תשנ"א – מאמר י"ג
1990/91 – מאמר 13
הנה סדר העבודה. בזמן שהאדם רוצה לעשות הכל לשם שמים, היינו שהמעשים שלו יהיו בע"מ להשפיע, ולא לקבל שכר, היות שזהו נגד הטבע, מטעם שהאדם נברא ברצון לקבל לתועלת עצמו, לכן ניתן לנו עבודה, לצאת מאהבה עצמית ולעבוד רק להשפיע לטובת ה'.
ובכדי שנוכל לעבוד עבודה זו, היינו לצאת משליטת אהבה עצמית, ניתן לנו מצוה של "ואהבת לרעך כמוך", כמו שאומר רבי עקיבא, שזה "כלל גדול בתורה". וכמו שמפורש בספר "מתן תורה", שבסגולה זו נצא משליטת הרצון לקבל לעצמו, ונוכל לעבוד לתועלת ה'. ובענין "ואהבת לרעך כמוך" יש לפרש ב' פירושים:
א) כפשוטו בין אדם לחבירו,
ב) בין אדם למקום, כמאמר חז"ל (מדרש רבא, יתרו, כ"ז, א') "רעך ורע אביך אל תעזוב". רעך זה הקב"ה, כמו שכתוב "למען אחי ורעי", שמפרשים, זה הקב"ה, שקרא אותם "אחים" ו"רעים". נמצא, שענין "ואהבת לרעך כמוך", הכוונה היא "להגיע לאהוב את ה' כמוך". נמצא, שיש ב' בחינות "ואהבת לרעך כמוך":
א) צריכים לומר, בתור סגולה. כלומר, מה שצריכים לאהוב את חבירו, הוא רק שעל ידו נוכל להגיע גם כן לאהוב את ה', כמובא בספר "מתן תורה". לכן, כמו באהבת חברים, האדם כשרוצה להתדבק עם חברים, הוא בוחר לעצמו עם מי להתחבר. היינו, שהאדם בורר לעצמו חברים, הוא מחפש חברים, שיהיו בהם מעלות טובות.
כמו כן האדם, כשרוצה לאהוב את ה', האדם צריך להשתדל לראות את הגדלות וחשיבות של ה'. וזה מעורר באדם אהבת ה'. ואם אין האדם מסוגל לראות את גדלות וחשיבות הבורא, מטעם שהרע שבאדם מראה לשון הרע על הבורא, אז האדם צריך להתפלל לה', שה' יעזור לו, שיהיה בידו כח להתגבר, ולומר למעלה מהדעת "אני רוצה להאמין בגדלות וחשיבות ה', כדי שאני אוכל לאהוב אותו", כמו שכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך". זאת אומרת, אהבת חברים היא אמצעי, שעל ידה יכולים להגיע להמטרה, שהיא אהבת ה'.
ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל "טוב תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון". כלומר, בזה שהאדם מתייגע בדרך ארץ, שהוא ענין עבודה בין אדם לחבירו, זוהי סגולה, שיכול לבוא לאהבת ה', הנקרא בחינת "תורה". שעיקר התורה היא, שע"י התורה מתחברים ל"הנותן התורה". שעל זה אמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין". כלומר, שע"י התורה, שהיא בחינת תבלין, זוכים לבחינת דביקות בה', שזהו נקרא "מחזירו למוטב".
וזהו "ע"י יגיעת שניהם משכחת עוון". היינו ע"י יגיעה בין אדם לחבירו ובין אדם למקום, שהיא ע"י יגיעה בתורה, "משכח עוון". כלומר, העוון של עץ הדעת, שמזה נמשכות העוונות, מתתקן על ידי שניהם.
הנה הכתוב אומר (תהילים ל"ג, "רננו צדיקים") "הנה עין ה' אל יראיו, למייחלים לחסדו, להציל ממות נפשם, ולהחיותם ברעב". ויש להבין, מהו "עין ה' אל יראיו" דוקא. הלא עיני ה' משוטטות בכל. ויש להאמין, שה' משגיח על כל העולם בהשגחה פרטית, בבחינת "טוב ומטיב", ולאו דוקא אל יראיו.
ויש לפרש זה, שאין אנו מדברים מה', אלא מבחינת "ממעשיך הכרנוך". כלומר, שדוקא ה"יראיו", הם המרגישים שעין ה' משגיח על כל העולם. היינו, שרק אלו שהם יראי ה', משיגים שה' משגיח על העולם בבחינת השגחה פרטית, בבחינת טוב ומטיב. מה שאינו כן אצל כלל העולם, שעליהם שורה בחינת הסתר פנים על ההשגחה, שאינם יכולים להשיג את השגחתו יתברך, שהיא בבחינת טוב ומטיב.
