנָתוֹ, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִקְרוֹת. וְכֵן בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן דְּאוֹרַיְתָא, וּבִשְׁאָר בְּרָכוֹת דְּרַבָּנָן וּבַּתְּפִלָּה. וְאִם הוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו וְלֹא כִּוֵּן לִבּוֹ, יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּדִיעֲבַד וְאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר, לְבַד מִפָּסוּק רִאשׁוֹן שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע וּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל תְּפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, וְכִדְאִיתָא [בְּרֵישׁ פרק ב' דִּבְרָכוֹת2]: עַד כָּאן לפחות פסוק ראשון מִצְוַת כַּוָּנָה; מִכָּאן וְאֵילָךְ מִצְוַת קְרִיאָה בשפתיים וכו. מכאן שלדיבור והמעשה יש משמעות גדולה. התיקון נעשה ע"י אותיות הדיבור.
וְהַיְנוּ מִשּׁוּם שֶׁהַנְּשָׁמָה אֵינָהּ צְרִיכָה תִּקּוּן לְעַצְמָהּ בְּמִצְווֹת, רַק לְהַמְשִׁיךְ אוֹר, לְתַקֵּן נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית וְהַגּוּף, עַל יְדֵי אוֹתִיּוֹתת הַדִּבּוּר שֶׁהַנֶּפֶשׁ מְדַבֶּרֶת בַּחֲמֵשֶׁת מוֹצָאוֹת הַפֶּה. וְכֵן בְּמִצְווֹת מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁהַנֶּפֶשׁ עוֹשָׂה בִּשְׁאָר אֵבָרֵי הַגּוּף.
אַךְ אַף עַל פִּי כֵן אָמְרוּ3: תְּפִלָּה אוֹ שְׁאָר בְּרָכָה בְּלֹא כַּוָּנָה, הֵן כְּגוּף בְּלֹא נְשָׁמָה כל תיקוני הנפש והגוף לא באו אלא כדיי לבטא את הנשמה ובלעדיהם אין צורך בהם, שאף אם יהיו גדולים כבהמה או כדומם אין להם ערך של עצמם, אלא שבאים הם לשרת את צד האדם פֵּרוּשׁ, כִּי כְּמוֹ שֶׁכָּל הַבְּרוּאִים שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם גּוּף וּנְשָׁמָה, שֶׁהֵם נֶפֶשׁ כָּל חַי וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ, וְנִשְׁמַת כָּל אֲשֶׁר רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכָּל בַּעֲלֵי חַיִּים, וַה' מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם, וּמְהַוֶּה אוֹתָם מֵאַיִן לְיֵשׁ תָּמִיד בְּאוֹר וְחִיּוּת שֶׁמַּשְׁפִּיע בָּהֶם עצם בריאתם יש מאין הוא אינו נתינת אור, אלא מציאותם מחוץ לבורא בבחינת רצון לקבל ממשי שקיים. אלא בקיום זה חייב לתת אור בבחינת יש מיש וכל בריאה שיש מאין חייבת להתמיד קיומה באור שניתן לה מלמעלה. שֶׁגַּם הַגּוּף הַחָמְרִי, וַאֲפִלּוּ אֲבָנִים וְעָפָר הַדּוֹמֵם מַמָּשׁ, יֵשׁ בּוֹ אוֹר וְחִיּוּת מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, שֶׁלֹּא יַחֲזֹר לִהְיוֹת אַיִן וְאֶפֶס כְּשֶׁהָיָה בתנאי שהכן קיים, אך אם עולם זה הוא כצל חולף, אזי מהו שאומר שלא יחזור להיות אין ואפס. אלא שמדובר על העצם הנראה כבבואה שהוא עצמו רוחני תמידי, לא יחזור להיות אין ואפס, אבל הבבועה וודאי יכולה להעלם כאשר תוסר המראה, שהיא סוג התודעה דרכה רואים את הרוחניות. למעשה אומר בעל התניא הקדוש שניתן חיות להכול כולל הגשמיות, ואם זה בא מלמעלה אז זה תמידי. למשל הרשע לא ישאר תמיד למרות שקיבל חיות מהבורא, או למשל הייסורים לא ישארו תמיד מפני שהם רק חלק מהתמונה של הירידה, בלי ראיית העליה. חווית התודעה תשתנה, למעשה אין עולם גשמי נבדל ונפרד, אלא נתפוס אותו כחלק מהרוחניות.
וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן כְּלָל בֵּין בְּחִינַת אוֹר וְחִיּוּת הַמֵּאִיר בַּגּוּף, לְגַבֵּי בְּחִינַת אוֹר וְחִיּוּת הַמֵּאִיר בַּנְּשָׁמָה, שֶׁהִיא נֶפֶשׁׁ כָּל חַי. וְאַף שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם אוֹר אֶחָד שָׁוֶה בחינת אני הויה לא שניתי, שמש אחת מאירה לכל, בִּבְחִינַת הֶסְתֵּר פָּנִים וּלְבוּשִׁים שָׁוִים רק כאשר מדובר באותה מדרגה שֶׁהָאוֹר מִסְתַּתֵּר וּמִתְעַלֵּם וּמִתְלַבֵּשׁ בּוֹ. כִּי שְׁנֵיהֶם הֵם מֵהָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁבִּכְלָלוּתוֹ מִסְתַּתֵּר בְּשָׁוֶה הָאוֹר וְהַחִיּוּת שֶׁמֵּרוּחַ פִּיו יִתְבָּרַךְ, בִּבְחִינַת הֶסְתֵּר פָּנִים וִירִידַת הַמַּדְרֵגוֹת בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה בְּצִמְצוּמִים רַבִּים וַעֲצוּמִים, עַד שֶׁנִּתְלַבֵּשׁ בִּקְלִפַּת נֹגַהּ, לְהַחֲיוֹת כְּלָלוּת עוֹלָם הַזֶּה הַחָמְרִי באותה מסגרת באותה מדרגה, ולכן נחשב באותו לבוש דְּהַיְנוּ כָּל דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים וְהַטְּהוֹרִים שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה. וּמִמֶּנָּה וְעַל יָדָהּ מֻשְׁפָּעִים דְּבָרִים הַטְּמֵאִים, כִּי הִיא בְּחִינָה מְמֻצַּעַת, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. אַף עַל פִּי כֵּן, הַהֶאָרָה, שֶׁהִיא הַמְשָׁכַת הַחִיּוּת אֲשֶׁר ה' מֵאִיר וּמְחַיֶּה דֶּרֶךְ לְבוּשׁ זֶה, אֵינָהּ שָׁוָה בְּכֻלָּן בִּבְחִינַת צִמְצוּם וְהִתְפַּשְּׁטוּת. כִּי בַּגּוּף הַגַּשְׁמִי וְהַדּוֹמֵם מַמָּשׁ, כָּאֲבָנִים וְעָפָר, הַהֶאָרָה הִיא בִּבְחִינַת צִמְצוּם גָּדוֹל אֲשֶׁר אֵין כָּמוֹהוּ, וְהַחִיּוּת שֶׁבּוֹ מֻעֶטֶת כָּל כָּךְ עַד שֶׁאֵין בּוֹ אֲפִלּוּ כֹּחַ הַצּוֹמֵחַ. וּבַצּוֹמֵחַ הַהֶאָרָה אֵינָהּ בְּצִמְצוּם גָּדוֹל כָּל כָּךְ. וְדֶרֶךְ כְּלָל נֶחְלָקוֹת לְאַרְבַּע מַדְרֵגוֹת דּוֹמֵם, צוֹמֵחַ, חַי, מְדַבֵּר, כְּנֶגֶד אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת שֵׁם הֲוַיָּ"ה בָּרוּךְ הוּא שֶׁמִּמֶּנּוּ מֻשְׁפָּעִים. דומם כנגד מלכות, אות ה אחרונה בשם הויה, צומח כנגד ז"א האות וו, חי כנגד אות הראשונה, מדבר כנגד אות י
וּכְמוֹ שֶׁאֵין עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן הַהֶאָרָה וְהַמְשָׁכַת הַחִיּוּת שֶׁבְּדוֹמֵם וְצוֹמֵחַ לְהַהֶאָרָה וְהַמְשָׁכַת הַחִיּוּת הַמְּלֻבֶּשֶׁת בְּחַי וּמְדַבֵּר, אַףף שֶׁבְּכֻלָּן אוֹר אֶחָד שָׁוֶה בִּבְחִינַת הֶסְתֵּר פָּנִים, וּמְלֻבָּשׁ בִּלְבוּשׁ אֶחָד בְּכֻלָּן, שֶׁהוּא לְבוּשׁ נֹגַהּ שהיא המעבירה את כל האהרה אם לטוב או לרע, לדצח"מ כָּךְ אֵין עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן כְּלָל בֵּין הֶאָרַת וְהַמְשָׁכַת אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא פְּנִימִיּוּת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, בְּלִי הֶסְתֵּר פָּנִים וּלְבוּשׁ כְּלָל, הַמְּאִירָה וּמְלֻבֶּשֶׁת בְּמִצְווֹת מַעֲשִׂיּוֹת מַמָּשׁ – וְכֵן בַּמִּצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר וּבִטּוּי שְׂפָתַיִם בְּלִי כַּוָּנָה, שֶׁהוּא נֶחְשָׁב כְּמַעֲשֶׂה מַמָּשׁ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל – לְגַבֵּי הַהֶאָרָה וְהַמְשָׁכַת אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא הַמְּאִירָה וּמְלֻבֶּשֶׁת בְּכַוָּנַת הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, שֶׁהָאָדָם מִתְכַּוֵּן בַּעֲשִׂיָּתָן כְּדֵי לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי קִיּוּם רְצוֹנוֹ, שֶׁהוּא וּרְצוֹנוֹ אֶחָד. וְכֵן בְּכַוָּנַת הַתְּפִלָּה וּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ וּשְׁאָר בְּרָכוֹת, שֶׁבְּכַוָּנָתוֹ בָּהֶן מְדַבֵּק מַחֲשַׁבְתּוֹ וְשִׂכְלוֹ בּוֹ יִתְבָּרַךְ. וְלֹא שֶׁדְּבֵקוּת הַמַּחֲשָׁבָהּ וְשֵׂכֶל הָאָדָם בּוֹ יִתְבָּרַךְ הִיא מִצַּד עַצְמָהּ לְמַעְלָה מִדְּבֵקוּת קִיּוּם הַמִּצְווֹת מַעֲשִׂיּוֹת בְּפֹעַל מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן; אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁזֶּהוּ גַּם כֵּן רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, לְדָבְקָה בְּשֵׂכֶל וּמַחֲשָׁבָה וְכַוָּנַת הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וּבְכַוָּנַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה וּשְׁאָר בְּרָכוֹת. וְהֶאָרַת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הַזֶּה הַמְּאִירָה וּמְלֻבֶּשֶׁת בְכַוָּנָה זוֹ, הִיא גְּדוֹלָה לְאֵין קֵץ, לְמַעְלָה מַעְלָה מֵהֶאָרַת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הַמְּאִירָה וּמְלֻבֶּשֶׁת בְּקִיּוּם הַמִּצְוֹת עַצְמָן, בְּמַעֲשֶׂה וּבְדִבּוּר בְּלִי כַּוָּנָה, כְּגֹדֶל מַעֲלַת אוֹר הַנְּשָׁמָה עַל הַגּוּף, שֶׁהוּא כְּלִי וּמַלְבּוּשׁ הַנְּשָׁמָה, כְּמוֹ גּוּף הַמִּצְוָה עַצְמָהּ, שֶׁהוּא כְּלִי וּמַלְבּוּשׁ לְכַוָּנָתָהּ. וְאַף שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן, בַּמִּצְוָה וּבְכַוָּנָתָהּ, מְלֻבָּשׁ רָצוֹן אֶחָד פָּשׁוּט בְּתַכְלִית הַפְּשִׁיטוּת, בְּלִי שׁוּם שִׁנּוּי וְרִבּוּי חַס וְשָׁלוֹם, וּמְיֻחָד בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד – אַף עַל פִּי כֵן, הַהֶאָרָה אֵינָהּ שָׁוָה בִּבְחִינַת צִמְצוּם וְהִתְפַּשְּׁטוּת הכוונה היא האור המאיר בנשמה, אור גדול בהרבה מאור המאיר בגוף. אור מתקבל בלב הוא הרצון לקבל. אור שניתן לז"א יהיה אותו אור גם אם עולה למעלה, אך בתוכו יכול לקבל אור לבחינת המחשבה או אור לבחינת המעשה. מצד הופכיות כלים ואורות האור הגבוה מתלבש בכלי זך יותר. העוביות מושכת יותר אור, אך המחשבה תקבל אור גדול יותר. בכלי זך יותר מתלבשת הארה גדולה יותר. יש להבדיל בין הצמצום בהתפשטות האור שזו התעבות הכלים לבין צמצום בצורת האור שזה הבדל בין טומאה לקדושה.
