מה המסע המיוחד שעבר משה רבנו? ?מדוע חייב לעבור במדבר כדי להגיע לארץ ישראל? ?מדוע הבורא מסתתר מאיתנו??מהו הר האלוקים בשונה מהרים אחרים? מהו הסנה הבוער? ?מה בין סיטרא אחרא לקדושה? ?מהו אין עוד מלבדו? ?מדוע צריך שיהיה רע בעולם? ?מדוע בובה בתורות המזרח אומר שההשתוקקות היא מחלה? ?מה הסגולה של החיטה (החטא) לאחר התיקונים? ?מדוע האויב הוא אוהב? ?מהם סוכות? ?ומה בין סוכה להסתרה??מהו עניין של עבודה לשם שמים מתוך אהבה, ?שאין על זה הנחה במצב השלמות כחוט השערה? ?מהו סוד הסנה הבוער? ?מדוע לא מרגישים תמיד את ה' בלב? ?ומה מפריע לנו באמת?
מבוסס על מאמר הרב"ש זצוק"ל {בכחול הסבר פניני החכמה}
"ומשה היה רועה את צאן יתרנו חותנו כהן מדיין"
צאן – הוא עניין יציאות.
יתרו- בחינת דבר מיותר
חותנו- בחינת התגברות הדינים- שהיה הולך רק בבחינת דין ולא מבחינת חושים {בבחינת ובני דן חושים- דהיינו, לא לפי השכל – אלא חושים בלי שכל- למעלה מהדעת)
זאת אומרת שמשה היה רואה את כל היציאות שיש לו שזהו לבחינת יתר, והעבודה שלו היתה בתוך השכל והדעת ולא מבחינת חושים.
אזי "וינהג את הצאן אחר המדבר" היינו שייחד את כל היציאות שהיו לו אחר המדבר העולם. {מדבר מלשון מדבר – צד האדם, מצד אחד יבש מצד שני יכול להכשיר לזכך ולטהר למדרגת המדבר}
מדבר מלשון – "דבר אחד לדור" היינו אחר מנהיג העולם, זאת אומרת שאמר שכל היציאות הם מצד השם יתברך ולא מצד כוח אחר.
"ויבוא אל הר האלוקים חרבה"
ואז בא לידי הרהורים מדוע עושה לו השם יתברך כך. עד שבא לחורב, היינו שנתייבש. חורב הוא בחינת יבש, זאת אומרת שהיה רואה שמכל הדינין שהוא דן עם בחינת השכל הוא בא לידי חורבן. ונצטער הרבה.
אז- "וירא מלאך ה' אליו בלבת אש". {לאחר שהתייאש וויתר על עצמו – התגלתה הישועה- אין דבר שלם מלב שבור- נאמר גם על הלולב- אפשר שיהיה לא-לב, אפשר שיהיה כ-לב, ואפשר שיהיה לו-לב דהיינו לה' יתברך}
למה ה' מתגלה רק בהר סיני, מה חסרים הרים? יש אוורסט יותר סבבה
אומר הרב"ש סיני מלשון שנאה, שנאת הרע.
הר אומר הזוהר מלשון הרהור, כתוב "מקפץ על ההרים מדלג על הגבעות"
ההרים הם בחינת חג"ת חסדים מכוסים, גבעות בחינת נה"י, שיש כבר קפיצה, נוגע ולא נוגע.
אומר דווקא בהרהור של שנאת הרע, (דהיינו האגו הפרטיות) רק בהרהור כזה אפשר לבוא לקבל תורה.
מי שאין לו גילוי רע, ואין לו שנאת הרע, אין מה לתת לו תורה, אין לו כלים לתורה. בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, מי שלא מרגיש את הרע, בבחינת אוהבי ה' שנאו רע, כמו שאנחנו שרים כל שבת, אין אפשרות שיקבל תורה.
זאת אומרת שנתלהב לבו והיה בוער כאש מתוך הסנה, היינו ממקום השנאה שהיתה לו מקודם בלי המפריד- ראה עכשיו שהוא מלאך ה', היינו שכל אלה הדברים שהיו באים אליו בתור תפקיד שירחיקו אותו מהשם יתברך, והיה חושב שהם שלוחים של הסיטרא אחרא, וראה עכשיו שהם שלוחי דרחמנא (ה').
