פניני החכמה: יום העצמאות יום הזיכרון ומה שביניהם

הזוהר הקדוש מתאר את דרגתם הגבוהה של הרוגי המלכות: "… ונוסע מהיכל זה ונכנס בהיכל הרביעי, ושם כל אלו אבלי ציון וירושלים, עם כל אלו שנהרגו על ידי עמים אחרים, כי אלו שנהרגו על ידי עמים אחרים יש בהם קדושה גדולה עד שנשמותיהם עולות למ"ן וממשיכים אורות הגבוהים שבהיכל זה, והם זוכים בהם, וגם אבלי ציון וירושלים מחוברים עמהם…" (זוהר, בראשית ב יז)"

רואים אנו מכך שמעלתם הרבה של החללים היא בגלל שמתו למען נשמת ארץ ישראל – עם ישראל ולא רק – מדינת ישראל.

מה ההבדל בין עם למדינה?  המדינה באה רק לצד הגשמי, {מדינה מלשון דין} אבל עם – שעם הוא בחינת הנפש- בא מטעם הרוחניות הפנימיות והנצחיות.

טוב למות בעד עמנו – לא בעד ארצנו. {ארץ בחינת הארציות}
העם מייצג את בחינת הנפש, בחינת הנשמה, וודאי ראוי למות למען מטרה נעלה זו, ויותר ראוי לחיות למענה.

לכן מובנת מעלתם העצומה של החללים מכיוון שבמותם לא קידשו והגנו על משהו גשמי זמני שחולף, כמו פיסת אדמה–  אלא על משהו נצחי מעבר לזמן ומקום.
על עם ישראל, נשמת ישראל. על כן וודאי שכרם לא יסולא בפז.

הרב אמר בסעודת ראש חודש "שצריך לחבר את החלל לאינסוף" , שצריך לחבר את הטבע לאמונה. אם הטבע, הדין,  מנותק מהאמונה –  אין לו קיום.

שנזכה לחבר בין המדינה לעם ונגיע לגאולה שלמה בע"ה.

יום העצמאות:
מדינת ישראל היא הזדמנות מיוחדת לגאולה שצריך לשמוח בה כיום טוב! אבל הייחודיות האמתית של מדינת ישראל, שהיא באה לקשר אותנו לצד הנשמתי שבנו.
צריך להבין שהעצמאות לא באה רק לצד הגשמי, לא רק למדינה {מדינה מלשון דין- צד הגוף} אלא לעם ישראל.

עם הוא בחינת הנפש – בחינת נשמת ישראל. לכן ראוי שנכוון ביום זה שאנו חוגגים לא רק את העצמאות הגשמית, אלא להפך את העצמאות הרוחנית שלנו כנשמת ישראל. אם נלך ככה וודאי נזכה לעצמאות אמתית גאולה וניצחון.

אומר בעל הסולם, שברוחניות זמן נתינה לחוד וזמן קבלה לחוד, קיבלנו את הארץ מיד הנוכרים, קיבלנו הזדמנות לגאולה, אבל עד שלא נקבל את הארץ בפנימיותנו ובלבנו עדיין לא הגענו לגאולה עצמה.

אומר במאמר לסיום הזוהר:
"היוצא מדברינו, שדורנו זה הוא הדור של ימות המשיח. ולפיכך זכינו לגאולת ארצנו הקדושה מידי הנכרים. גם זכינו להתגלות ספר הזהר שהוא תחילת קיום הכתוב ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'. ולא ילמדו עוד וגו'. כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. אבל בשתי אלה זכינו רק בבחינת נתינה מהקב"ה, אבל אנו לידינו עוד לא קבלנו כלום, אלא שניתנה לנו הזדמנות בזה להתחיל בעבודת השי"ת, לעסוק בתורה ובמצוות לשמה, שאז נזכה להצלחה גדולה ככל המובטח לדורו של המשיח, מה שלא ידעו כל הדורות שלפנינו, ואז נזכה לזמן הקבלה של שתי אלה: " שלימות ההשגה" ו" הגאולה השלימה".