וזהו כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף קל"ח) "וכל עוד שהמקבלים לא באו לידי השלמה, שיוכלו לקבל שלימות הטבתו, שחשב עלינו במחשבת הבריאה, מוכרחה ההנהגה להיות בדרך טוב ורע".
היינו, שכל זמן שהכלי קבלה שלנו מלוכלכים עוד בקבלה עצמית, אי אפשר לראות את ההשגחה בבחינת טוב ומטיב. אלא כנ"ל, היינו מי יכול לראות את עין ה', שהשגחתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב, רק אלה שהם "המייחלים לחסדו". כי "חסדו" פירושו, שהם מייחלים לקבל מידת החסד מה', היינו שהם מייחלים לקבל מה' מידת השפעה, הנקראת "השתוות הצורה", המכונה "דבקות בה'".
לכן כשהם זוכים למידת השפעה, כבר הכלי קבלה שלהם אינם מלוכלכים. אז הם זוכים ל"עין ה'", היינו להרגיש שהשגחתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב. מה שאם כן לאנשים שאינם מייחלים להשיג את מידת החסד, היינו לכלים דהשפעה, הם נמצאים תחת שליטת טוב ורע.
אולם למי הבורא נותן את החסד, הנקרא "כלים דהשפעה", שהוא טבע שני. לא לכולם. כלומר, שיש הרבה אנשים, שמייחלים לחסדו, היינו שהבורא יתן להם את מידת החסד. אולם לאלה אנשים, שהם חושבים, שענין החסד הוא רק לבחינת תוספות, זאת אומרת, הם מחזיקים את עצמם לשלמים, אלא הם צריכים את מידת החסד, שהבורא יתן להם, שזה יהיה אצלם בחינת תוספות טובה, לאלו אנשים אין הבורא נותן להם את החסד, הנקרא "כלים דהשפעה".
וזהו מטעם, שמלמעלה נותנים רק לאלו שיש להם כלים להמילוי. זאת אומרת, אם אין חסרון אמיתי, אין באפשרות למלאות. אלא דוקא מתי אפשר למלאות את החסרון. שהאדם אינו מבקש מותרות, אלא הכרחיות, אז האדם מקבל, כי מותרות לא נקרא "חסרון".
וזה שכתוב "עין ה' אל יראיו, למייחלים לחסדו". באיזה אנשים מדברים, שמייחלים לחסדו. כלומר, לאיזה צורך הם מייחלים, שה' יתן להם את מידת החסד. זהו דוקא באלו אנשים, שמרגישים, שצריכים את מידת החסד, בכדי "להציל ממות נפשם".
היינו דוקא באלו אנשים שרוצים להגיע לדביקות ה', היינו להיות דבוקים בחיי החיים. אחרת, אם אין להם דביקות, הם מרגישים עצמם, שהם בחינת "מתים", כמו שאמרו חז"ל "רשעים בחייהם נקראים מתים", לכן הם מבקשים מהבורא שיציל אותם ממות, כי שינוי צורה מפריד אותם מחיי החיים.
מה שאם כן דביקות ה' הוא בחינת חיים, כמו שכתוב "ואתם, הדבקים בה' אלקיכם, חיים כולכם היום". נמצא, מה שהם מבקשים את מידת החסד, הוא מטעם, שלא רוצים להיות בחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים". להם הבורא נותן את מידת החסד, היינו כלים דהשפעה.
וזה שכתוב "להציל ממות נפשם". היינו כנ"ל, זה שהוא מבקש מה' שיתן לו את מידת החסד, הוא מטעם "להציל ממות נפשם", זה נקרא "חסרון", שהוא כלי שיכול לקבל מילוי. מה שאם כן אלו אנשים, שהם צריכים לעזרת ה' מטעם מותרות, אין להם כלים אמיתיים, היינו חסרון אמיתי, שה' יתן להם את הכלים, מטעם "להציל ממות נפשם", אלא מטעם מותרות.
לכן הם נשארים עם הכלי קבלה, שהם דואגים רק לתועלת עצמם. והם אינם מרגישים, שיש להם כלים מלוכלכים, שאי אפשר לכנס לתוך הכלים האלו קדושה, כי קדושה ותועלת עצמו הם שני הפוכים זה לזה.