[הגהה: וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים, שֶׁכַּוָּנַת הַמִּצְווֹת וְתַלְמוּד תּוֹרָה הִיא בְּמַדְרֵגַת אוֹר, וְגוּף הַמִּצְווֹת הֵן מִדַּרְגַּת וּבְחִינַת כֵּלִים,, שֶׁהֵם בְּחִינַת צִמְצוּם, שֶׁעַל יְדֵי צִמְצוּם הָאוֹר נִתְהַוּוּ הַכֵּלִים, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵ"ן.]
וְנֶחֱלֶקֶת גַּם כֵּן לְאַרְבַּע מַדְרֵגוֹת. כִּי גּוּף הַמִּצְווֹת עַצְמָן מַמָּשׁ הֵן שְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת, שֶׁהֵן מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת מַמָּשׁ, וּמִצְווֹת הַתְּלוּיוֹתת בְּדִבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, כְּמוֹ תַּלְמוּד תּוֹרָה, וּקְרִיאַת שְׁמַע, וּתְפִלָּה, וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וּשְׁאָר בְּרָכוֹת.
וְכַוָּנַת הַמִּצְווֹת לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁהִיא כִּנְשָׁמָה לַגּוּף, נֶחֱלֶקֶת גַּם כֵּן לִשְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת, כְּמוֹ שְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת הַנְּשָׁמָה שֶׁהֵן בַּגּוּףף הַחָמְרִי, שֶׁהֵן חַי וּמְדַבֵּר. כִּי מִי שֶׁדַּעְתּוֹ יָפָה לָדַעַת אֶת ה' , וּלְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וּלְהוֹלִיד מִבִּינָתוֹ יִרְאָה עִלָּאָה בְּמֹחוֹ, וְאַהֲבַת ה' בֶּחָלָל הַיְּמָנִי שֶׁבְּלִבּוֹ, לִהְיוֹת נַפְשׁוֹ צְמֵאָה לַה' , לְדָבְקָה בּוֹ עַל יְדֵי קִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת, שֶׁהֵן הַמְשָׁכַת וְהֶאָרַת אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא עַל נַפְשׁוֹ לְדָבְקָה בּוֹ, וּבְכַוָּנָה זוֹ הוּא לוֹמֵד וּמְקַיֵּם הַמִּצְווֹת, וְכֵן בְּכַוָּנָה זוֹ מִתְפַּלֵּל וּמְבָרֵךְ. הֲרֵי כַּוָּנָה זוֹ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ נִשְׁמַת הַמְּדַבֵּר, שֶׁהוּא בַּעַל שֵׂכֶל וּבְחִירָה וּבְדַעַת יְדַבֵּר.