{קשה לאדם בזמן ההסתרה, מכיוון שלא רואים את הקשר בין הסיבה לתוצאה, חושבים לעיתים שזה יד המקרה, דהיינו יד הפרטיות, לעיתים אף יורדים להסתר כפול- ולא קל בכלל- גם שום שכל לא עוזר, כי כל מה שלא נשיג לא נדעהו בשם" וכמו כן והשבות אל לבבך, האדם צריך להשיג ולהרגיש בליבו את הדברים, ואם לא מרגיש, רחמנא ליבא בעי – נמצא בפירוד.}
על הפסוק "וירא והנה הסנה בוער באש" אומר התרגום וחזא והא אסנא בעיר באשתא, "אסון" פירושו מלשון "אתון" היינו חמור. והחמור נקרא אסון משום שהוא מביא כל אסונות לעולם. וראה שבחמור הזה קשורה האש, כדוגמאת שלהבת הקשורה בגחלת או בפתילה?
{דהיינו- חמור בחינת אסון- כי זה צד הרצון לקבל- צד החומריות, הוא השורש לכל החורבן כשמגיע בצורה לא מתוקנת.}
"ויאמר אסורה נא ואראה וכו' מדוע לא יבער הסנה"
היינו שראה שכל האש קשורה בחמור, זאת אומרת ברצון לקבל, אם כן מדוע לא יבער הסנה, זאת אומרת שראה שהרצון לקבל עדיין לא נתבטל. וזה הפירוש וירא ה' כי סר לראות..
{לא הבין כיצד הסנה בוער? היה פלא גדול ומטורף בעיני משה רבנו. מדוע? כי על פי ההגיון הרצון לקבל מכבה את האור, מכיון שיש שינוי צורה, בין האור לכלי, ברגע שהאור מתקבל נוצר פירוד- שינוי צורה והרצון מת.
רואים כסימן בגשמיות שכל הנאה שאני מקבל- אכלתי, ישנתי, קיבלתי כבוד וכו'- ברגע שאני מלא, המילוי מוות, דהיינו מכבה לי את הרצון, אכלתי התמלאתי, לא יכול להנות יותר נכבה לי החיסרון, יותר מזה השורש לכל המוות בעולם זה הפסולת שנוצרת כתוצאה מהתהליך של קבלת האנרגיה. אותו דבר ברוחניות, הרצון לקבל מתמלא הכלי נסתם, כלי מלא אי אפשר למלא, אבל יש סוד מאוד מיוחד כיצד אפשר לקבל בלי שהרצון נכבה, בכל אופן היה פלא גדול בעיני משה, כיצד הרצון לקבל מתמלא בלי שנכבה" }
הרחבה בעניין הסנה:
מהו הסנה בוער ואיננו אוכל?
משה היה בפלא גדול מאוד..
"ויירא מלאך יהוה אליו, בלבת-אש–מתוך הסנה; וירא, והנה הסנה בוער באש, והסנה, איננו אוכל. ג ויאמר משה–אסורה-נא ואראה, את-המראה הגדול הזה:"
כי הסנה הרצון לקבל, שמקבל תענוג מילוי זה סותם אותו, הורג אותו מכבה אותו. כסימן גם כל דבר גשמי נאבד, אכלתי נגמר. ראיתי סרט נגמר, עשיתי ספורט נגמר. בעיקר בנפש שכל תענוג ברגע שקיבלתי את המילוי הרצון נכבה. לכאורה אפילו ביחסי אישות שזה מיוחס לתענוג גדול, אבל רוב בני העולם ברגע שאור ההולדה מתקבל, אם אין משו פנימי התענוג מסתלק על המקום.
לכן שהרצון בוער ולא נכבה זה פלא גדול כי באופן רגיל שהרצון לקבל מתמלא זה הורג וסותם אותו.
ומשה לא מבין איך אפשר לקבל ברצון לקבל בלי שיכבה, ויסתם ויגמר.
אבל אם הרצון לקבל, הסנה הוא נביעה של הרצון ליתר דבקות. הוא לא נשרף, נכבה ומפריד כפי טבעו.
שהרצון לקבל – מקבל בעל מנת להשפיע, מטעם השוואת צורה אז הוא נביעה של האין סוף, כי אין גבול לכמה שאפשר להשפיע לבורא. כי הבורא נצחי. לכן הרצון לא נכבה לעולם.
מקבל בעל מנת להשפיע- ב' הפכים בנושא אחד.
משל יפה ששמעתי מאדם ששואף לשלמות- שהסנה יש לו שני צדדים, כמו כן לתורה."יש בחינת אש אלוקית שמטהרת ובחינת אש גשמית ששורפת. כשהאדם מוותר על התענוג הפרטי שלו הוא מרגיש שהוא עולה באש ונשרף למוות, אבל אם מקבל זאת בבחינת אש אלוקית שמטהרת אותו, נהיה נס והאש לבנה, אש אלוקית.
האש האלוקית יכולה לטהר, והאש הגשמית יכולה להרוג ולשרוף לגמרי.
השאלה אם אני לוקח אותה לפרטיות או כדי להיטהר. אם אני לוקח אותה לפרטיות זה נקרא "מתוך שלא לשמה נעשית לו סם המוות" האש שורפת אותי. אבל אם אני לוקח אותה לטהר את הרצון. ועל זה נאמר "מתוך שלא לשמה בא לשמה" וזוכה לדברים הרבה ונעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק..
מה נותנת העבודות במצרים לנפש האדם? בשביל מה צריך את זה?
כידוע התורה לא באה לספר סיפורים, כל העניין של יציאת מצרים בא ללמד אותנו על המסע הרוחני שהאדם חייב לעבור, על כור ההיתוך הפנימי שצריך ללמד אותו לקבל את האמונה, לקבל את משה. אבל בלי כור ההיתוך לא יוכל לקבל את האמונה, כי ההעדר קודם להויה. במצרים האדם כמעט לא רואה ומרגיש את ה' יתברך, צועק עליו לעיתים ולא רואה שה' שומע אותו. מדובר על כל אחד במציאות, אבל בעיקר על יהודי שהולך בדרך ה', אפילו מקיים תורה ומצוות, אבל מבחינה פנימית עדיין לא מרגיש את ה' בלב, וזה נקרא שהוא במצרים. למה לא מרגיש את ה' בלב? כי פרעה יושב בעורף, ולא נותן להבנה לרדת ללב. כידוע הגרון בחינת ישסו"ת המחבר בין הראש לגוף, בין השכל ללב, ולמרות שהאדם מבין בשכל שה' הוא האלוקים, פרעה לא מאפשר לו להרגיש זאת. זאת הגלות האמיתית, רק פה מתחילה מצרים, לפני שמתחיל הכור היתוך הזה, כל היסורים זה כמו לשחק במגרש משחקים. לא מתחיל את התיקון האמיתי. אבל בסופו של דבר, כל דבר שעובר עלינו בא להכשיר אותנו למטרה.
ככל שצריכים יותר אמונה, צריך קליפה יותר גדולה דווקא, הקליפה תפקידה לשמור על הפרי להכין ולהכשיר אותו.
כמו מכון כושר, כמו זוגיות. דווקא הקשיים יכולים לאתגר אותנו להעמיק את הקשר ואת האהבה, אבל בגלל שרוב העולם פועל מבחוץ האתגר מפרק את הקשר. לכן כשיש קליפה יותר גדולה, זה מקום לקנות אמונה עוד יותר גדולה.
לכן רבי עקיבא צחק שראה שועלים בקודש הקודשים, כי השאלות שברור לו שבאו כדי להגדיל את האמונה, את הקשר משמחות אותו, מבחינתו זה הזדמנות לחזק ולהעמיק את האהבה.
כי פירושו של "משה" הוא – "כי מן המים משיתיהו", מן המים הזדונים הוציא אותו, זאת אומרת שהשם משה נקרא על שם שיש מים – והוא שולט עליהם. מה שאם כן כשאין מים הזדונים, היינו שאין סנה, אזי לא נקרא בשם משה. כמו שכתוב "אוהבי ה' שנאו רע", זאת אומרת בזמן שיש רע – יש מקום לגילוי אהבה, ולגלות את החדוה והשמחה, כי זהו כל החומר שבבריאה. וזה פירוש: אל תקרב הלום, היינו אל תקרב להם, שהסנה, שהוא סוד הרצון לקבל, צריך להיות ואסור לבטלו, אפילו שהוא בחינת רע. אלא התיקון הוא: "אל תקרב הלום", שאסור להתקרב אליו ולהשתוות אליו, אלא צריך להיות בהופכיות הצורה עמו.
{דהיינו – סוד גדול, אם אין לי רצון אין לי מה לתת לבורא, לכן הסנה, בחינת הרצון הוא דבר נפלא, בשונה ממה שאומר למשל בובה בתורות המזרח "ההשתוקקות היא מחלה" חס ושלום, הבורא ברא יש מאין את הרצון לקבל- יותר מזה, "השם בורא מתייחד רק על החידוש, דהיינו המצאת יש מאין" הדבר הכי גדול ראשוני יסודי להכל – זה שהבורא ברא את הבריאה, לכן הרצון לקבל הוא מוכרח! רק כאשר הוא בצורה לא מתוקנת צריך לטהר אותו. מביא במקום אחר הרב"ש משל מדהים על הרצון של האדם, הרי ידוע שהחטא מצד אחד הוא מרחיק, מצד שני בלי חטאים לא יהיה מה לתקן אומר הרב"ש על החיטה:
"מה שאין כן החיטה, לאחר כמה תיקונים, היינו ששוברין את החיטה ומנפים אותה בכמה נפות ונותנים בה יין ושמן ומכניסים אותה לתוך האש, אז היא עולה על שלחן מלכים וראויה לעשות ממנה מנחה לה' "
לכן לאחר שמתקנים את צורת הרצון באש התורה, ודאי הרצון לקבל זה השלמות הכי גדולה שיש – רצונו להיטיב לנבראיו – היסוד של הכל!.}
וזהו שמצוהו ה': שַל נעלך מעל רגליך. "שַל" מלשון שעל וצעד, שבקדושה צריכים לכבוש כל נקודה ונקודה על ידי היגיעה. וכל צעד ושעל כשכובשים הוא דוקא על ידי תיקונים מיוחדים. והתיקון לכבוש את השעל–נעלך, שצריך לנעול במנעל את הרגליים, היינו בחינת המרגלים, שדווקא על ידי תיקון זה אתה יכול לכבוש את הסטרא אחרא ולהכניסה תחת רשות דקדושה. כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, המקום נקרא בחינת הסנה, היינו הרצון לקבל, ומתי נקרא "קודש" – אם אתה עומד עליו, היינו שאתה הוא השולט עליו, היינו שהרצון לקבל ישנו במציאות, אלא אתה עושה ההפך, ודווקא באופן כזה נקרא קודש. "אדמת" מלשון דומם, היינו שעושה עצמו כבהמה, שהוא בחינת למעלה מהדעת.
ויאמר אנכי, היינו שזכה אז לבחינת "אנכי, ולא יהיה לך", זאת אומרת שזכה לבחינת אמונה בקביעות. אלקי אביך, היינו מה שהיה מקודם בחינת "איבך", זאת אומרת שכל דבר שבקדושה היה נראה בבחינת אויב – זכה עכשיו לבחינת "אביך", מלשון "ולא אבה" וכו', זאת אומרת שקבל עכשיו את העבודה בבחינת רצון ואהבה.?
{אויב מלשון אביו – כי הסיבה של הפרטיות היא אויב לאדם כי מפריד אותו מהעליון, אומנם לאחר התיקונים, האויב נעשה לסיבה של השלמות, כי אם לא היה לא רע, לא היה מה להקריב לה' – כידוע אב נקרא – סיבה ברוחניות. לכן דווקא האויב הוא סיבה לעשות שלום, כמו שנאמר בפי העולם: " שלום עושים עם האויבים – לכן זה נקרא עשיית שלום}
אלקי אברהם, מה שהיה מקודם בחינת אב-רע, מה שבאב-ר-הם, זאת אומרת ב"אב", היינו הרצון לקדושה, היתה שאלת "מה" והרגיש בחינת "רע" – נעשה עכשיו אלקי אב-רם, שהרצון לעבודה נעשה אצלו לבחינת "רם", רם ונשא, שהוא בחינת רוממות ה'. אלקי יצחק, היינו מקודם יו"ד – בחינת עקב, שהיה ממאס בה. ועכשיו הוא ראה שהיו"ד היא בראש, שעל ידי זה שהיוד אצלו בחינת ראש הוא זכה לבחינת אמונה בקביעות.✨
ויסתר משה, היינו שגם עכשיו קיבל על עצמו ללכת בבחינת הסתרה – אבל מרצון, היינו כי ירא מהביט, מטעם יראת שמים. אבל כבר היה יכול להסתכל ולהביט. היינו שאחר המראה שראה בחר ללכת בבחינת רעיא מהימנא.
{מדרגה מאוד גבוהה- גם בגילוי בחר בהסתרה ובאמונה, ובכך מקבעים את צורת ההשפעה והאהבה לנצח נצחים}
צו. מהו פסולת גורן ויקב, בעבודה
שמעתי ערב סוכות בתוך הסוכה תש"ג
גורן הוא סוד דינין דדכורא, שהיא בחינת "ונסתרה ולא נטמאה". שהוא מרגיש, שהוא בחינת גורן, היינו גר בעבודה.
יקב היא בחינת דינין דנוקבא, שהיא בחינת "ונסתרה ונטמאה", שיקב הוא בחינת נקב.
{גר כי הוא רק התחיל את העבודה – לא קל להתגייר יש הרבה תיקונים והתהליכים חדשים שצריך לעבור}
ויש ב' מיני סוכות:
א) דענני הכבוד,
ב) דפסולת גורן ויקב.
הנה ענן הוא בחינת הסתרה, שהאדם מרגיש את ההסתרה, שיש על הקדושה. ואם האדם מתגבר על הענן, היינו על ההסתרה שהוא מרגיש, אז על ידי זה הוא זוכה לבחינת ענני הכבוד. וזה נקרא בחינת מ"ן דאמא, שזה נוהג בשיתא אלפי שני, שזה הוא בחינת סוד, שעדיין לא הגיע לידי טבע, הנקרא פשט.
ופסולת גורן ויקב נקרא בחינת פשט וטבע, שהיא בחינת מ"ן דמלכות, המותקנת דוקא ע"י אמונה, הנקראת אתערותא דלתתא.
ומ"ן דאמא היא בחינת אתערותא דלעילא, שאינו בבחינת הטבע. כלומר שמצד הטבע, בזמן שאין האדם מוכשר לקבל את השפע, אין הוא מקבל שום השפעה. מה שאין כן מצד אתערותא דלעילא, שהוא למעלה מהטבע, כן האור מושפע לתחתונים בסוד "אני ה', השוכן אתם בתוך טומאתם". כמ"ש בזה"ק "דאף על גב דאיהו חטא, כאילו לא חטא כלל".
{דהיינו – את הסוכה בונים מפסולת, מהפרטיות -אם נדייק- מהוויתור על הפרטיות – ע"י עבודת האמונה.
ענן מצד אחד מסתיר מצד שני מגלה את כבודו יתברך.
כמו כן יש בחינת עבודה על עצם הרצון, ויש עבודה בהתכללות- בתיקון של התכללות, על דרך ההשפעה, גם אם האדם לא מוכשר מצידו על עצם הרצון, יכול לקבל הארה של השפעה.}
אבל באתערותא דלתתא אין האור מושפע. אלא דוקא בזמן, שהאדם מוכשר מצד הטבע, היינו מצד עצמו, שזה נקרא מ"ן דנוקבא, שהוא יכול להתתקן על ידי האמונה. וזה נקרא מצד עצמו, שהוא בחינת אלף השביעי, הנקרא וחד חרוב, היינו ש"לית לה מגרמיה ולא מידי", שהיא בחינת מלכות.
{אנחנו רואים שיש אנשים שמרגישים אורות גדולים בסוכה, בעבודת ה', ומצד שני אדם שהתחיל עבודה על דרך האמת, לא תמיד מרגיש כאלה אורות גדולים, מרגיש הסתרה גדולה בחייו, לעיתים אף הסתר כפול, ומאוד קשה לאדם להבין למה הוא בהסתרה, אחרי שעובד על דרך האמת, הפוך הוא מצפה ליותר גילוי של פניו ית'.
אבל זה בגלל שרוצים לעלות אותו למדרגה מאוד גבוהה ואמיתית- לא כמו ילד קטן שמקבל אור מלמעלה, אלא עכשיו הוא צריך מלמטה לעשות את העבודה- אבל כאשר מתגבר על ההסתרה הגדולה מלמטה – זוכה לענני הכבוד, זוכה למדרגת לשמה – ולשלמות הרבה יותר גבוהה מאשר קבלת הארה מאמא כמו ילד קטן"}
וכשמתקנים זה, זוכים לאלף העשירי, שהיא בחינת ג"ר. ונשמה כזאת נמצאת באחד מעשרה דורות. אבל יש בחינת אלף השביעי מבחינת שיתא אלפי שני, הנקרא בחינת פרט, שהכלל ופרט תמיד שוים. אבל היא בחינת מ"ן דאמא, הנקראת ענני הכבוד.
{דהיינו כשזוכה לתקן את ההסתרה הגדולה מלמטה- זוכה לאלף השביעי- דהיינו שלמות מאוד גבוהה של קבלת ההטבה וגילוי השגחת ה' יתברך, אומנם מכיוון שאנחנו בזמן תיקון – אז שבת שלנו היא רק בבחינת מעין העולם הבא. על זה אומר שנשמה כזו מגיעה אחת לעשרה דורות, כמו רשב"י בעל הסולם הארי וכל הצדיקים הגדולים. אבל יש גם בחינת אלף שביעי של שית אלפי שנה, כמו שלמות של הדרך – כמו שבת של מעין העולם הבא- שזה גם דבר עצום וגדול ועלינו להגיע לשמה בע"ה.
כידוע יש תיקון העולמות, לאחר שבירת הכלים, היה את הרצון לקבל שהתכלל ברצון להשפיע, את הרצון להשפיע שהתכלל ברצון לקבל- בבחינת שיתוף מידת הרחמים בדין, וככה אפשר לתקן על סדר המדרגה את הרצון.
אלף שביעי מבחינת שית אלפי שינה, זה כמו הרצון לקבל שברצון להשפיע- אח"פ דעליה – מדרגה עצומה.
אבל יש אח"פ עצמם- תיקון השלם – כמו בצמצום א', זה רק יחידי סגולה או נשמות גבוהות זוכות, אחת לעשרה דורות.}
ותכלית העבודה היא בבחינת הפשט והטבע, שבעבודה זו אין לו כבר מקום לפול יותר למטה, מאחר שהוא כבר מונח בארץ. וזהו מטעם, שאין הוא נצרך לגדלות, מטעם שאצלו הוא תמיד כמו דבר חדש.
כלומר, שתמיד הוא עובד כמו שהתחיל עתה לעבוד. והיה עובד בבחינת קבלת עול מלכות שמים למעלה מהדעת. שהיסוד שעליו בנה את סדר עבודה, היתה בצורה השפלה ביותר. וממש שהיה כולה למעלה מהדעת. שרק מי שהוא פתי באמת יכול להיות כל כך שפל, שילך ממש בלי שום בסיס, שיהיה לו מקום לסמוך את האמונה שלו, ממש על שום סמיכה.
ונוסף לזה הוא מקבל את העבודה זו בשמחה רבה, כמו שהיה לו דעת וראיה אמיתית, על מה לסמוך את הודאות של האמונה. וממש באותו שיעור למעלה מהדעת, באותו שיעור כאילו היה לו דעת. לכן אם הוא מתמיד בדרך זה, אי אפשר לו ליפול אף פעם, אלא שתמיד הוא יכול להיות בשמחה, בזה שהוא מאמין, שהוא משמש מלך גדול.
וזה ענין מה שכתוב "את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, כמנחת הבוקר ונסכו". פירוש, שאותה השמחה, שהיה לו בזמן שהקריב את קרבנו, בזמן שהיה אצלו בוקר, שבוקר נקרא אור, היינו שהיה מאיר לו את האור תורה בתכלית הבהירות, באותה שמחה היה עושה את קרבנו, היינו עבודתו, אפילו שהיה לו בחינת ערב.?
כלומר, אפילו שלא היה לו שום בהירות, בתורה ועבודה, מכל מקום הוא עשה הכל בשמחה, מטעם שהוא עושה למעלה מהדעת. לכן אין הוא יודע למדוד, מאיזה מצב יש להבורא יותר נחת רוח. ✨?
{בע"ה לא קל – אבל חובה לטהר את עצמנו על מנת להידבק בה' יתברך, אומר בעל הסולם שאין על זה הנחה כחוט השערה, לכן ברגע שהתגלתה לאדם מדרגת הלשמה- האמת- זכה לכך משמים – חייב לעבור את התהליך ולטהר את עצמו- כל חגי ישראל מעבירים אותנו תהליך של תיקון הרצון, החל מראש השנה – לסוכות – חנוכה – פורים ועוד.
מומלץ מאוד לקרוא את הספר של מורי ורבי – הרב אדם סיני – "מועדי ישראל האדם ומה שביניהם" יש שמה סודות מדהימים וחידושים גדולים על החגים- בשפה השווה לכל נפש, חובה לכל יהודי.
חג שמח- ושנזכה לענני כבוד – להרגיש את השגחת ה' יתברך.}
נסיים בדברי הרב"ש הקדוש בשם אביו מהספר שמעתי:
שעל זה נאמר בזה"ק, שהשכינה הקדושה אמרה לר' שמעון, דלית אתר לאתטמרא מנך (היינו, שאין מקום שאני יכול להסתיר עצמי ממך). שפירושו, שאפילו בהסתרה הכי אפשרי במציאות, גם כן הוא מקבל עליו עול מלכות שמים בשמחה עצומה.
והסיבה היא, מטעם שהוא הולך לפי הקו של רצון להשפיע. אם כן, מה שיש בידו הוא משפיע. ואם ה' נותן לו יותר, הוא משפיע יותר. ואם אין לו כלום מה להשפיע, אז הוא עומד ומצווח ככרוכיא, שהקב"ה יציל אותו מהמים הזדונים. לכן גם באופן זה גם כן יש לו מגע עם הקב"ה.
והטעם שבחינה זו נקראת "עתיק" היא, הלא עתיק היא מדרגה הכי גבוה? התשובה הוא, משום שכל דבר שהוא יותר רחוק מהלבשה, הוא יותר גבוה. ולהאדם יש יכולת להרגיש במקום היותר מופשט, הנקרא "אפס המוחלט". משום ששם אין יד האדם משמשת. כלומר, שהרצון לקבל יכול להאחז רק במקום שיש איזה התפשטות האור. ומטרם שהאדם מזכך את כליו, שלא יפגום בהאור, אין הוא מסוגל שהאור יבוא אליו בצורת התפשטות בכלים.
ורק בזמן שהאדם הולך בדרכי השפעה, היינו במקום שהרצון לקבל לא נמצא שם, בין במוחא ובין בליבא, שם האור יכול לבוא בתכלית השלימות, והאור בא אצלו בבחינת הרגשה, שיכול להרגיש את רוממותו של האור עליון.
מה שאם כן, כשהאדם עוד לא תיקן את הכלים שיהיו בעמ"נ להשפיע, אז כשהאור בא לכלל התפשטות, מוכרח האור להתצמצם ואינו מאיר אלא לפי טהרת הכלים. לכן האור נראה אז שהוא בתכלית הקטנות. לכן, בזמן שהאור הוא בבחינת הפשטה מהתלבשות בכלים, אז האור יכול להאיר בתכלית השלימות והבהירות, בלי שום צמצומים לצורך התחתון.
היוצא מזה, כי חשיבות עבודה הוא דוקא בזמן שבא לכלל אפס, היינו בזמן שהוא רואה, שהוא מבטל את כל מציאותו וישותו, שאין אז שום שליטה להרצון לקבל, ורק אז הוא נכנס להקדושה.