עוד אומר: 
"ומכאן הוכחה ברורה שכבר הגיע דורנו זה לימות המשיח, כי עינינו הרואות שכל הביאורים על ספר הזהר שקדמו לנו, לא ביארו אפילו עשרה אחוזים מהמקומות הקשים בזהר, וגם במקצת שביארו, סתומים דבריהם כמעט כדברי הזהר עצמו. ובדורנו זה זכינו לפירוש " הסולם" שהוא ביאור מלא על כל דברי הזהר. ומלבד זה שאינו מניח דבר סתום בכל הזהר בלי לפרשו, אף גם הביאורים מיוסדים על פי השכל העיוני הפשוט, שכל מעיין בינוני יכול להבינם. ומתוך שנגלה הזהר בדורנו זה, הרי זו הוכחה ברורה שאנחנו נמצאים כבר בימות המשיח בתחילתו של אותו הדור שעליו נאמר ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'."

לכן סגולה גדולה על כל אחד לקבל על עצמו, להגדיל את מעלת נשמתו ופנימיותו ביום העצמאות ולחבר את המדינה – לעם ישראל. את הגוף לנשמה – שיהיו דבר אחד, ולא דבר נפרד. 

אם נלך ככה בע"ה נזכה לגאולה השלמה במהרה בימנו, אמן.

ציטוטים על חשיבות לימוד הפנימיות:

עמקי הסודות האלהיים פשוט הוא שאין להבינם בבירורם בשכל האנושי, אלא על פי הקבלה, מאנשים מופלאים, שהאור האלהי חדר לתוך נשמתם. וכשלומדים את דבריהם, בהכנה הראויה, באה ההשערה הפנימית, ומישבת שאת הענינים על הלב, עד שהם דומים למושגים בשכל הטבעי הפשוט. ולעולם צריכים לצרף אל המדע הזה את כח האמת של הקבלה, ואז נעשים הדברים מאירים ושמחים כנתינתם מסיני, לכל חד וחד לפום דרגיה. הרב קוק. אורות הקודש א', עמ' ק"א.

עוד יתגלה בעולם גודל ערך הכוח של רצון האדם, ומדרגתו במציאות עד כמה היא מכרעת, ע"י רזי תורה. וגילוי זה יהיה הכתר של כל המדע כולו, ויבוקש מכל העולם בישראל. הרב קוק.

וכל זמן שהאורתודוקסיה אומרת, בעקשנות דוקא, לא, רק גמרה ופוסקים לבדם, לא אגדה ולא מוסר, לא קבלה ולא מחקר… הרי מדלדלת את עצמה וכל האמצעים שהיא לוקחת בידה, להגן על עצמה, מבלי לקחת את סם-החיים האמיתי, אור התורה בפנימיותה, הם לה לא לעזר ולא להועיל והיא מתמלאה ע"ז בקצף…… חוץ מהדבר הגלוי ומוחש, הנגלה שבתורה ומצוות לבד, שאינו יכול בשום אופן לבוא ולהביא למטרתו, בכל הדורות וביותר בדורנו, כי אם ביחד עם התרחבותם של שורשיו המרובים הרוחניים.הרב ראי"ה קוק, אגרות ב', רלב' – רלג'.

לא שמענו לקול נביאי האמת לקול מעולי חכמי דורות עולמים, לקול הצדיקים והחסידים, חכמי המוסר וחכמי העיון והרזים, שצוחו והכריזו בקולי קולות כי סוף הנהר של התלמוד המעשי לבדו להיות יבש וחרב, אם לא נמשוך לתוכו תמיד מים מני ים, מימא דחוכמתא וקבלה, מים דעת האלהים, מים טוהר האמונה הטהורה הנובעת מנשמתנו פנימה משרשה ממקור החיים. הרב ראי"ה קוק, אורות, ק"א.

אמנם לעולם לא נוכל להתעלם מהתרופה הכללית הכוללת את הכל ושעזיבתה היא שגרמה לנו את נפילתנו והוא הדבר, מה שאני בעוניי ובמר נפשי רגיל לקרוא,לשנות ולשלש מאות ואלפים פעמים, עזבנו את נשמת התורה וזאת היא הצעקה הגדולה, המקפת בעוזה דורות רבים, מימי הנביאים, הסופרים והחכמים, גדולי הדורות הראשונים והאחרונים. גדולי הכשרון שבנו פנו להם, בעיקר אל הצד המעשי שבתורה, וגם שם רק במקצועות מיוחדים, עבדוהו והרגילוהו בחינוך, והצד הרגשי, ויותר מזה הצד העיוני, ומה שלמעלה ממנו ובא אחריו ממילא, הקדשי ההופעי, שבו הגאולה והישועה גנוזה, אותו עזבו לגמרי ולגס רוח ומשוגע יחשב גם מי שבא ותובע את העלבון הגדול הזה, מרועי האומה. הקול הגדול של חוקרינו האלהיים, של חסידינו העליונים, של המקובלים הטהורים באי סוד ד', קדושי המבט ואדירי הרצון, חוכי ישועה וצופי גאולה, היה לקול קורא במדבר… דוקא בעת משבר גדול וסכנה עצומה, צריכים לקחת את המעולה שבתרופות… כל התורה, בפירושיה הרוחניים כולם, צריכה היא להתעלות אצלנו. כל מי שיש אומץ בלבבו, כח בעטו ורוח ד' בנשמתו, קרוא הוא לצאת אל המערכה ולצעוק הבו אור. מחזה אחר, לגמרי אחר, היינו רואים בדורנו, אלמלי נתנדבו חלק רשום מבעלי הכשרון, הממולאים בתורה ובשכל טוב, לעבוד את כרם ד' בתוכו פנימה, לעסוק בטהרתם של מושגי האמונה והעבודה, בבירורן של הדיעות בעניני האלהות…ואנחנו היינו מתחילים במלאכת שמים הגדולה של ביעור רוח הטומאה מן הארץ ושל התחלת הופעת תיקון עולם במלכות אל עולם. ועל זה אנו נתבעים ולזה נוצרנו. ובכל זמן שאנו נודדים, נשחטים ונטבחים, כצבאות וכאילים, על אשר אין אנו מכירים את תפקידנו, באים אנשים קטנים ומצומצמים ומרפאים אותנו ברפואות קרות מכל המינים, ואת סם החיים העיקרי, אותו, מניחים בקרן זוית. אלה מתוך טמטום הלב וקטנות אמונה, ואלה מתוך גאוה וחסרון ידיעה… ואקוה ששום אדם לא יחשדני במיעוט אהבה, חלילה, לתורה המעשית, להתמדת לימודה ולהרחבתה בפלפול וסברא, בחריפות ובקיאות. אבל בעת שהדבר בא עד לידי הפרת תורת אמת, תורה דלעילא, עד לכדי הדעכת נשמת הנשמה, עד כדי החלשת כח המחשבה, ועד כדי הבאת מעמד החיים הרוחניים שלנו ושל כל העולם כולו, התלוי בנו, למצב של פרפור ועילוף נורא… ואם יבוא אחד ויאמר, שישועתנו מונחת היא בנשמתה של תורה, בהגדלתה והאדרתה העליונה והאמיתית, יבואו כל הטוענים מעברים וימטירו עליך מבול של השגות: מה אתה חפץ בקבלה, במוסר, בחקירה, בפילוסופיה, בדרשנות, בספרות, בשירה? הלא כל אלה פשטו את הרגל ולא נתנו לנו את מה שהבטיחו בעת שהתחילה תסיסתם, וטענות כאלה מספיקות כבר להחניק את קול ה', הקורא בנו מקרב מעמקי נשמתנו וממלא העולמים כולם: 'דרשוני וחיו', – בעת כזאת אנו חייבים להפגין על הגדול שבחסרונות. הרב ראי"ה קוק, אגרות ב', קכג' – קכה'.

נזר התורה היא חכמת הקבלה אשר רוב העולם פורשים ממנה באמרם במה שהורשית התבונן ואין לך עסק בנסתרות אתה שלח נא ידך ואחוז בזה אם אתה מסוגל לתורה הזאת ומנה לא תזוע כי מי שלא טעם טעם חכמה זו לא ראה מאורות מימיו והולך בחושך ואוי להם לבריות מעלבונה של התורה הזאת… ולבאר גודל העון של אותן האנשים הגורמים מניעה לאותם הרוצים ללמוד חכמת הקבלה בסברות טענותיהן המזוייפים… והמכשלה הזאת איננה תחת יד ההמון בלבד אך יד הסגנים והחכמים מתחכמים בדעתם במרד ובמעל הזאת ולא זו בלבד שמואסים בידיעת האלהו"ת אלא אף זו התחילו לבזות ולגנות החכמה הזו בחושך ילכו ובחושך שמם יכוסה על שפערו פיהם ואמרו ידנו רמה בנגלה מה לנו לחכמה הזאת די לנו בפשוטי התורה. ר' פנחס אליהו בן מאיר, ספר הברית, חלק ב' מאמר יב' פרק ה'.

אני כותב רק לעורר לבב תלמידי חכמים לעסוק בעיון בפנימיות התורה וללמוד את הזהר הקדוש, ממש כהתמדת הש"ס ופוסקים. אמנם לא הכל מוכנים לזה מטבע נפשם. על כן כל מי שאינו מסוגל ולבו לב חריף, ודאי שעליו להאריך בעומק פלפול בש"ס ופוסקים. אבל מי שמוכשר לעסוק בעיון חכמת הקבלה, עיקר לימודו צריך שיהיה להכיר את קונו. הרב ראי"ה קוק – אגרות א', מ"א מ"ב.

המגמה של התגלות רזי תורה היא המטרה האידיאלית בחיים ובמציאות.
הראי"ה קוק, אורות הקודש א', קמ"ב

הצעירים לימים, או אשר ימצאו בעצמם כבדות ומיעוט חשק למאור הפנימי, עליהם החובה מוטלת לפחות, שלא לגרוע חוק דבר יום ביומו לשיעורים שעה ושתיים בכל יום לחכמת האמת, ואז בהמשך הזמן תהיה דעתם מתרחבת.
הראי"ה קוק, אגרות הראיה א', פ"ב

לפנינו חיוב ההרחבה וקביעות העסק בצד הפנימי שבתורה, בכל ענייני הרוח שבה, הכוללת במובן הרחב חכמת ישראל הרחבה, שפסגתה הגבוהה היא דעת אלקים באמת על פי עמקי רזי תורה, הצריך בימינו בירור, ליבון והסברה למען יהיה הולך ומובן, הולך ומתפשט בכל שדרות עמנו.
הראי"ה קוק, אוצרות הראיה ב', 317

כל זמן שלא נותנים לנפש הפנימית את מזונה הטבעי, היא הולכת ונמוגה, מתדלדלת ומתנוונת, על כן… צריכים להבקיע את האור, וביד רמה לקבוע תלמוד קבוע ומסודר, חוק ולא יעבור… של התלמוד הרוחני… עד שבא אל גבול החכמה האלוקית שבמקור ישראל – חכמת האמת והקבלה וכל פרטיה.
הראי"ה קוק, אוצרות הראיה ב', 319

כלל רזי עולם, שמשום עת לעשות לה' הסכמתי לגלותם, כי השעה צריכה לכך. וגדולים וטובים ממני סבלו דיבת עם, בשביל עניינים כאלה, שלחץ אותם רוחם הטהור, בשביל תיקון הדור, לדבר דברים חדשים ולגלות נסתרות, שלא הורגל בהם השכל ההמוני.
הראי"ה קוק, אגרות הראיה ב', ל"ד

מי שמרגיש בקרבו חשק ותשוקה ללמוד הדברים הפנימיים, ולהשכיל באמתתו ית', הרי הוא בכלל "לעולם ילמד אדם תורה במקום שליבו חפץ". ואם יראה שרוב הלומדים אין הנהגתם כך, ידע שבאמת להם ראוי שלא יהרסו אל הקודש עד שילכו כפי ההדרגה. ואין שייך בזה להתרוממות והתפארות, רק בחינות מחולקות באצילות הנפשית.
הרב ראי"ה קוק, אורות התורה, פרק ט', י"ב

הרחבה של הקטע ממאמר לסיום הזוהר: {חובה קדושה על כל אחד לשנן מאמר זה בעל פה}

ומכאן הוכחה ברורה שכבר הגיע דורנו זה לימות המשיח, כי עינינו הרואות שכל הביאורים על ספר הזהר שקדמו לנו, לא ביארו אפילו עשרה אחוזים מהמקומות הקשים בזהר, וגם במקצת שביארו, סתומים דבריהם כמעט כדברי הזהר עצמו. ובדורנו זה זכינו לפירוש " הסולם" שהוא ביאור מלא על כל דברי הזהר. ומלבד זה שאינו מניח דבר סתום בכל הזהר בלי לפרשו, אף גם הביאורים מיוסדים על פי השכל העיוני הפשוט, שכל מעיין בינוני יכול להבינם. ומתוך שנגלה הזהר בדורנו זה, הרי זו הוכחה ברורה שאנחנו נמצאים כבר בימות המשיח בתחילתו של אותו הדור שעליו נאמר ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'.

ויש לדעת שענינים רוחניים אינם כענינים גשמיים שבהם הנתינה והקבלה באים כאחד. כי ברוחניות זמן נתינה לחוד וזמן קבלה לחוד. כי תחילה ניתן הדבר מהשי"ת למקבל, ובנתינה זו נותן לו רק הזדמנות לקבל, אבל עוד לא קיבל כלום. עד שיתקדש ויטהר כראוי, אז זוכה לקבל הדבר, באופן שמזמן הנתינה עד זמן הקבלה יכול להתעכב זמן מרובה. ולפי זה מ"ש שהדור הזה כבר הגיע להכתוב ומלאה הארץ דעה את ה' וכו', הנה זה אמור מבחינת נתינה בלבד, אבל לבחינת קבלה ודאי לא הגענו עוד, עד שנטהר ונתקדש ונלמד ונתיגע בשיעור הרצוי יגיע זמן הקבלה ויקויים בנו הכתוב ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'.

ונודע שהגאולה ושלימות ההשגה כרוכים זה בזה, והמופת הוא שכל מי שיש לו המשכה לסודות התורה יש לו המשכה לארץ ישראל, ולפיכך לא הובטח לנו ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' אלא באחרית הימים, דהיינו בזמן הגאולה.

ולפיכך כמו שבשלימות ההשגה לא זכינו עוד לזמן קבלה אלא לזמן נתינה בלבד, שבכחה ניתנת הזדמנות לבוא לשלימות ההשגה, כן הוא בענין הגאולה שלא זכינו לה, אלא בבחינת נתינה בלבד. כי העובדה היא שהקב"ה הוציא ארצנו הקדושה מרשות הנכרים והחזירה לנו, ובכל זאת עדיין לא קבלנו הארץ לרשותנו מפני שעוד לא הגיע זמן הקבלה, כמו שביארנו בענין שלימות ההשגה, באופן שנתן ואנחנו עוד לא קבלנו. שהרי אין לנו עצמאות כלכלית, ואין עצמאות מדינית בלי עצמאות כלכלית. ועוד הרבה יותר מזה, כי אין גאולת הגוף בלי גאולת הנפש, וכל עוד שרוב בני הארץ שבויים בתרבויות הזרות של האומות, ואינם מסוגלים כלל לדת ישראל ותרבות ישראל, הרי גם הגופות שבויים תחת הכוחות הנכרים. ומבחינה זו נמצאת עוד הארץ בידי הנכרים, והמופת הוא שאין שום אדם מתרגש כלל מן הגאולה כמו שהיה צריך להיות בזמן הגאולה אחרי אלפיים שנה. ולא בלבד שאין בני הגולה מתפעלים לבוא אלינו וליהנות מן הגאולה, אלא חלק גדול מאותם שנגאלו וכבר יושבים בתוכנו, מצפים בכליון עינים להפטר מגאולה זו ולשוב לארצות פזוריהם. הרי שאעפ"י שהקב"ה הוציא הארץ מרשות האומות ונתנה לנו, עכ"ז אנו עוד לא קבלנוה, ואין אנו נהנים מזה. אלא שבנתינה זו נתן לנו הקב"ה את ההזדמנות לגאולה, דהיינו להטהר ולהתקדש ולקבל עלינו עבודת ה', בתורה ובמצוות לשמה, ואז יבנה בית המקדש ונקבל הארץ לרשותנו, ואז נחוש ונרגיש בשמחת הגאולה. אבל כל עוד שלא באנו לזה, שום דבר לא נשתנה, ואין שום הפרש בין נמוסי הארץ עתה, מכפי שהיתה עדיין תחת ידי זרים, הן במשפט, הן בכלכלה והן בעבודת ה'. ואין לנו אלא הזדמנות לגאולה.

היוצא מדברינו, שדורנו זה הוא הדור של ימות המשיח. ולפיכך זכינו לגאולת ארצנו הקדושה מידי הנכרים. גם זכינו להתגלות ספר הזהר שהוא תחילת קיום הכתוב ומלאה הארץ דעה את ה' וגו'. ולא ילמדו עוד וגו'. כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. אבל בשתי אלה זכינו רק בבחינת נתינה מהקב"ה, אבל אנו לידינו עוד לא קבלנו כלום, אלא שניתנה לנו הזדמנות בזה להתחיל בעבודת השי"ת, לעסוק בתורה ובמצוות לשמה, שאז נזכה להצלחה גדולה ככל המובטח לדורו של המשיח, מה שלא ידעו כל הדורות שלפנינו, ואז נזכה לזמן הקבלה של שתי אלה: " שלימות ההשגה" ו" הגאולה השלימה".