הדרך להגיע לכוונת המצוות: היכולת של האדם להאדיר את השם תאפשר לו לראות שהשם הוא הכלל והוא האדם פרטט בתוך הכלל. כמו כן יוצא מבינתו את יראת השם, לאהוב את השם ורצון לדבקות וּמִי שֶׁדַּעְתּוֹ קְצָרָה להוליד מבינתו אהבה לֵידַע וּלְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדֻלַּת אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, לְהוֹלִיד הָאַהֲבָה מִבִּינָתוֹ בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ, וְכֵן הַיִּרְאָה בְּמֹחוֹ וּפַחַד ה' בְּלִבּוֹ. רַק שֶׁזּוֹכֵר וּמְעוֹרֵר אֶת הָאַהֲבָה הַטִּבְעִית של הנפש הבהמית הַמְּסֻתֶּרֶת בְּלִבּוֹ, וּמוֹצִיאָהּ מֵהַהֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר הַלֵּב אֶל הַגִּלּוּי בַּמֹּחַ עַל כָּל פָּנִים, שֶׁיִּהְיֶה רְצוֹנוֹ שֶׁבְּמֹחוֹ וְתַעֲלֻמּוֹת לִבּוֹ מַסְכִּים וּמִתְרַצֶּה בְּרִצּוּי גָּמוּר בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ לִמְסֹר נַפְשׁוֹ בְּפֹעַל מַמָּשׁ עַל יִחוּד ה' , כְּדֵי לְדָבְקָה בּוֹ נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית וּלְבוּשֶׁיהָ, וּלְכָלְלָן בְּיִחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ, שֶׁהוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן הַמְּלֻבָּשׁ בְּתַלְמוּד הַתּוֹרָה וּבְקִיּוּם הַמִּצְווֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְגַם הַיִּרְאָה כְּלוּלָה בָּהּ, לְקַבֵּל מַלְכוּתוֹ, שֶׁלֹּא לִמְרֹד בּוֹ חַס וְשָׁלוֹם. וּבְכַוָּנָה זוֹ הוּא סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב, וְלוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל וּמְבָרֵךְ בְּפֵרוּשׁ הַמִּלּוֹת לְבַדּוֹ, בְּלֹא דְּחִילוּ וּרְחִימוּ בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ וּמֹחוֹ. הֲרֵי כַּוָּנָה זוֹ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ נִשְׁמַת הַחַי, שֶׁאֵינוֹ בַּעַל שֵׂכֶל וּבְחִירָה מפני שכיוון רק מנפשו הטבעית הבהמית. וְכָל מִדּוֹתָיו, שֶׁהֵן יִרְאָתוֹ מִדְּבָרִים הַמַּזִּיקִים אוֹתוֹ, וְאַהֲבָתוֹ לִדְבָרִים הַנֶּאֱהָבִים אֶצְלוֹ, הֵן רַק טִבְעִיִּים אֶצְלוֹ, וְלֹא מִבִּינָתוֹ וְדַעְתּוֹ. וְכָךְ הֵן, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה הַטִּבְעִיּוֹת הַמְּסֻתָּרוֹת בְּלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל, כִּי הֵן יְרֻשָּׁה לָנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ וּכְמוֹ טֶבַע בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. הבדיקה האמיתית היא דרך הנפש השכלית. אדם ערכי שעושה מעשים טובים בלי קשר לאמונה ודבקות בשם, פועל למעשה את הנפש הבהמית ואין בכך כלום.

שאלות לחזרה ושינון בתניא פרק לח
1. האם אדם יוצא ידי חובתו אם קרא ק"ש או התפלל או ברך ברכת המזון רק בלבו ובכל כח כוונתו?
2. האם אדם יצא ידי חובתו אם הוציא בשפתיו ולא כיוון בליבו? פרט לפסוק ראשון של ק"ש?
3. מה אתה למד משילוב של ב' התשובות של השאלות הקודמות על היחס למצוות?
4. מה תפקיד הנשמה ומדוע אינה צריכה תיקון לעצמה?
5. מהו שמצווה בלא כוונה היא כגוף בלא נשמה?
6. כיצד מתקיימים כל הברואים כולם כולל הגוף החומרי ואפילו אבנים ועפר?
7. כיצד נכון להבין את המושגים "אבנים ועפר הדומם ממש" – מה שכותב בעל התניא הק' שלא יחזור להיות אין ואפס כשהיה, הכיצד הייסורים שהיו ואף הם קיבלו הארה לא יהיו וכן הרשעות בעולם וכד' כמושגים אלו?

אתר הבית- https://hasulam.co.il
אתר ספר הרב: http://parasha.pw
פייס הרב: http://adamsinay.net
הזוהר היומי: http://zoharyomi.net
אתר התע"ס: http://kab.li
חנות ספרי קבלה: http://kabbala.co
קורסים נבחרים: http://moodle.hasulam.co.il
קבלה למתחיל: http://goo.gl/zGAtcv
טיפ זוגי קבלי: https://goo.gl/cg1T8Y
ניוזלטר שבועי: http://goo.gl/uQl5qR
אפליקציית הסולם: https://www.hasulam.co.il/ap
הרב אדם סיני: http://goo.gl/B4Pfwl

צור קשר: http://goo.gl/81NR6h

פייסבוק –
http://facebook.com/hasulams