ובהאמור יוצא, שרק אלה שהם מבינים, שאם אין הם מסוגלים לעשות מעשים להשפיע, הם נפרדים מחיי החיים, והם מבקשים מה', שיתן להם את הכח דלהשפיע, שזהו טבע שני, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שכמו שהטבע הראשון, שהוא הרצון לקבל, נתן הבורא, כמו כן אי אפשר לשנות את הטבע הראשון לטבע שני, אלא זה יכול רק הבורא בעצמו.
וכמו שהיה ביציאת מצרים, שה' בעצמו הוציא אותם משליטת פרעה מלך מצרים, כמו שאמרו חז"ל (ב"הגדה של פסח") "ויוציאנו ה' ממצרים, לא על ידי מלאך, ולא ע"י שרף, ולא ע"י שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו".
אולם מתי האדם מקבל את העזרה, שה' יוציא אותו משליטת מצרים, שהוא הרצון לקבל לעצמו. זהו דוקא בזמן שיש להאדם חסרון אמיתי כנ"ל, ולא מותרות. לכן, אם האדם רוצה להגיע לדביקות ה', אז האדם מקבל עזרה על בחינת חסרון. היינו, שירגיש, שהוא בעל חסרון. כלומר, לא שחסר לו איזו שלימות, אלא שחסרים לו חיים, מחמת שהרע שבו הוא במידה מרובה. לכן מודיעים לו מלמעלה, שהוא חוטא. כמו שכתוב בזה"ק, על מה שנאמר "או הודע אליו חטאתו". ושואל "מי הודע לו". ומשיב "הקב"ה הודע אליו, שהוא חטא".
שהפירוש הוא, שהקב"ה מראה לו את האמת, איך שהוא מרוחק מה', וממש חסרים לו חיים דקדושה. נמצא, שהאדם מבקש אז מה', שיעזור לו, ושיתן לו את הרצון להשפיע, מטעם שחסרים לו חיים. ואז, היות שכבר יש לו חסרון אמיתי, אז הקב"ה נותן לו את הרצון להשפיע, שהוא בחינת טבע שני.
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (ב"ועל הנסים") "ואתה ברחמיך הרבים מסרת גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים", שזה בא להודיענו, שמטרם שהאדם בא לידי מצב, שהוא רואה, איך שהוא חלש, ורואה, איך שהרע אצלו כל כך מרובה, שאין לו שום אפשרות להתגבר, ואיך שהוא טמא, אי אפשר לקבל מילוי מלמעלה, כי עדיין אין לו כלי שלם, שיוכל לקבל את המילוי, השייך לחסרון הכלי.
וזה שכתוב "כי אתם המעט מכל העמים", שפירושו כנ"ל, היינו "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם", היות "כי אתם המעט מכל העמים". היינו, שהאדם רואה, שהוא יותר גרוע מכל העולם. ודוקא במצב של שפלות, ה' בוחר בכם, והוציא אתכם משליטת מצרים, כמו שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים".
הנה כתוב (במזמור שיר חנוכה) "ארוממך ה' כי דליתנו, ולא שמחת אויבי לי". ויש להבין, מי הם האויבים של דוד, שדוד אמר "ולא שמחת אויבי". ויש לפרש, כי ידוע ש"דוד" נקרא בחינת מלכות, היינו מלכות שמים, שהנבראים צריכים לקבל על עצמם עול מלכות שמים על הכוונה שלא ע"מ לקבל פרס, אלא "בגין דאיהו רב ושליט", ולא לשם תועלת עצמו.
ולדבר זה כל העולם מתנגדים, ושונאים לעשות הכל לשם שמים ולא לתועלת עצמם. לכן היות שקדושה היא כולו להשפיע, היינו לתועלת ה', כמו שכתוב "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה'". כלומר, כמו שהבורא הוא רק משפיע להנבראים, כמו כן הנבראים צריכים להשפיע לה', כי זה נקרא "השתוות הצורה", שהיא בחינת דביקות בה'.
נמצא, כל אלו שהם רוצים לעבוד רק לתועלת עצמם ולא לשם שמים, הם נקראים "אויבי ה'", היינו אויבי מלכות שמים. והם נקראים בזה "אויבי דוד". וזה שאומר דוד "ולא שמחת אויבי לי". ובדרך כלל יש לנו לדבר רק מב' בחינות:
א) הבורא,
ב) הנבראים.
היינו, הבורא ברא את הנבראים בכדי לתת להם טוב ועונג, כמו שכתוב "רצונו להטיב לנבראיו". ואדם הראשון קודם החטא, היתה לו שלימות של בחינת הנשמה שלו, שהיה לו אז בחינת נר"ן מבי"ע, וגם נר"ן מאצילות. רק אחר החטא, היה לו הסתלקות הנר"ן שלו, ולא נשאר רק בבחינת נפש לבד.
