יום פטירת הרמח"ל – רבי משה חיים לוצטו

א. מציאות ה׳: כל איש מישראל צריך שיאמין וידע, שיש שם מצוי ראשון קדמון ונצחי, והוא שהמציא וממציא כל מה שנמצא במציאות, והוא האלוק ב״ה.

ב. שלימותו: עוד צריך שידע, שהמצוי הזה ית״ש, אין אמתת מציאותו מושגת לזולתו כלל. ורק זה נודע בו, שהוא מצוי שלם בכל מיני שלימות, ולא נמצא בו חסרון כלל. ואולם דברים אלה ידענום בקבלה מן האבות ומן הנביאים, והשיגום כל ישראל במעמד הר סיני ועמדו על אמתתם בבירור, ולמדום לבניהם דור אחר דור כיום הזה, שכן ציום מרע״ה מפי הגבורה: "פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך" וגו' "והודעתם לבניך ולבני בניך". אמנם גם מצד החקירה במופתים הלימודיים יאמתו כל הענינים האלה, ויוכרח היותם כן מכח הנמצאות ומשיגיהם אשר אנחנו רואים בעינינו, ע״פ חכמת הטבע, ההנדסה, התכונה ושאר החכמות, שמהם תלקחנה הקדמות אמיתיות אשר יולד מהן בירור הענינים האמיתיים האלה. ואמנם לא נאריך עתה בזה, אלא נציע ההקדמות לאמתם, ונסדר הדברים על בורים, כפי המסורת שבידינו והמפורסם בכל אומתנו:

ג. הכרח מציאותו: עוד צריך שידע, שהמצוי הזה ית״ש, הנה מציאותו מציאות מוכרח שא״א העדרו כלל:

ד. היותו בלתי נתלה באחר: עוד צריך שידע, שמציאותו ית׳ אינו תלוי בזולתו כלל, אלא מעצמו הוא מוכרח המציאות:

ה. פשיטותו: וכן צריך שידע, שמציאותו ית׳ – מציאות פשוט בלי הרכבה וריבוי כלל, וכל השלימיות כלם נמצאים בו בדרך פשוט. פי׳: כי הנה בנפש ימצאו כחות רבים שונים, שכל א׳ מהם גדרו בפני עצמו. ד״מ הזכרון כח א׳, והרצון כח אחר, והדמיון כח אחר, ואין א׳ מאלה נכנס בגדר חבירו כלל. כי הנה גדר הזכרון – גדר א׳, וגדר הרצון – גדר אחר, ואין הרצון נכנס בגדר הזכרון, ולא הזכרון בגדר הרצון, וכן כלם. אך האדון ית״ש איננו בעל כחות שונים, אעפ״י שבאמת יש בו ענינים שבנו הם שונים; כי הרי הוא רוצה, והוא חכם, והוא יכול, והוא שלם בכל שלימות. אמנם אמתת מציאותו הוא ענין א׳ שכולל באמתתו וגדרו. (פי׳ אמתת ענינו, כי אין שייך גדר בו ית׳, אלא על צד היתר לשון), כל מה שהוא שלימות. ונמצא שיש בו כל השלימיות, לא כדבר נוסף על מהותו ואמתת ענינו, אלא מצד אמתת ענינו בעצמה שכוללת באמתה כל השלימיות, שא״א לענין ההוא מבלתי כל השלימיות מצד עצמו. והנה באמת הדרך הזה רחוק מאד מהשגתנו וציורנו, וכמעט שאין לנו דרך לבארו ומלות לפרשו. כי אין ציורנו ודמיוננו תופס אלא ענינים מונבלים בגבול הטבע הנברא ממנו ית׳, שזה מה שחושינו מרגישים ומביאים ציורו אל השכל; ובברואים הנה הענינים רבים ונפרדים. אולם כבר הקדמנו, שאמתת מציאותו ית׳ אינה מושגת, ואין להקיש ממה שרואים בברואים על הבורא יתברך, כי אין ענינם ומציאותם שוה כלל שנוכל לדין מזה על זה. אבל זה גם כן מן הדברים הנודעים בקבלה, כמו שכתבנו, ומאומתים בחקירה ע״פ הטבע עצמו בחוקותיו ומשפטיו, שא״א עכ״פ שלא ימצא מצוי אחד משולל מכל הטבע חוקות וגבוליו, מכל העדר וחסרון, מכל ריבוי והרכבה, מכל יחס וערך, ומכל מקרי הברואים, שיהיה הוא הסבה האמיתית לכל הנמצאות ולכל המתילד בם; כי זולת זה, מציאות הנמצאות שאנו רואים והתמדתם היה בלתי אפשרי:

ו. וממה שצריך שידע עוד, שהמצוי הזה ית״ש מוכרח שיהיה א׳ ולא יותר. פי׳: שא״א שימצאו מצויים רבים שמציאותם מוכרח מעצמו, אלא א׳ בלבד צריך שימצא במציאות המוכרח והשלם הזה. ואם שימצאו נמצאים אחרים, לא ימצאו אלא מפני שהוא ימציאם ברצונו, ונמצאים כלם תלוים בו ולא מצוים מעצמם:

ז. נמצא כלל הידיעות השרשיות האלה ו׳, והם: אמתת מציאותו ית׳, שלימותו, הכרח המצאו, היותו בלתי נתלה בזולתו, פשיטותו, ויחודו:

א. התכלית בבריאה: הנה התכלית בבריאה היה להטיב מטובו ית׳ לזולתו. והנה תראה, כי הוא לבדו ית״ש השלימות האמיתי המשולל מכל החסרונות, ואין שלימות אחר כמוהו כלל. ונמצא שכל שלימות שידומה חוץ משלימותו ית׳, הנה אינינו שלימות אמיתי, אלא יקרא שלימות בערך אל ענין חסר ממנו; אך השלימות בהחלט אינו אלא שלימותו ית׳. וע״כ בהיות חפצו ית׳ להטיב לזולתו, לא יספיק לו בהיותו מטיב קצת טוב, אלא בהיותו מטיב תכלית הטוב שאפשר לברואים שיקבלו. ובהיותו הוא לבדו ית׳ הטוב האמיתי, לא יסתפק חפצו הטוב אלא בהיותו מהנה לזולתו בטוב ההוא עצמו שהוא בו ית׳ מצד עצמו, שהוא הטוב השלם והאמיתי. והנה מצד אחר, הטוב הזה א״א שימצא אלא בו. ע״כ גזרה חכמתו, שמציאות ההטבה האמיתית הזאת יהיה במה שיותן מקום לברואים לשיתדבקו בו ית׳ באותו השיעור שאפשר להם שיתדבקו; ואז נמצא, שמה שמצד עצמם א״א שיתוארו בשלימות כשלימותו ית׳, הנה מצד התדבקם בו יגיע להם באותו השיעור שאפשר ליתאר בשלימות ההוא ית׳, מצד היותם מתדבקים בו, וימצאו נהנים בטובה האמיתית ההיא בערך שאפשר להם ליהנות בה. ונמצא היות כונתו ית״ש בבריאה שברא, לברוא מי שיהיה נהנה בטובו ית׳ באותו הדרך שאפשר שיהנה בו:

ב. ענין השלימות והחסרונות וקנית השלימות: ואולם גזרה חכמתו, שלהיות הטוב שלם, ראוי שיהיה הנהנה בו בעל הטוב ההוא; פי׳ – מי שיקנה הטוב בעצמו, ולא מי שיתלוה לו הטוב בדרך מקרה. ותראה שזה נקרא קצת התדמות, בשיעור שאפשר, אל שלימותו ית׳. כי הנה הוא ית״ש שלם בעצמו ולא במקרה, אלא מצד אמתת ענינו מוכרח בו השלימות, ומשוללים ממנו החסרונות בהכרח. ואולם זה א״א שימצא בזולתו, שיהיה אמתתו מכרחת לו השלימות ומעדרת ממנו החסרונות. אך להתדמות לזה במקצת, צריך שלפחות יהיה הוא הקונה השלימות שאין אמתת ענינו מכריח לו, ויהיה הוא מעדיר מעצמו החסרונות שהיו אפשריים בו. וע״כ גזר וסידר שיבראו עניני שלימות ועניני חסרון, ותיברא בריה שיהיה בה האפשרות לשני הענינים בשוה, ויותנו לבריה הזאת אמצעיים שעל ידם תקנה לעצמה את השלימיות ותעדיר ממנה את החסרונות; ואז יקרא שנתדמית במה שהיה אפשר לה לבוראה, ותהיה ראויה לידבק בו וליהנות בטובו:

ג. ואמנם מלבד היות הבריה הזאת שקנתה השלימות ראויה לידבק בבוראה ית׳ מצד התדמותה לו, הנה ע״י קנותה השלימות לה – נמצאת מתדבקת והולכת בו, עד שסוף קנותה השלימות והמצאה מתדבקת בו יהיה הכל ענין א׳. וזה, כי בהיות מציאותו ית״ש השלימות האמיתי כמו שביארנו, הנה כל מה שהוא שלימות אינו מתיחס אלא לו, כענף אל השורש; כי אעפ״י שאינו מגיע אל השלימות השרשי, הנה המשך ותולדה ממנו הוא. והנה תראה, כי השלימות האמיתי הנה הוא מציאותו ית׳, וכל חסרון אינו אלא העלם טובו ית׳ והסתר פניו. ונמצא שהארת פניו ית׳ וקרבתו תהיה השורש והסבה לכל שלימות שיהיה, והסתר פניו – השרש והסבה לכל חסרון, אשר כשיעור ההסתר כך יהיה שיעור החסרון הנמשך ממנו. וע״כ הנברא הזה, העומד בשיקול בין השלימיות והחסרונות, שהם תולדות ההארה וההסתר, בהתחזקו בשלימיות והקנותם אותם בעצמו – הנה הוא אוחז בו ית׳, שהוא השרש והמקור להם; וכפי מה שירבה בשלימיות, כך הוא מרבה האחיזה וההתדבקות בו, עד שבהגיעו אל תכלית קנית השלימות, הנה הוא מגיע אל תכלית האחיזה וההתדבקות בו ית׳, ונמצא מתדבק בו ית׳ ונהנה בטובו ומשתלם בו, והוא עצמו בעל טובו ושלימותו:

ד. העיקר שבבריות והטפל שבהם: והנה לשיהיו במציאות הענינים השונים האלה של שלימות וחסרון שזכרנו, ותימצא הבריה שזכרנו בתכונה שהיא צריכה להיות; פי׳, באפשרות לב׳ הענינים וביכולת עליהם, שיקנה השלימות ויעדר מן החסרונות, ושימצאו לו האמצעיים לדבר הזה, פי׳ לקנות זה השלימות – הנה ודאי שפרטים רבים ושונים צריך שיימצאו בבריאה, ויחסים רבים בין הפרטים האלה, עד שיצלח התכלית המכוון בה. ואולם הבריה אשר התעתדה לענין הגדול הזה, דהיינו לדביקות בו ית׳ כמו שכתבנו, היא תיקרא העיקרית שבכל הבריאה; וכל שאר מה שימצא במציאות – לא יהיה אלא עוזר באיזה צד או באיזה בחינה אל התכלית לשיצלח ויימצא, וע״כ יקראו טפלים לבריה העיקרית שזכרנו:

ה. אך הבריה העיקרית באמת היא המין האנושי; וכל שאר הנבראים, בין הגבוהים ממנו ובין השפלים ממנו, אינן אלא בעבורו להשלמת ענינו, לפי כל הבחינות הרבות והשונות הראויות לימצא בהם, וכמו שיתבאר עוד לפנים בס״ד. והנה ההשכלה וכל המדות הטובות הם עניני שלימות שנמצאו להשתלם בם האדם, ועניני החומר ומדות הרעות הם עניני החסרון שזכרנו, שהאדם מושם ביניהם לקנות לו השלימות:

א. בחירת האדם: כבר זכרנו היות האדם אותה הבריה הנבראת לידבק בו ית׳, והיא המוטלת בין השלימות והחסרונות, והיכולת בידו לקנות השלימות. ואולם צריך שיהיה זה בבחירתו ורצונו, כי אילו היה מוכרח במעשיו להיות בוחר עכ״פ בשלימות – לא היה נקרא באמת בעל שלימותו, כי איננו בעליו, כיון שהוכרח מאחר לקנותו, והמקנהו הוא בעל שלימותו, ולא היתה הכונה העליונה מתקיימת. ע״כ הוכרח שיונח הדבר לבחירתו, שתהיה נטיתו שקולה לב׳ הצדדין ולא מוכרחת לא׳ מהם, ויהיה בו כח הבחירה לבחור בדעת ובחפץ באיזה מהם שירצה, והיכולת ג״כ בידו לקנות איזה מהם שירצה. ע״כ נברא האדם ביצ״ט ויצ״ר, והבחירה בידו להטות עצמו לצד שהוא רוצה:

ב. הרכבת הגוף והנשמה: ואולם להיות הדבר הזה נשלם כראוי, גזרה החכמה העליונה שיהיה האדם מורכב מב׳ הפכים, דהיינו מנשמה שכלית וזכה, וגוף ארציי ועכור, שכל א׳ מהם יטה בטבע לצדו, דהיינו הגוף לחומריות והנשמה לשכליות, ותמצא ביניהם מלחמה; באופן שאם תגבר הנשמה, תתעלה היא ותעלה הגוף עמה, ויהיה אותו האדם המשתלם בשלימות המעותד; ואם יניח האדם שינצח בו החומר, הנה ישפל הגוף ותשפל נשמתו עמו, ויהיה אותו האדם בלתי הגון לשלימות, ונדחה ממנו ח״ו. ולאדם הזה יכולת להשפיל חומרו לפני שכלו ונשמתו ולקנות שלימותו, כמו שנתבאר:

ג. עה״ז ועה״ב: ואמנם גזר טובו ית׳, שיהיה גבול להשתדלות הזה המצטרך לאדם להשיג השלימות, וכשהשלים השתדלותו – ישיג שלימותו וינוח בהנאתו לנצח נצחים. ע״כ הוחקו לו ב׳ זמנים: א׳ זמן העבודה, וא׳ זמן קיבול השכר. ואולם מדת הטוב מרובה, שהעבודה יש לה זמן מחוקק, כמו שגזרה חכמתו ית׳ היותו נאות לזה; וקיבול השכר אין לו תכלית, אלא לנצח נצחים הוא מתענג והולך בשלימות אשר קנה לו:

ד. חילוף מצבי האדם בחילוף זמנו: ואולם כפי התחלף זמניו, כך ראוי שיתחלף מצבו ושאר מקריו. כי כל זמן ההשתדלות, הנה צריך שיהיה בתכונה א׳, שיוכלו לימצא בו כל הענינים המצטרכים לו לפי ענין ההשתדלות הזה. פי׳ – כי הנה מוכרח שתמצא לו המלחמה שזכרנו בין השכל והחומר, ולא יהיה לו דבר שיעכב את החומר מלשלוט ולעשות את שלו כפי השיעור הראוי לו, ולא דבר שיעכב את השכל מלשלוט כראוי לו ולעשות את שלו. וכן לא יהיה דבר שיגרום לחומר להתחזק יותר מן הראוי, וגם לא יגרום לשכל להתחזק יותר מן הראוי. כי אעפ״י שמצד א׳ היה נראה זה יותר טוב, הנה לפי הכונה האמיתית והענין הנרצה באדם, שהוא קנית השלימות בהשתדלותו, איננו טוב. ובזמן קיבול השכר, הנה ראוי לו שיהיה במצב הפכי לזה, כי הנה כל מה שיהיה החומר שולט באותו זמן, הנה לא היה אלא מחשיך ומעכב על הנשמה שלא תתדבק בבורא יתברך, וע״כ הנה ראוי הוא שלא ישלוט אז אלא הנשמה, והחומר יהיה נמשך אחריה לגמרי באופן שלא יעכב על ידה כלל. ואמנם ע״כ נבראו ב׳ העולמות, עה״ז ועה״ב: עה״ז המקום והחוקים הטבעיים שלו הם מה שראוי לאדם כל זמן ההשתדלות; העה״ב המקום והחוקים שלו הם מה שראוי לו בזמן קיבול השכר:

ה. המין האנושי נשתנה: וממה שיצטרך עוד לדעת, שהנה המין האנושי, אין ענינו הראשון כמו שאנו רואים ומבחינים אותו עתה, כי אולם שינוי גדול היה בו; והוא ענין חטאו של אדה״ר, שנשתנה בו האדם והעולם ממה שהיו בתחלה. ואולם פרטי השינוי הזה ותולדותיהם רבים, ועוד נדבר בם לפנים בס״ד. ונמצא שהדיבור במין האנושי וההבחנה בנשואיו – כפולים, כי ידובר בו ובנשואיו בבחינתו קודם החטא, וידובר בו ובנשואיו בבחינתו אחר החטא, וכמו שנבאר עוד בעזר ה׳:

ו. הנה אדה״ר בעת יצירתו היה ממש באותו המצב שזכרנו עד הנה. דהיינו שהנה הוא היה מורכב מב׳ החלקים ההפכיים שאמרנו, שהם הנשמה והגוף, ובמציאות היו ב׳ הענינים: הטוב והרע, והוא עומד בשיקול ביניהם להדבק במה שירצה מהם. והנה היה ראוי לו שיבחר בטוב, ויגביר נשמתו על גופו ושכלו על חומרו, ואז היה משתלם מיד, ונח בשלימותו לנצח:

ז. פעולות הנשמה בגוף: וצריך שתדע, שאע״פ שאין אנו מרגישים לנשמה בגוף פעולה אחרת זולת החיות וההשכלה, הנה באמת יש בחוקה שתזכך עצם הגוף וחומרו, ותעלהו עילוי אחר עילוי, עד שיהיה ראוי להתלוות עמה בהנאה בשלימות. ואמנם לדבר זה היה אדה״ר מגיע אילו לא חטא, שהיתה נשמתו מזככת את גופו זיכוך אחר זיכוך, עד שהיה מזדכך השיעור המצטרך ונקבע בתענוג הנצחי:

ח. תולדות חטא אדה״ר: וכיון שחטא, נשתנו הדברים שינוי גדול. והוא, כי הנה בתחילה היו בבריאה החסרונות שהיו, בשיעור מה שהיה מצטרך לשיהיה אדה״ר במצב השיקול שזכרנו, ויהיה לו מקום להרויח את השלימות ביגיע כפיו. אמנם ע״י חטאו – נוספו ונתרבו חסרונות בעצמו של אדם ובבריאה כלה, ועוד נתקשה התיקון ממה שהיה קודם. פי׳: כי הנה בתחלה היה נקל לו בצאת מן החסרון המוטבע בו וקנות השלימות, שכך סידרה החכמה העליונה את הדברים ע״פ מדת הטוב והיושר; כי יען לא היה אדם סבה לרע ולחסרון שבו, אלא שכך הוטבע בו ביצירתו, הנה במה שיסיר עצמו מן הרע ויפנה אל הטוב – ישיג מיד צאת מן החסרון וקנות שלימות. אמנם בחטאו, כיון שעל ידו נסתר השלימות יותר משהיה ונתרבו החסרונות, והיה הוא הגורם רעה לעצמו, הנה לא יהיה עוד כ״כ קל לו לשוב לצאת מן החסרון ולקנות השלימות כמות שהיה בעת שלא היה הוא גרמת חסרונו אלא שכך נוצר מעיקרו, וכמו שנתבאר. וכ״ש שבהכרח השתדלותו המצטרך עתה להגיע לשלימות, הנה הוא כפול, כי יצטרך תחלה שישובו האדם והעולם אל המצב שהיו בראשונה קודם החטא, ואח״כ שיתעלו מן המצב ההוא אל מצב השלימות שהיה ראוי לאדם שיעלה:

ט. המיתה והתחיה: ואולם מלבד כל זה, גזרה מדת דינו ית׳ שלא יוכלו, לא האדם ולא העולם, מעתה – הגיע אל השלימות עודם בצורה שנתקלקלה, דהיינו הצורה שיש להם עכשיו, שבה נתרבה הרע; אלא יצטרך להם בהכרח עבור מעבר ההפסד, דהיינו המיתה לאדם, וההפסד לכל שאר ההוים שנתקלקלו עמו. ולא תוכל הנשמה לזכך הגוף, אלא אחר שתצא ממנו תחלה וימות הגוף ויפסד, ואז יחזור ויבנה בנין חדש ותכנס בו הנשמה ותזככהו. וכן העולם כלו יתחרב מצורתו של עתה, וישוב ויבנה בצורה אחרת ראויה לשלימות. וע״כ נגזר על האדם שימות ויחזור ויחיה, והוא ענין תחית המתים; ועל העולם שיחרב ויחזור ויחודש, והוא ענין מה שאז״ל: שיתא אלפי שנה הוי עלמא וחד חריב, ולסוף אלף שנה הב"ה חוזר ומחדש את עולמו:

י. והנה לפי שרש זה, זמן הגמול האמיתי, דהיינו זמן קיבול השכר שזכרנו למעלה, ומקומו – הוא אחר התחיה בעולם שיתחדש, והאדם יהנה בו בגופו ובנשמתו, בהיות גופו מזוכך ע״י נשמתו, ומוכן על ידה להיות נהנה בטוב ההוא. ואולם יבחנו שם האנשים ותתחלף מדריגתם ומעלתם כפי השיעור מה שטרחו בעולם העבודה, וכפי מה שהשתדלו להשיג מן השלימות. כי כפי שיעור זה תזדהר הנשמה בעצמה, ותאיר בגוף ותזככהו, ויקנו שניהם יקר ומעלה, ויהיו ראויים להתקרב אל האדון ב״ה, וליאור באור פניו וליהנות בטובו האמיתי:

יא. עולם הנשמות: ואמנם בהיות שנגזרה המיתה על האדם וכמו שנתבאר, ונמצא שהמורכב הזה צריך שיפרד לזמן מה, ואחר ישוב להתחבר — הנה גם בזמן הפירוד הזה, ראוי שיהיה מקום לב׳ החלקים המתפרדים, נאות למה שנרצה לפירוד ההוא. והנה הגוף צריך שיחזור ליסודו ותפרד הרכבתו ותפסד צורתו; והואיל והיה מן העפר, אליו ישוב, והוא מ״ש ית״ש לאדם: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". אך הנשמה (הזוכה במעשיה), הנה אין לה אלא לצפות עד שיעשה בגוף מה שצריך ליעשות, דהיינו ההתכה וההפסד בראשונה, וההשאר בעפר כל הזמן שצריך, וההבנות מחדש אח״כ לשתשוב ליכנס בו. ואמנם צריך שיהיה לה מקום בין כך ובין כך. ואולם לצורך זה הוכן עולם הנשמות, שבו תיכנסנה הנשמות הזוכות אחרי צאתן מהגוף, ותשבנה שם במקום מנוחה כל זמן התגלגל על הגוף הענינים הראויים להתגלגל עליו. והנה כל הזמן ההוא תשכונה הנשמות ההן במעלה ובתענוג, מעין מה שינתן להן אח״כ בזמן הגמול האמיתי שזכרנו למעלה. כי גם מעלתן בעולם הנשמות ודאי שימדד לפי המעשים שעשו, שלפיהן ימדד גם הגמול אחרי כן בזמנו. אך השלימות האמיתי המעותד לזוכים לו, לא ישיגוהו לא הגוף ולא הנשמה, אלא בהתחברן שנית אחר התחיה:

יב. תועלת לאדם בעולם הנשמות: ואולם מלבד היות עולם הנשמות מקום לנשמות לשבת בו כל זמן היותן מצפות לגוף, כמו שכתבנו, הנה עוד תועלת גדול נמצא בו לנשמות עצמן ואחריהן לגוף, למה שיצטרך אח״כ בזמן התחיה. וזה, כי אחר שהיתה הגזירה על האדם שלא יגיע לשלימות אלא אחרי המות, אעפ״י שכבר נראה לו מצד מעשיו עודנו חי, (כי זולת זה לא היה מגיע לו מעולם, שהרי אין זמן קנית השלימות אלא בעה״ז טרם המות, וכמו שנתבאר); עוד נמשך מן הגזירה הזאת, שהנשמה כל זמן היותה בגוף בעה״ז שהרע דבוק בו, שא״א שיפרד ממנו לגמרי, תהיה גם היא חשוכה ועמומה. ואעפ״י שעל ידי המעשים הטובים שהאדם עושה קונה היא בעצמה שלימות יקר, לא יוכל הדבר להגלות, ולא תוכל להזדהר בזוהר שהיה ראוי לה להזדהר כפי היקר ההוא שהיא משגת באמת, אלא הכל נשאר כבוש בעצמותה עד הזמן שינתן להגלות. ואולם אין העכבה מצידה כלל כ״א מצד הגוף, כמו שנתבאר. והוא עצמו מפסיד בזה, שלא יקבל כל אותו הזמן הזיכוך שהיה ראוי שיקבל, כמו שנתבאר. אמנם גם היא מפסדת, שהיא כבושה בעצמה ואינה יכולה לפשט זהריה. ועוד, שאינה פועלת הפעולה הראויה לה, שהיא זיכוך הגוף. ואילו היתה פועלת אותה, היתה משתלמת בזה שלימות גדול מצד מהות הפעולה עצמה, שהרי פעולת שלימות היא היות מטיב ומשלים זולתו. ועוד, שזאת היא הפעולה הנאותה לה לפי טבעה וחוקה, שלכך נוצרה; וכל נברא משתלם כשפועל מה שחקק לו בוראו ית׳ שיפעל, וחסר משלימות כל זמן שלא יפעלהו. ואמנם בצאת הנשמה מהגוף ולכתה אל עולם הנשמות, הנה שם מתפשטת ומזדהרת בזהריה כפי מה שראוי לה ע״פ מעשיה, ובמה שהיא משגת שם כל זמן היותה שם, מתחזקת ממה שנתחלשה בגוף, ומזדמנת יותר למה שראוי שתעשה בזמן התחיה, עד שכשתשוב בגוף בזמן הראוי, תוכל לפעול בו הפעולה הנאותה לה, דהיינו הזיכוך שזכרנו:

יג. הפרש בין כניסת הנשמה בעובר וכניסתה בתחיה: ואולם צריך שתדע, כי גם עתה בהכנס הנשמה בגוף העובר, אעפ״י שלא קנתה עדין שלימות במעשיה, הנה מצד יקרה וזוהרה העצמי היה ראוי שתתן זיכוך גדול לחומר, עד שיהיה יוצא מגדר המין האנושי. אמנם גזירתו ית׳ כובשת אותה ומעלמת כחה וממעטת זוהרה, באופן שלא ימשך ממנה ענין זה; אבל תשב שמה לוטה בעצמה, באותו השיעור המצטרך לפי הכונה העליונה, ופועלת בגוף באותו הסדר והשיעור הנרצה מחכמתו ית׳. והנה כפי מעשיה הטובים שעושה והולכת, היה לה להתפשט ולהזדהר, כמו שכתבנו, ואז היה מגיע ממנה הזיכוך לגוף; ואמנם לפי הגזירה שביארנו למעלה, לא יתכן לה זה אלא בהיותה בעולם הנשמות. אכן בשובה בגוף אחר התחיה, לא תתמעט ולא תתעלם, אלא תכנס בכל זהריה ובכל כחה, ואז מיד תזכך את הגוף ההוא זיכוך גדול, ולא יצטרך לו הגידול מעט מעט שצריך עתה לילדים, אלא מיד בשעתו תאיר בו, ומיד תזככהו זיכוך גדול. ואמנם לא ימנע זה שיהיו לגוף ולנשמה יחד עילוים אחר עילוים. אבל העניין הוא, שמיד בבוא הנשמה בגוף יהיה האדם ההוא יקר ונעלה, וגופו יקבל מיד זיכוך ראשון, יתעלה בו מכל מה שהיה כל ימי חייו הראשונים. ויהיה הזיכוך ההוא כפי כל המעשים הטובים שעשה כבר, וישים אותו במדריגה שראוי לו להיות בין הזוכים ליהנות בשלימות. ואח״כ יתעלו שניהם עילוים אחר עילוים, כפי מה שראוי למי שהוא במדריגה ההיא:

א. במצבו של האדם בעה״ז יבחנו ב׳ ענינים, תכונת עצמו של האדם בחלקיו והרכבתם, והמקום אשר הוא מושם בו בכל מה שמתלוה לו:

ב. תכונת האדם בעה״ז: בענין האדם עצמו, הנה כבר זכרנו איך הוא מורכב א׳ שנתרכבו בו ב׳ הפכים, דהיינו הנשמה והגוף. ואולם הנה אנחנו רואים בעינינו שהחומריות ראשוניי בו ותולדותיו חזקות בו מאד, כי הנה מיד אחר לידתו, כמעט כלו חמרי, ואין השכל פועל בו אלא מעט, וכפי התגדלו ילך השכל הלוך וחזק בכל א׳ כפי ענינו, ועכ״פ לא יסור החומריות ממשול בו ומהטות אותו אל עניניו, אלא שאם יגדל בחכמה וילומד בה ויתחזק בדרכיה, הנה יתאמץ לכבוש את טבעו, ולא ישלח רסן תאוותיו מידו, ויתעצם ללכת בהליכות השכל. ואולם תוכיות הענינים האלה שאנו רואים, הנה הוא, שבמציאות החומר ועצמותו נמצא העכירות והחשך בטבע, והוא מציאות רחוק מאד והפכי, למה שהוא הענין באמת לקרבים אל האל ית׳ ומתדבקים בקדושתו. והנשמה עצמה אעפ״י שבעצמה היא זכה ועליונה, הנה בהכנסה בגוף החומרי והסתבכה בו, נמצאת גרושה ודחויה מענינה הטבעי אל ענין הפכי לו, וכבושה בו בכח מכריח, לא תוכל לצאת ממנו אלא א״כ תתאמץ בכח חזק מן הכח המכריחה. ובהיות שגזר האדון ב״ה שהרכבה זו של גוף האדם ונשמתו לא תפרד מעולם, (פי׳ – כי פירוד המיתה אינו אלא דבר לפי שעה עד תחית המתים, אך אח״כ צריכה לשוב לגוף, ושניהם יתקיימו יחד לנצח נצחים), הנה מוכרח שתשתדל הנשמה ותתחזק, ותהיה הולכת ומחלשת את כח חשך החומריות, עד שישאר הגוף בלתי חשוך, ואז יוכל להתעלות הוא עמה וליאור באור העליון, תחת מה שהיתה מתחשכת ונשפלת היא עמו בתחלה. ואולם האדם בעה"ז, הוא במצב א׳ שהחומר חזק בו וכמ"ש, ובהיות החומר עכור וחשוך, נמצא האדם בחשך גדול, ורחוק מאד ממה שראוי לו שיהיה, להיות מתדבק בו ית׳. ואמנם בזה צריך שישים השתדלותו, לחזק את נשמתו נגד כח חמרו, ולהיטיב את מצבו, להעלות עצמו מעילוי עד השיעור הראוי לו:

ג. מה שגורם לאדם עולמו ועסקו: והמקום אשר הוא בתוכו גם הוא חמרי וחשוך, וכל הנמצאים שבו חמריים, והעסק של אדם בו ובמלואו, א״א שיהיה אלא עסק חמרי וגופני, כיון שכלם חומריים וגופנים. ותכונתו של האדם עצמו והרכבת חלקיו מכריחים לו העסק הזה, כי א״א לו מבלי אכילה ושתיה ושאר כל הענינים הטבעיים, וא״א לו מבלי הון וקנין לשיוכל להשיג צרכיו אלה. ונמצא שבין מצד גופו של האדם, בין מצד עולמו, ובין מצד עסקו, הוא טבוע בחומר ומשוקע בחשכו, ועמל גדול והשתדלות חזק יצטרך לו להתעלות אל מצב זך מזה, והוא מוכרח בטבעו בענינים החומריים האלה:

ד. הפעולות החומריות נעשות פעולות שלימות: ואולם מעומק עצת חכמתו ית' היה לסדר הדברים באופן, שאף בהיות האדם שקוע בחומר בהכרח כמו שכתבנו, יוכל מתוך החומר עצמו והעסק הגופני, השיג את השלימות והתעלות אל הזוך ואל המעלה, ואדרבא השפלתו תהיה הגבהתו, ומשם יקנה יקר וכבוד שאין כמוהו, בהיותו הופך את החשך לאור, ואת הצלמות לנוגה וזרח. וזה כי שם ית״ש גבולות וסדרים לאדם בתשמיש שישתמש מהעולם ובריותיו, ובכונה שיתכון בהם, אשר בהשתמש מהם האדם באותם הגבולות ובאותם הסדרים ובאותה הכונה שצוה הבורא ית׳, יהיה אותו הפועל הגופני וחמרי עצמו פועל שלימות, ובו יתעצם באדם מציאות שלימות ומעלה רבה, יתעלה בו ממצבו השפל ויתרומם ממנו. ואולם השקיפה החכמה העליונה על כל כללי החסרונות המוטבעים בענינו של האדם, ועל כל עניני המעלה והיקר האמיתי המצטרכים לו להיות ראוי לשיהיה מתדבק בו ית׳ ונהנה בטובו, וכנגד כל זה סידר לו סדרים והגביל לו גבולות, אשר בשמרו אותם, יתעצם בו כל מה שצריך מן המעלה האמיתית שזכרנו, וישולל מענינו כל מה שהוא הרחקה מן הדביקות העליון. ואלו לא היתה הגזירה גזורה שימות כמו שכתבנו לעיל, ע״י המעשים האלה היתה הנשמה מתחזקת וחשך הגוף מתחלש, באופן שהיה מזדכך על ידה זיכוך גמור, ומתעלים שניהם אל הדביקות בו ית׳. ולפי שהגזירה גזורה, אין הדבר נעשה בפעם א׳, אך עכ״פ מתחזקת הנשמה בעצמה, והגוף מזדכך בכח אעפ״י שאינו נעשה בפועל, וקונה האדם מצב שלימות בכח, שיצא אח״כ לפועל בזמן הראוי לו:

ה. אך הסדרים והגבולות האלה, הנה הם כלל המצות העשין והלאוין, אשר כל א׳ מהם מכוונת אל תכלית הקנות באדם והעצים בו א׳ ממדריגות המעלה האמיתית שזכרנו, והסרת א׳ מעניני החשך והחסרונות, ע״י פועל המצות עשה ההיא, או המניעה מן הלא תעשה. ואולם פרט המצות כלם, וכן פרטי כל מצוה ומצוה, הנה הם מיוסדים על אמתת מציאותו וענינו של האדם בכל בחינותיו, ואמתת עניני השלימות המצטרכים, כל דבר בתנאיו וגבוליו מה שצריך להשלמתו. ואמנם החכמה העליונה שיודעת כל זה לאמתו, ויודעת כל עניני הברואים כלם ושימושיהם כמו שבראתם באמת, השקיפה על הכל, וכללה כל המצטרך, במצות שצונו בתורתו, וכמו שכתוב, ויצונו ה׳ לעשות את כל החוקים וכו׳ לטוב לנו וכו׳:

ו. שרש העבודה: והנה שרש כל ענין העבודה הוא, היות האדם פונה תמיד לבוראו. והוא שידע ויבין שהוא לא נברא אלא להיות מתדבק בבוראו, ולא הושם בזה העולם אלא להיות כובש את יצרו ומשעבד עצמו לבוראו בכח השכל, הפך תאות החומר ונטיתו, ויהיה מנהיג את כל פעולותיו להשגת התכלית הזה ולא יטה ממנו:

ז. חלקי העבודה: אך ההנהגה הזאת מתחלק לב׳ חלקים, הא׳ הוא במה שיעשה מפני שצוה בו, והב׳ במה שיעשה מפני שהוא מוכרח בו וצריך, פי׳ – הא׳ הוא כלל מעשה המצות, והב׳ כלל מה שהאדם משתמש מן העולם לצורכו. מעשה המצות, הנה תכלית בו לאדם שיעשהו מבואר הוא, שהוא לקיים מצות בוראו ולעשות חפצו, והנה הוא מקיים חפצו ית׳ בזה בב׳ דרכים נמשכים זה מזה, והיינו כי הוא מקיים חפצו במה שצוהו שיעשה המעשה ההוא והוא עושהו. והשנית כי הנה במעשה ההוא הנה הוא משתלם בא׳ ממדריגות השלימות שהיא תולדת המצוה ההיא וכמ״ש, והנה מתקיים חפצו ית׳, שהוא חפץ שיהיה האדם משתלם ומגיע ליהנות בטובו ית׳. אכן מה שהאדם משתמש מן העולם לצרכו, הנה צריך תחלה שיהיה מוגבל בגבול רצונו ית׳, דהיינו שלא יהיה בו דבר ממה שמנעו ואסרו האל ית׳, ושלא יהיה אלא הראוי לבריאות הגוף וקיום חיותו על הצד היותר טוב, ולא כפי נטית החומר ותשוקתו למותרות. ויהיה הכונה בו להיות הגוף מוכן ומזומן לשתשתמש ממנו הנשמה לצורך עבודה בוראו, שלא תמצא לה עיכוב בהעדר הכנתו וחולשתו. וכשיהיה האדם משתמש מן העולם על הדרך הזה, הנה ימצא התשמיש ההוא בעצמו פועל השלימות כמ״ש, ויקנה בו מעלה אמיתית כמו שיקנה במעשה כל המצות כלן, כי גם זה מצוה עלינו, לשמור את גופנו בהכנה הגונה לשיוכל לעבוד בו את בוראנו, ונשתמש מהעולם לכונה זו ולתכלית זה כפי המצטרך לנו, ונמצינו אנחנו מתעלים במעשה הזה, והעולם עצמו מתעלה בזה בהיותו עוזר לאדם לשיעבוד את בוראו:

ח. והנה ממה שצריך שיגביר האדם בעצמו, הוא האהבה והיראה לבוראו ית׳. והיינו שיהיה מתבונן על גודל רוממותו ית׳, ועוצם שפלות האדם, ויכניע עצמו לפניו ית׳, ויבוש מרוממותו. ויהיה חושק ומתאוה להיות מן העובדים לפניו, להתהלל בתהלתו ולהשתבח בגדולתו. כי אלה הם אמצעיים חזקים המתקרבים האדם אל בוראו, המזככים את חשך החומר ומזהירים זהרי הנשמה, ומעלים את האדם מעילוי לעילוי עד שישיג קרבתו ית׳:

ט. תלמוד התורה: ואמנם אמצעי א׳ נתן לנו האל ית׳, שמדריגתו למעלה מכל שאר האמצעיים המקרבים האדם אליו, והוא תלמוד התורה. והוא בב׳ בחינות: הא׳ – בבחינת ההגיון והלימוד, והב׳ – בבחינת ההשכלה. כי הנה רצה בחסדו ית׳ וחיבר לנו חיבור דברים כמו שגזרה חכמתו, ומסרם לנו, והיינו כלל ספר התורה, ואחריו ספרי הנביאים, שבסגולת הדברים ההם יהיה, שמי שיהגה בהם בקדושה ובטהרה, על הכונה הנכונה שהיא עשית חפצו ית׳, יתעצם בו על ידם מעלה עליונה ושלימות גדול עד מאד. וכן מי שישתדל בהבנתם ובידיעת מה שמסר לנו מפירושיהם, יקנה כפי השתדלותו שלימות על שלימות. כ״ש אם יגיע אל השכלת סתריהם ורזיהם, שכל ענין מהם שישכיל יוקבע ויתעצם בנשמתו מדריגה מן המדריגות היותר רמות שבמעלה והשלימות האמיתי. ובכל אלה הענינים לא די מה שקונה האדם בעצמו מעלה ושלימות, אלא שמציאות הבריאה כלה בכללה ובפרטה מתעלה ומשתלם, ובפרט ע״י התורה:

י. תולדות המצות והעבירות: ואולם סבת כל מצבי האדם, חשכתו ובהירותו, הנה היא הארת פניו ית׳ אליו, או התעלמו ממנו וכמש״ל. כי הנה כל מה שהאדון ב״ה מאיר פניו, מתרבה הזוך והשלימות במי שהגיע לו הארתו, וכפי שיעור ההארה כך הוא שיעור השלימות והזוך הנמשך ממנה, והפך זה, ההעלם. ואמנם האדון ב״ה מאיר תמיד למי שיתקרב אליו, ואין מניעת טוב מצדו כלל, אלא מי שלא יתקרב אליו יחסר הארתו, והמניעה מצד המקבל לא מצד המשפיע. והנה גזרה החכמה העליונה, שהעושה אותם הענינים שצוה, דהיינו כלל כל המצות כלן כמש״ל, בכל מעשה מהן שיעשה, יהיה מתקרב על ידו מדריגה מה ממדריגות הקורבה (ש)אליו ית׳, ותגיע לו ע״י זה מדריגה מה ממדריגות הארת פניו, כפי הקורבה שנתקרב לו, ויתעצם בו מדריגה מן השלימות, שהיא תולדת מדריגת ההארה ההיא, והפך זה העבירות, כל מעשה מהן שיעשה האדם ח״ו, הנה יתרחק על ידו ממנו ית׳ מדריגה מה, ויתוסף עליו עי״ז מדריגה ממדריגות העלם הארתו ית׳ והסתר פניו, ויתעצם בו עי״ז מדריגה מן החסרון שהיא תולדת מדריגת ההעלם ההוא:

יא. נמצא לפי כל מה שהקדמנו, שהכונה באמת בכל המצות תהיה אליו ית׳, להתקרב לו וליאור באור פניו. והמניעה מן העבירות, להמלט מן ההתרחק ממנו, וזה התכלית האמיתי שבהן. אך הענינים בפרט יש בהם עומק גדול, כפי פרטי עניני האדם והבריאה וכמש״ל, ונדבר עוד בקצת מהם בחלק בפני עצמו בעזר האל ית׳:

א. חלקי הבריאה: חלקי כלל הבריאה שנים: גשמיים ורוחניים. הגשמיים הם המורגשים מחושינו, ומתחלקים לעליונים ותחתונים. העליונים הם כלל הגרמים השמימיים, דהיינו הגלגלים וכוכביהם. התחתונים הם כלל מה שבחלל הגלגל התחתון, דהיינו הארץ והמים והאויר, וכל מה שבהם מן הגופים המורגשים. הרוחניים הם נבראים משוללים מגשם, בלתי מורגשים מחושינו, ומתחלקים לב׳ מינים: הא׳ נשמות, והב׳ נבדלים. הנשמות הם מין נבראים רוחניים, התעתדו לבא בתוך גוף, ליגבל בתוכו וליקשר בו בקשר אמיץ, ולפעול בו פעולות שונות בזמנים שונים. הנבדלים הם מין נבראים רוחניים, בלתי מעותדים לגופות כלל, ונחלקים לב׳ חלקים, הא׳ נקרא כחות, והב׳ מלאכים. וגם הם ממעלות רבות ושונות, ולהם חוקים טבעיים במציאותם כפי מעלותיהם ומדריגותם, עד שבאמת נוכל לקרותם מינים רבים של סוג א׳, שהוא הסוג המלאכיי. ואולם נמצא מין א׳ של נבראים שהוא כמו אמצעי בין רוחני וגשמי, והיינו שבאמת אינו מורגש מחושינו, וגם אינו נגבל בכל גבולי הגשם המורגש וחוקיו, ומצד זה נקראהו שלא בדקדוק רוחני, אבל נבדל בענינו מן הסוג המלאכיי, אעפ״י שיתדמה לו באיזה בחינות, ויש לו חוקים פרטיים וגבולים מיוחדים כפי מציאותו באמת, ונקרא זה המין השידיי, שהוא מין השדים, ואולם גם הוא יתחלק לפרטים אחרים, שישוב המין הכללי סוג לגביהם והם מינים אליו. והנה נבחן ונבדל מין האדם לבדו, להיות מורכב מב׳ מיני בריאה נבדלים לגמרי, דהיינו הנשמה העליונה והגוף השפל, מה שלא נמצא בשום נברא אחר. וכאן צריך שתזהר שלא תטעה לחשוב שיהיה ענין שאר הבעלי חיים כענין האדם, כי אין נפש הבעלי חיים אלא דבר גשמי מן הדקים שבגשמיות, ומענינו נמצא ג״כ באדם, בבחינת היותו בעל חי, אמנם זולת כל זה יש באדם נשמה עליונה, שהוא מין בריאה בפני עצמו, נבדל מן הגוף לגמרי ורחוק ממנו עד מאד, שבאה ונקשרת בו בגזירתו ית׳, על הכונה שזכרנו בפרקים שקדמנו:

ב. ראשי הנבראים הם כחות שמהם משתלשלים כלם: הנבראים הגשמיים ידועים הם אצלנו, וחוקותיהם ומשפטיהם הטבעיים בכללם מפורסמים. אך הרוחניים א״א לנו לצייר ענינם היטב, כי הם חוץ מדמיוננו, ונדבר בהם ובעניניהם רק כפי המסורת שבידנו. והנה מן העיקרים הגדולים שבידנו בענין זה הוא, שכנגד כל מה שנמצא בנמצאים השפלים, נמצאים למעלה כחות נבדלים, שמהם משתלשלים ויוצאים בסדר א׳ של השתלשלות שגזרה חכמתו ית׳, השפלים האלה, הם ומקריהם, ונמצאים הכחות ההם שרשים לנמצאים השפלים האלה, והנמצאים השפלים ענפים ותולדות לכחות ההם, ונקשרים זה בזה כטבעות השלשלת. עוד מסורת בידנו, שעל כל עצם וכל מקרה שבנמצאים השפלים האלה, הופקדו פקידים מן הסוג המלאכיי שזכרנו למעלה, ומשאם לקיים העצם ההוא או המקרה ההוא בנמצאות השפלות כפי מה שהוא, ולחדש מה שראוי להתחדש בשפלים כפי הגזירה העליונה:

ג. ואמנם עיקר מציאות העולם ומצבו האמיתי, הוא בכחות ההם העליונים, ותולדת מה שבהם, הוא מה שבגשמים השפלים. וזה בין במה שמתחלת הבריאה, ובין במה שמתחדש בהתחלפות הזמנים. והיינו כי כפי מה שנברא מן הכחות ההם, וכפי הסידור שנסדרו והגבולים שהוגבלו, כך היה מה שנשתלשל אח״כ, לפי חק ההשתלשלות שרצה בו הבורא ית״ש, וכפי מה שנתחדש ומתחדש בהם, כך הוא מה שנתחדש ומתחדש בשפלים. אכן המציאות, המצב, והסדר, וכל שאר ההבחנות בכחות, הם כפי מה ששייך בהם לפי אמתת ענינם, והמציאות והמצב והסדר, וכל שאר המקרים בשפלים, משתלשל ונעתק למה ששייך בהם לפי אמתת ענינם:

ד. ג׳ תנועות כלליות בבריאה: והנה לפי שרש זה, תחלת כל ההויות, למעלה בכחות העליונים, וסופם למטה בשפלים, וכן תחלת כל הענינים המתחדשים למעלה, וסופם למטה. אמנם פרט א׳ יש שיוצא מן הכלל הזה, והוא מה שנוגע לבחירתו של האדם. כי כיון שרצה האדון ית״ש שיהיה היכולת לאדם לבחור במה שירצה מן הטוב ומן הרע, הנה עשהו בלתי תלוי בזה בזולתו, ואדרבא נתן לו כח להיות מניע לעולם עצמו ולבריותיו כפי מה שיבחר בחפצו. ונמצאו בעולם ב׳ תנועות כלליות הפכיות: הא׳ – טבעית מוכרחת, והב׳ – בחיריית. הא׳ מלמעלה למטה, והב׳ מלמטה למעלה. המוכרחת היא התנועה שמתנועעים השפלים מהכחות העליונים, והנה היא מלמעלה למטה, הבחיריית היא מה שהאדם מניע בבחירתו. והנה מה שהוא מניע א״א שיהיה אלא גשם מן הגשמים, כי האדם גשמי ומעשיו גשמיים, אבל מפני הקשר וההצטרפות הנמצא בין הכחות העליונים והגשמים, הנה בהתנועע הגשמי יגיע בהמשך ההתפעלות אל הכח העליון שעליו, ונמצאת התנועה הזאת מלמטה למעלה, הפך הטבעית המוכרחת שזכרנו. ואולם צריך שתדע, כי גם האדם עצמו אין כל מעשיו בחיריים, אבל יש מהם שיהיו מצד בחירתו, ויש אחרים שיסובב להם מצד גזירה עליונה לשכרו או לענשו (וכמ"ש במקומו בס״ד). ואולם במה שהוא נמשך אחר הגזירה שעליו, יהיה משפטו כשאר עניני העולם, שתנועתם מלמעלה למטה, כפי מה שינועעום הכחות העליונים. ובמה שמצד בחירתו, תהיה תנועתו מלמטה למעלה, וכמו שביארנו:

ה. והנה סידר האדון ב״ה, שכל הענינים אשר תפול בהם בחירתו של האדם, יגיעו להניע בתנועה הבחיריית את הכחות ההם, באותו השיעור והמדריגה שחקק להם. והיינו כי לא מעשיו לבדם יניעום, אלא אפילו דיבורו ואפילו מחשבתו. אך שיעור התנועה ומדריגתה, לא יהיו אלא באותו הגבול שגזרה והגבילתה החכמה העליונה:

ו. ואמנם אחר התנועה הבחיריית תמשך בהכרח תנועה מוכרחת, כי כיון שהתנועעו הכחות העליונים מצד האדם, הנה יחזרו וינועעו בתנועה הטבעית את השפלים המשתלשלים מהם. ואולם יש בכל הענינים האלה חוקים פרטיים רבים, כפי מה שגזרה החכמה העליונה בעומק עצתה היותו נאות לבריאתו, ושוערו הדברים בשיעורים רבים, בין בהגעת התנועה מהאדם לכחות, בין בהגעת התנועה מהכחות לשפלים. ועל פי הרזים העמוקים האלה סובבים כל גלגולי הנהגתו ית׳ בכל מה שהיה ושיהיה:

ז. תחלת הטוב והרע בכחות השרשיים: והנה בהיות שגזרה חכמתו ית׳ שיהיה בעולם מציאות הטוב והרע כמ״ש, הנה תחלת ענין זה צריך שיהיה בכחות האלה השרשיים, ואחריהם ימשך הדבר בשפלים. והנה סידרה חכמתו ית׳ את הכחות הנבדלים, שרשי הנבראים שזכרנו, בסדר ובתכונה, שיפול בהם כפי מה ששייך בהם תיקון וקלקול, והיינו שימצא בהם מצב טוב ולא טוב. ואמתת טוב המצב יהיה, שיהיו בהכנה ליאור באור פניו ית׳ ויאיר להם, והפכו שתחסר מהם ההכנה הזאת ויתעלם מהם. ותולדת תיקונם בשפלים הוא הטוב בהם, וההפך בהפך:

ח. כחות נבראים סבות פועלים לרע: וצריך שתדע כי הנה אעפ״י שבאמת סבת כל עניני הטוב בכל מקום שהם, פי׳ – בין בכחות בין בתולדותיהם, הנה היא הארת פניו ית׳ כמ״ש, וסבת הרע בכל מקום שהוא, העלם הארתו, אמנם לטוב יתואר האדון ב״ה בשם סבה ממש לכללו ולפרטיו, אך לרע לא נתארהו ית״ש סבה ממש, כי אמנם "אין הקב״ה מיחד שמו על הרעה", אלא העלם אורו והסתר פניו יחשב לשורש לו, כי זהו סבתו באמת, וזה על צד העדר הטוב. אבל לפרטי עניניו במציאותם, הנה האדון ב״ה שהוא כל יכול ואין לחפצו מניעה ולא ליכולתו גבול כלל, ברא שרש ומקור פרטי, מכוון בו התכלית הזה של הוצאת פרטי עניני הרע, כפי מה ששיערה החכמה העליונה היותו מצטרך למצב הנרצה באדם ובעולם. והוא מש״ה "יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע". וענין השורש הזה הוא כלל כחות שונים, ישתלשלו מהם עניני החסרון והרעות כלם בכל בחינותיהם, בין מה שנוגע לנפש בין מה שנוגע לגוף, בכל פרטיהם למחלקותם, ועוד נדבר מזה בחלק הב׳ בס״ד. והנה כלל הכחות האלה מתנהג לפעול או שלא לפעול, בין בכלו בין בחלקיו, אחר העלם אורו ית׳ והסתר פניו, כי כפי שיעור ההעלם, כך בשיעור זה תנתן שליטה וממשלה אל כלל הכחות האלה, או אל חלקים ממנו שיפעלו. והנה בהתגבר הכחות האלה ובמשלם, יוכחש כח הטוב, ויתקלקל מצב הכחות שרשי הנבראים שזכרנו, ויתחלשו הם וענפיהם, וכשיוכנעו הכחות האלה ותנטל מהם השליטה והפעולה, יגבר הטוב, ויתוקנו שרשי הנבראים ויתיצבו במצב הטוב ויתחזקו הם וענפיהם. ואולם כל מה שזכרנו מעניני הטוב והרע, ומלחמת השכל והחומר, וכל עניני תיקון וקלקול, שרש כל הענינים כלם, הם התגברות הכחות האלה, והגיע ענינם ותולדתם בנבראים, בשרשים או בענפים, או הכנעתם וביטול פעולתם, והסיר ענינם ותולדותם מן הנבראים, שרשים וענפים:

ט. והנה חילוקי מדריגות הרבה יש בענין כחות הרע שזכרנו והנשפע מהם. ובדרך כלל נקרא לנשפע מהם, טומאה, חשך, וזוהמא, או חול, וכיוצא. ולנשפע מהארת פניו ית׳ נקרא, קדושה, וטהרה, אור, וברכה, וכיוצא בזה. אבל בהבחנת פרטי הענינים, נבחין מיני הסוגים האלה ופרטיהם, שעליהם סובבת כל ההנהגה שהאדון ב״ה מנהג את עולמו:

י. מלאכים מוציאי כל דבר לפועל: ואמנם הנה לכל ענין מענינים אלה, נמצאו פקידים ממונים מסוג המלאכיי שביארנו למעלה, להוציא הדברים לפועל עד הגשמיות, אם לטוב ואם למוטב. והנה הם משרתיו ית׳ עושי דברו, שכן רצה וסידר, שתהיינה גזירותיו יוצאות למעשה ע״י מלאכיו, כפי מה שהפקידם וסדר בידם: