מלמדת אותנו התורה הקדושה בתחילת הפרשה: ״כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה׳ אלוקיך בידך״.
צא וראה
האדם צריך לדעת, שהוא יכול לצאת, כפי שנאמר לאברהם אבינו ״צא וראה״, דהיינו, אם תצא מהרצון לקבל שלך לעצמך, תצא מהאגו שלך, אז תוכל להילחם באויביך.
מדוע התורה משתמשת בלשון "יציאה"? הייתה יכולה לומר לנו ״כי תלך למלחמה״. מה פירוש: ״לצאת למלחמה״? לצאת מהמקום שלך.
אם אדם לא יוצא ממקומו, הוא לא באמת יכול לערוך מלחמה. לכן, אדם שרוצה לערוך מלחמה, צריך לצאת למלחמה. יוצאים עם צבא. שצבא מלשון צא ובוא.
כאשר אדם יוצא למלחמה, הוא צריך לצאת למלחמה על האויב.
מיהו האויב?
אותו אחד שיש בו פוטנציאל להיות אוהב. אם אין בו פוטנציאל להיות אוהב, הוא לא אויב.
ההבדל בין “אויב” ל”אוהב” הוא ההבדל בין האותיות י׳ ל-ה׳. האות י׳ מסמלת את הפוטנציאל הטמון שצריך לצאת לפועל, זו המציאות של הנשמה שנמצאת בקליפה, אבל יש לה פוטנציאל להיות בקדושה.
הרצון הראשוני שנותן הבורא לאדם הוא רצון שנמצא בקליפה והאדם צריך לצאת למלחמה כדי להוציא אותו מהקליפה.
אם אתה תצא למלחמה, דהיינו, תצא מעצמך להילחם, אז ייתן ה׳ יתברך את האויב שלך בידיך. ידיך הם כלי המעשה שלך.
כלי המעשה של האדם זה אומר שהוא יכול לפעול את אותה בחינה בעצמו, יש לו בעלות עליה. בבחינת ״כי תשיג ידיך״, זה אומר שהוא יכול לפעול את אותה בחינה בעצמו. אם יש לך בעלות כבר על אותה נשמה, על אותו רצון שעדיין לא מתוקן, אתה צריך לעשות לו תיקונים.
אחרי שתתקן את הרצון הזה, תוכל להשתמש בו כדי לקבל את האור. כמובן שצריך לעשות לו תיקונים מיוחדים, כמו התיקון שלמדנו בעולם אצילות, של הלובן העליון, שמורידים את כל ל"ב האבן על ידי כך שמאירים את הצדדים הטובים. ואם האדם הולך בדרך זו, אז הוא יכול להוציא את הנשמה הקדושה מהקליפות.
אל תשכח
כאשר האדם זוכה בנשמה הקדושה, כך מתחילה הפרשה, הוא עלול לשכוח את הבורא יתברך חס ושלום. ולכן הפרשה מסתיימת בעניין זכירת מחיית עמלק. אם אדם לא זוכר את מחיית עמלק, כל מה שהוא עשה הולך לאיבוד. לכן, מצד אחד צריך לעשות מלחמה כדי לזכות בבחינות של קדושה, לזכות בנשמה הקדושה. הנשמה הקדושה זה אומר תענוג מהאמת, אבל כשאתה מתענג מהאמת, אל תשכח שיש לך עדיין מלחמה בעמלק. תזכור ואל תשכח!
כשהאדם מגיע כבר לאיזושהי מדרגה, הוא עלול לשכוח את המלחמה, ואז ה"ספק", שהוא גימטריא "עמלק", עלול לזנב בו, לזנב בכל הנחשלים. כל אלה שהולכים מאחורה ולא מצטרפים לכלל, ממילא יצר הרע נדבק בהם וגורם בהם ספיקות והספיקות הללו מורידים אותם יותר ויותר. זה לא משנה מה משחקים מבחוץ, משנה מה קורה בלב האדם והדברים מתבטאים בסוף גם כלפי חוץ. אי אפשר לשחק יותר מידי משחקים, בסוף בא עמלק ואתה צריך לזכור תמיד שיש את ה"עמלק" הזה. במיוחד, כמו שלמדנו בזוהר הקדוש, שאם אתה רוצה לשמור על אהבה אמתית, אתה חייב לזכור שצריך לשמור על אהבה גם כשטוב לך וגם כשקשה לך.
שמירה על יראה
מדגיש הזוהר הקדוש במצווה השניה מתוך י״ד פיקודין שעלינו לזכור שכדי להשיג את האהבה ואת החיבור האמתי צריך לזכור את היראה ולא לשכוח אותה גם כשטוב לנו. אם כשטוב לך אתה שוכח את היראה, את ההתבטלות בפני הכלל, את הערך הגבוה שלך, אתה מאבד את האהבה, כי אז האהבה באה אצלך כתלויה בדבר, וכשאין את הדבר, מתבטלת אותה בחינה של אהבה.
לכן מתחילה הפרשה בבחינת ״כי תצא למלחמה על אויביך״ ומסתיימת בבחינת מחיית עמלק ״תזכור ואל תשכח״.
באמצע הפרשה יש הרבה מצוות ביניים שכולן נכנסות למסגרת הזו של תחילת הפרשה וסוף הפרשה. כל המצוות באמצע לא באו אלא כדי ללמד אותנו איך להוציא את אותה נשמה משביה ולהפוך את האויב לאוהב. גם כשעושים את ההוצאה, עושים את זה בפרטים. לא לשכוח שהמלחמה בעמלק ממשיכה עד גמר תיקון. בגמר תיקון אותו עמלק שהוא האויב הגדול יהפוך להיות אוהב. אותו עמלק ישמש אותנו בעל מנת להשפיע נחת רוח לבורא יתברך ואז האהבה תהיה שלמה. אבל היות ואנו נמצאים בדרך ולא בגמר התיקון, עלינו תמיד לזכור: עובדים ותמיד יהיה עוד עמלק שיבוא, עובדים ויש עוד עמלק, אי אפשר לנוח. כמו בנסיעה במכונית מרוץ אנחנו כל הזמן צריכים להיות בקשב, כל הזמן צריכים להיות בריכוז של עבודה, לרגע אסור להרפות. אתה מרפה – אתה נופל, אתה מרפה – אתה עושה תאונה. כל הזמן להיות בריכוז של עבודה.
מהו ריכוז של עבודה?
ריכוז בכך שיש ב׳ צדדים בעבודה – כשאתה מגיע לאהבה, לא לשכוח את היראה. תמיד יש התבטלות בפני מלכו של עולם. רגע אחד אתה נכנס לגאווה – להרגשה שמגיע לי – נפלת. ברגע שאתה מתחיל ליפול, ההתדרדרות היא קשה וקשה מאוד לעלות.
לכן, צריך לשמור את שני הצדדים הללו – לצאת למלחמה כי אם תצא, ה׳ ייתן את האויב בידיך, מצד שני לא לשכוח שהמלחמה ממשיכה עד גמר תיקון.
בחודש אלול יש כוח קוסמי סגולי שמאפשר לנו את המלחמה הזאת לקראת הלידה שתהיה בראש השנה עליה נרחיב, בעז"ה, בשבוע הבא.
שבת שלום ומבורך!