ואז היה צריך לעשות תשובה, היינו להעלות כל הכלים שלו, שנפלו להקליפות, ושוב לחברם עם הקדושה, שהוא לחזור ולהידבק בו יתברך בבחינת בע"מ להשפיע, שזה נקרא "תשובה", כמו שכתוב בזה"ק "תשוב ה' לגבי ו'".
פירוש של ה' היא בחינת מלכות, שענינה מקבל בע"מ לקבל, וממנה נמשכות כל הנשמות. לכן מלכות נקראת "כנסת ישראל", שהיא כוללת כל הנשמות. ועל מלכות זו ניתן תיקון, לתקן אותה בע"מ להשפיע. ועבודה זו נתנה להנבראים, שע"י זה שעוסקים בתורה ומצות בע"מ להשפיע, גורמים בזה, כל אחד ואחד בשורש נשמתו, במלכות דאצילות, שתהיה בע"מ להשפיע, שע"י זה גורמים יחוד למעלה, הנקרא "יחוד קוב"ה ושכינתיה". היינו בחינת מלכות, הנקראת "שכינה", עם ז"א, הנקרא "ו' דהוי"ה". שזהו פירוש "תשובה", מה שזה"ק אומר "תשוב ה' לגבי ו'".
ובאופן כללי יש להבחין ג' בחינות, הנקראות בשם אחד, יחיד, ו מיוחד. וכמו שכתוב (תע"ס חלק א', דף י"ד אות א') " אחד מורה שהוא בהשואה אחת. יחיד מורה על הנמשך הימנו, שגם אלה הריבויים המה אצלו בצורת יחיד, כמו עצמותו יתברך. ו מיוחד מורה, הגם שהוא פועל ריבוי הפעולות, אמנם כח אחד פועל כל אלה, וכולן חוזרות ושבות ומתייחדות בצורת יחיד".
שפירושו אחד, שהוא בהשואה אחת, כלומר שברא את הבריאה על רצון אחד, שהוא להטיב לנבראיו. ו יחיד פירושו, הגם שאנו רואים, שיש ריבוי פעולות, היינו טוב ורע, היינו שנראה חס ושלום כפועל טוב ופועל רע, אז נקרא יחיד, היינו משום שלכל פעולותיו המשונות יש להם תוצאה יחידה, להטיב. ונמצא, שהוא יחיד בכל פעולה ופעולה, ואינו משתנה בכל פעולותיו המשונות. כלומר שעל כל פעולה רוכבת עליה צורת יחיד, שהוא רק להטיב.
והאדם צריך להאמין בזה. זאת אומרת, אף על פי שהאדם מרגיש, שלפי הרגשתו הפעולה הזו, שהוא מאמין, שזה בא מהבורא, והיא פעולה לא טובה, מכל מקום הוא צריך להאמין, שעל הפעולה זו יגרום לו, שיוכל להשיג את הטוב. וזוהי עבודת האדם, להאמין בזה שהוא כך, אף על פי שהוא לא מבין את זה. ולתת תודה להבורא על זה.
וזהו כמו שאמרו חז"ל "האדם צריך לברך על הרע, כמו שמברכים על הטוב". כלומר, שהאדם צריך להאמין, שזהו לטובתו, אחרת הבורא לא היה נותן לו להרגיש את המצבים האלה, מטעם שרצונו יתברך הוא, שרוצה להטיב לנבראים, כי זו היתה מחשבת הבריאה.
ו מיוחד נקרא, בזמן שהאדם כבר זכה לראות, איך שכל ריבוי יחידים כבר קבלו צורת יחיד, כלומר שזכה לראות, איך שעל כל רע כבר קיבל את הטוב השייך לבחינתו. וענין מיוחד זוכה האדם להשיג רק לאחר שתיקן את הכלים שלו, שיהיו בע"מ להשפיע. אז האדם זוכה למטרת הבריאה, שהיא כולו טוב.
וזה שכתוב "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד". שענין "חנוכת הבית" הכוונה על בית המקדש, שבבחינת עבודה, לבו של אדם צריך להיות בית מקדש לה', כמו שכתוב "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם".שהאדם צריך לזכות להשראת השכינה, כמו שאמרו חז"ל "רחמנא ליבא בעי", שפירושו, שרק לבו של אדם צריך הבורא, בכדי לתת לו את מה שרוצה לתת לו.
ובזמן שהאדם כבר זכה לבחינת מיוחד, אז הוא רואה שזכה לבנין בית המקדש. ועל זה אמר דוד "ארוממך ה', כי דליתנו ולא שמחת אויבי לי". היינו, שכל האויבים הם הרצונות של קבלה עצמית, שהם היו המפריעים דקדושה, שה' הציל אותו מכל האויבים, וזכה להכנס לקדושה. וזה שכתוב "ה' העלית מן שאול נפשי, חייתני מירדי בור".
אנו אומרים (ב"עזרת אבותינו") "אתה הוא ראשון, ואתה הוא אחרון, ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע". וכמו כן אנו אומרים "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם, אתה הוא בעולם הזה, ואתה הוא לעולם הבא". ובפשטות אנו מבינים, שאנו מדברים מגדלות ה'. אולם בדרך עבודה מה בא זה להשמיענו.
ידוע, שסדר עבודה הוא, שהאדם צריך לתקן את הכלי קבלה שלו, שיהיה בידו כח לעשות הכל להשפיע. והאדם צריך לתת כוחות, ויעשה את כל מה שיש בידו לעשות. ואז הוא בא לידי החלטה, שבלי עזרת ה' אין שום מציאות לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, שזה נקרא "גאולה". היינו, שיוצא מגלות מצרים, היינו משליטת הרצון לקבל.
והגאולה, כולם מבינים, שזה שייך לה', היות שהאדם רואה, שאין שום אפשרות לצאת מהגלות מכח עצמו. אולם יש לשאול, מאיפוא הוא יודע, שלצאת מהגלות של הרצון לקבל תלוי רק בה', ואין זה בידי אדם.
התשובה היא, היות שכבר עשה לפי דעתו, מה שביכולתו לעשות, ולא זז מאומה מהרצון לקבל שלו. אלא להיפך, הוא רואה, שמעת שהתחיל לעבוד את העבודה, בכדי להגיע לדרגת "שכל מעשיו יהיו לשם שמים", הוא רואה עכשיו ממש אחרת, שהוא הלך אחורה.
כלומר, שהוא רואה, איך שעתה הוא משוקע באהבה עצמית יותר מתמיד. ומטעם זה, האדם, כשזכה לגאולה, היינו לצאת מהגלות הזו, הוא אומר, שרק הבורא יכול להוציא את עם ישראל ממצרים, כלומר שהגאולה שייכת להבורא.
מה שאם כן להכנס בתוך הגלות, היינו להיות נכנע לשליטת הרצון לקבל, בטח זה שייך להאדם. כלומר, שהאדם אשם בזה, שהוא לא יכול להתגבר על הרצון לקבל לעצמו. נמצא, שהאדם בעצמו נכנס לגלות.
על זה בא הכתוב להשמיענו, שלא כך הוא, כמו שהאדם מבין. והגם שהאדם צריך לומר "אם אין אני לי מי לי", כלומר, שהכל תלוי בידי בחירת האדם, מכל מקום האדם צריך להאמין, שהכל הוא בהשגחה, היינו שהכל תלוי בה'. ועל זה נאמר "אתה הוא עד שלא נברא העולם". שענין "עולם" ידוע שהוא מלשון "העלם והסתר". ויש לדעת, שבענין הגלות יש להבחין ב' בחינות:
א) שהאדם לא מרגיש שיש העלם והסתר,
ב) שהאדם מרגיש, שהוא נמצא במצב של העלם והסתר.
וזה שכתוב "אתה הוא עד שלא נברא העולם". כלומר, זה שאין האדם מרגיש, שהוא נמצא במצב של העלם, זה ה' עשה. וזהו לטובת האדם, היות שמטרם שהאדם מסוגל לתקן את הרע שבקרבו, יש תיקון, שלא לראות את הרע. נמצא, שה' עשה את המצב של טרם ביאת האדם לתוך ההעלם והסתר.
וזה שכתוב "אתה הוא עד שלא נברא העולם". היינו, עד שנברא ההעלם. ואח"כ האדם בא לידי מצב של העלם והסתר. ולמצב הזה האדם בא דוקא לפי ערך התגברותו בתו"מ, בע"מ להגיע לדרגת "שכל מעשיו יהיו בע"מ להשפיע".
וזה שכתוב"אתה הוא משנברא העולם". כלומר, זה שהאדם בא לבחינת העלם והסתר, זה בא ממך. וזה שכתוב "אתה הוא משנברא העולם". ולאחר שהוא כבר בגלות, אז באה הגאולה. וזה "אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון".
