תשמ"ט – מאמר י"א
1988/89 – מאמר 11
חז"ל אמרו (מגילה ו' ע"ב) וזה לשונם "ואמר ר' יצחק, אם יאמר לך אדם, יגעתי ולא מצאתי, אל תאמין. לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין. יגעתי ומצאתי, תאמין". ויש להבין, מהו ענין של "תאמין". וכי מדברים כאן באנשים שאומרים שקר. הלא כאן מדברים מאנשים שעוסקים בתורה, ובטח שהם אנשים כשרים. מדוע יש לחשוב שהם משקרים. אם כן, מהו הענין שאומר "תאמין" או "לא תאמין".
ובכדי להבין זה, צריכים מקודם לדעת מהו יגיעה. וכבר דברנו מזה הרבה פעמים, כי יגיעה נקרא, בזמן שהאדם צריך לעשות מעשים שהם נגד הטבע.כלומר, היות שאנו נולדנו עם רצון לקבל לעצמו, ומסיבת שתהיה בחינת דביקות והשתוות הצורה, כי דוקא ע"י זה יש מציאות שיקבלו טוב ועונג, ולא תהיה בחינת בושה, לכן נעשה תיקון, שצריכים לעשות הכל בע"מ להשפיע. אחרת אנו נמצאים בחלל פנוי ריקן מאור, שזה נקרא "העלם והסתר", שלא מרגישים שום קדושה בעת שעוסקים באהבה עצמית.
לכן בעת שמתחילים לעבוד בע"מ להשפיע, שזה נגד הטבע, זה נקרא "יגיעה", מטעם שהגוף מתנגד לזה. היות שכל תנועה, שהגוף לא רואה שזה יהיה לתועלת עצמו, הוא מתנגד בכל תוקף. וצריכים כוחות גדולים להתגבר עליו. וכאן מתחילה עיקר העבודה, שעליה אמרו "יגעתי" או "לא יגעתי".
ועל זה שאלנו, איך שייך לומר, שאם יבואו אנשים ויאמרו "לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין". הלא מדברים מאנשים שכבר זכו לבחינת "מצאתי". ובודאי אנשים אלו הם אנשים כשרים. ולא שייך לומר, שהם חס ושלום משקרים. אם כן מה שייך לומר "אל תאמין" להם, כאילו הם משקרים חס ושלום. אלא האמת הוא, שהם כן נתנו יגיעה. אם כן מדוע הם אומרים שלא נתנו יגיעה, שאומרים "לא יגעתי ומצאתי".
והתשובה היא כנ"ל, כי בזמן שהאדם מתחיל להכנס בעבודה דלהשפיע, אז הגוף מתחיל להתנגד. והאדם מתחיל לעשות את הסגולות של תו"מ, בכדי שיהיה לו כח להתגבר על הרע שבו. והסיוע מה שהוא צריך לקבל מתו"מ, הוא רואה את ההיפך. שמה שחשב, שכל פעם הוא ילך צעד קדימה, וירגיש שלא כדאי לעבוד בשביל אהבה עצמית, והוא חושב, שכבר הגיע הזמן, שהרע יהיה נכנע אליו, והוא מאמין, שבטח הרגשה זו נתנו לו מלמעלה, ובטח שמהיום ואילך כבר לא יהיה לו שום חיבור עם הרע.
ופתאום הוא רואה, שהוא נמצא שוב בתכלית השפלות. שהוא משוקע באהבה עצמית, ושוב מרגיש ההסתר וההעלם מהמטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. והגם שהוא מאמין, שבכדי לזכות לזה צריכים מקודם לזכות לאהבת ה', והוא רואה רק איך שהוא אוהב את עצמו, ובנוגע להיבטל לה' ולומר, שאין שום רשות אחר בעולם, אלא הכל שייך להבורא, והתחתון לא עולה בשם, על זה אין האדם מסוגל להשלים.
לכן, בעת שבאה לו מחשבה של ביטול לה', הגוף עומד נגדו, ונותן לו להבין, איך אתה רוצה לבטל את עצמך לה', ושלא תהיה לך שום מציאות בפני עצמך, אלא שאין רק רשות היחיד של הבורא, ואין אתה רוצה לעלות בשם. הלא זה נגד הטבע, היות שהאדם, שכל זמן שהוא חי, הוא רוצה להתקיים ולהרגיש את ישותו. ואיך אומרים לו, שהוא צריך להיבטל לה', ולאבד את ישותו.
ואז אומר הגוף, שהוא לא מסכים לזה. וזה נקרא בחינת "גלות". היינו, ש"אומות העולם" שבאדם שולטים על בחינת "ישראל" שבו. כידוע ש"ישראל" פירושו ישר-אל. כלומר, שהאדם אינו רוצה להיות מציאות בפני עצמו, אלא הוא רוצה להיבטל ישר לאל. וכמו שהיה בגלות מצרים, שהמצרים היו שולטים על עם ישראל, ולא יכלו לצאת משליטתם, אלא כמו שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים". זאת אומרת, שאין מציאות שהאדם בעצמו יהיה לו הכח להתגבר ולצאת משליטת הגוף, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, הוא יכול לגאול אותם מהגלות הזה.
ועתה מתעוררת השאלה, אם האדם שהשקיע הרבה יגיעה, ועבר עליו מצבים של הרבה עליות והרבה ירידות, והרבה פעמים היה שהגיע לבחינת יאוש, כלומר שהוא בא לידי החלטה, שענין "כל מעשיך יהיו לשם שמים" זה אינו בשבילו, אלא זה שייך לאנשים בעלי כשרונות יוצא מהכלל ולבעלי כח, שהם אמיצי לב.
אבל הוא עצמו אינו מסוגל להגיע לזה. וכבר החליט, שהוא צריך לעזוב את המערכה הזו. ולאחר כן שוב קבל התעוררות מלמעלה, עד כדי כך, שכבר שכח על מה שהחליט קודם המצב של עכשיו. ואמר, שעכשיו אני רואה, שאני כבר על הסוס, שגם אני יכול להגיע לידי מצב של השפעה ולצאת מאהבה עצמית. פתאום עוד הפעם הוא ירד ממדרגתו.
וגם כן נוהג ענין השכחה. כלומר, שהוא כבר שכח מה שאמר לפני זה, שהוא כן מסוגל להגיע לעבודה דלהשפיע. ולא עלה על דעתו, שיהיה עוד זמן, שיפול ממדרגתו. אלא היה בטוח, שעכשיו הוא יתקדם קדימה, ועכשיו הוא רואה, שזהו לא כמו שחשב, ומחשבות ומצבים כאלו הם אצלו בלי סוף.
ובהאמור יוצא, בזמן שהקב"ה בעצמו עוזרו, ומוציאו מן הגלות, הוא לא יודע מה להגיד, אלא הוא רואה, שמצד אחד, כל היגיעות שנתן, לא עשו שום פרי. אלא שהוא רואה בתוך הדעת, שאם הקב"ה לא היה עוזרו, הוא כבר היה עוזב את המערכה. כי הרבה פעמים היו לו מחשבות כאלה. אם כן, אין הוא יכול לומר "יגעתי ומצאתי". הלא הוא רואה, שעם היגיעה לא הרויח כלום. וזה שזכה לבחינת "מצאתי", היה רק מצד ישועת ה'. ולכן הוא בא ואומר "לא יגעתי ומצאתי". כלומר, שהיגיעה שנתן, היא לא מעלה ולא מורידה.
עתה נבין את השאלה, איך אנו חושדים בו, שהוא אומר שקר. ובהנ"ל הוא פשוט. הוא אומר מה שהוא רואה. והוא רואה, שכל היגיעה שלו לא עזרה לו כלום. לכן הוא טוען טענת אמת "לא יגעתי". כלומר, לענין השגת המטרה הוא לא עשה כלום. היינו, שמכל היגיעה שנתן, הוא נשאר במצב השפלות עוד יותר משפלות שהיה מרגיש בתחילת עבודה. היות בזמן שהתחיל בעבודה דלהשפיע, היה חושב, שיש לו קצת רע, ובודאי יהיה לו כח להתגבר עליו, ויהא בידו לעבוד בעבודה דלהשפיע, ולא לקבל לעצמו.
ומה הרויח מהעבודה ויגיעה שהשקיע. שהגיע לתכלית השפלות, שאין כמוהו. אם כן איך הוא יכול לומר "יגעתי ומצאתי". הלא היגיעה גרמה לו שישיג יותר רע, ולא שימצא את הקדושה, ויכנס בתוך הקדושה. אם כן הוא יודע, שטוען טענת אמת. היינו, שהיגיעה כלום לא שוה. אם כן בטח שהיגיעה אינה סיבה להשגת המציאה. לכן הוא אומר "לא יגעתי ומצאתי". ואינו אומר שקר לפי ראות עיניו.
ועתה יש לשאול, מדוע הם אומרים "אל תאמין". הלא הוא אומר אמת. אם כן מה אנו מוצאים בדבריו, דבר שאינו אמת, שבשביל סיבה זו אמרו חז"ל "אל תאמין".
אלא הענין הוא, שיש כלל "אין אור בלי כלי". כלומר, "אי אפשר להיות מילוי בלי חסרון". לכן כשהאדם נותן יגיעה, ומשקיע כוחות בכדי להגיע להיות משפיע לה', כל כמה שהשקיע כוחות, מתעורר אצלו יותר החסרון להמילוי. זאת אומרת, לפי שיעור שהוא מתייגע עצמו להגיע לדרגת להשפיע, הוא רואה, שהוא רחוק מזה.
ומי נותן לו להבין, שהוא רחוק מלהיות משפיע. זוהי העבודה בעצמה. וזה דומה לאדם שתפס גנב, והגנב רוצה לברוח ממנו. לכן אם האדם מחזיק את הגנב, ואין הגנב מראה הרבה התנגדות, אין האדם צריך לתת הרבה כוחות להחזיק את הגנב. ואם הגנב מתחיל להראות התנגדות יותר גדולה, אז גם האדם צריך לתת יותר כוחות, בכדי שהגנב לא יברח מתחת ידו. ואם הגנב מראה כוחות יותר גדולים מכפי שיש להאדם, והוא רואה, שעוד מעט הוא יברח ממנו, האדם מתחיל לצעוק לעזרה, וצועק "הצילו".
נמצא, מתי האדם צועק לעזרה, דוקא במקום שאין האדם יכול להציל את עצמו בכוחות עצמו, אז הוא מתחיל לצעוק "הצילו". מה שאין כן אם הגנב הוא ילד קטן, והאדם תפס אותו בידו, אין זה מדרך העולם, שיצעק "הצילו ותעזרו לי, שהילד הגנב לא יברח ממנו, כי אין לי כח להחזיק אותו, היות שהוא רוצה לברוח ממני".
שבטח כולם יצחקו ממנו, משום שאין מדרך העולם לבקש עזרה במקום, שהאדם בעצמו יכול לעשות את הדבר בלי שום עזרה מצד מישהו. וזהו מטעם, שסדר העולם הוא, ש"אין מילוי בלי חסרון". לכן, היות שאין לו צורך וחסרון לעזרה, לכן כשמבקש עזרה בלי צורך, כולם צוחקים ממנו, משום שאין זה בסדר תיקון הבריאה.
ומזה נובע, בזמן שהאדם לא נצרך לבריות, ושיש לו פרנסה, והוא מבקש עזרה ותמיכה שיעזרו לו לפרנסתו, מי שרואה הוא צוחק ממנו, אף על פי שהוא עומד ומבקש עזרה. ואנו רואים, שבשיעור שהוא עומד ומתחנן, שירחמו עליו, האנשים שמכירים אותו, שהוא לא בעל חסרון, צוחקים ממנו ולא נותנים לו כלום.
ובהאמור נבין, מדוע כשהוא אומר "לא יגעתי ומצאתי", אמרו חז"ל "אל תאמין". וכפי שהסברנו, הוא טוען טענת אמת, כנ"ל. אלא כמו שהסברנו, ש"לא נותנים מילוי בלי חסרון". ולכן האדם מוכרח לעבוד ולהשקיע יגיעה, ולעשות כל הסגולות, בכדי שיבוא לדרגת, שכל מעשיך יהיו לשם שמים. וכפי היגיעה שהכניס בעבודה, בשיעור הזה הוא נעשה יותר נצרך להבורא, שיעזור לו. ואז, כשיש לו כלי, היינו צורך שה' יעזור לו, היינו שהוא לא רואה שום עצה, שיהיו לו האפשרות להגיע לדרגת השפעה, אז הוא הזמן, שהוא מקבל עזרה מלמעלה.
ולפי זה יוצא ששניהם אמת, הוא מוכרח לומר "לא יגעתי". כלומר, שאין היגיעה שלו שוה משהו, כי הוא רואה, שלא הרויח מהיגיעה שנתן, אלא להיפך. זאת אומרת, שעל ידי היגיעה שנתן, הוא בא לידי הכרה, שהיגיעה לא שוה כלום. כלומר, שלא יכולים לקנות עם היגיעה שום דבר. וזה הוא רואה בתוך הדעת. ולא שייך כאן להאמין למעלה מהדעת, שהיגיעה לא עזר לו, רק ה' עזר לו. היות הוא רואה זה בעין.
ואז שייך לומר "לא יגעתי ומצאתי". לכן הוא אומר לכל, שהיגיעה כלום לא שוה. והוא אומר אמת לפי דעתו. ועליו אמרו חז"ל "אל תאמין שלא יגע". וזהו מטעם, ש"אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון". לכן צריכים את היגיעה, שזה מרבה לו חסרון, כל פעם שיהא נצרך להבורא, שיעזור לו, עד שמקבל חסרון אמיתי, שהקב"ה יודע מהו השלמת חסרון, שיהא ראוי למילוי. ואז הקב"ה נותן לו המילוי.
נמצא לפי זה, אם אין האדם נותן יגיעה, אין מקום שהקב"ה יתן לו מילוי. הרי אנו רואים, שהיגיעה כן יש לה ערך, עד כדי כך, שבלי יגיעה אין מקום למציאה, כנ"ל "כי אין מילוי בלי חסרון". לכן אמרו "לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין". אלא מוכרח להיות יגיעה, שזה נותן לנו הצורך לישועת ה'.
לכן כשהאדם בא ואומר "יגעתי ולא מצאתי", אמרו "אל תאמין". כלומר, אם באמת האדם התייגע, וקבל צורך, שה' יתן לו המילוי, בטח הקב"ה היה נותן לו המילוי. אלא בטח שלא התייגע כל צרכו, שיהא מספיק לקבל מילוי. ומתי הוא הצורך בשלימות. זה ה' יודע. לכן מוטל על האדם להרבות ביגיעה, ולא לברוח מהמערכה, עד שה' יעזור לו.
ובזה יובן את השאלה ששאלנו, לאיזה כוחות האדם נצרך, בכדי שיוכל להגיע להדרגה "שכל מעשיך יהיו לשם שמים". האם האדם צריך להיות בעל כשרון גדול, ובעל רצון תקיף, ואמיץ לב, וכדומה, כלומר שצריכים, שיהיה בעל כח גדול בכל הדברים, שנמצאים בין אנשים, שהם נקראים "מרים מעם". היות שכתוב "יגעתי ומצאתי, תאמין". אם כן משמע, שצריכים לכוחות גדולים.
ועל זה אמרו "לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין". כלומר, ש לא צריכים כוחות גדולים, ולא כשרונות גדולים, אלא רק רצון לבד, שיהא לו רצון להידבק בה'.אז ה' מקרב אותו בלי שום יגיעה וכוחות גדולים, כנ"ל, שהאדם, שזכה לבחינת "מציאה", הוא אומר "לא יגעתי". שהוא רואה, שכל היגיעה לא עולה בשם, שיהיה באדם כוחות הכי גדולים בעולם כולו, לא יעזור לו.
כי בכדי להגיע לדביקות ה' ולצאת משליטת האהבה עצמית, רק הבורא יכול להוציא אותו משליטת הכלי קבלה של האדם. כמו שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים". ושום כוחות שבאדם לא יעזור לזה.
ובזה יש לפרש את מה שכתוב (שיר "מעוז צור ישועתי") "יוונים נקבצו עלי, אזי בימי חשמנים, ופרצו חומות מגדלי, וטומאו כל השמנים". היות שענין היגיעה אנו צריכים, בכדי לגלות את החסרון שבנו, ורק אח"כ יש מקום למלאות את החסרון, לכן, בכדי לדעת בדיוק מה שחסר לנו, זה יכולים לראות דוקא בזמן, שהאדם רוצה להתקרב לקדושה, כלומר לעשות את "כל מעשיך יהיו לשם שמים", שזה נקרא בחינת "חשמונאים", שתפקידם היה להוציא את הקדושה משליטת הקליפות, הנקראים "יוונים".
ודוקא בזמן שהאדם רוצה להתקרב לקדושה, שהוא ע"י האמונה למעלה מהדעת, אז מתגלה אצל האדם את "הדיעות של היוונים", שהיא קליפה נגד האמונה. ואז רואים, שכל "היוונים", שמטרם שהתחיל בעבודה דלהשפיע, "היוונים" לא היו מגולים באדם, והאדם היה חושב, שיש לו אמונה מספקת בה', ויש לו כח לקיים תו"מ, ולא חסר לו אלא להרבות בתו"מ.
מה שאם כן בזמן שרוצה להיות בחינת "חשמונאי", היינו שרק הקדושה ישלוט בעולם, אז "היוונים", שהיא הקליפה לעומת האמונה, מתגלה כל פעם ביותר תוקף, ודוקא רוצה לפרוץ את "חומת מגדלי", שהאמונה היא "החומה", שכל הגדלות תלוי בשיעור האמונה, שיש להאדם בה'. כמו שכתוב בזה"ק על הכתוב "נודע בשערים בעלה", שכל אחד ואחד לפי מה שמשער בלביה. שענין אמונה בה', כל אחד ואחד יש לו שיעור אחר באמונת ה'". וכמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות י"ד).
ובהאמור נבין "מתי נפרצו חומות מגדלי", כלומר שראו שאין להם אמונה, זאת אומרת, שלא יכולים ללכת למעלה מהדעת. דוקא בזמן שרצו לכנס בהעבודה שהוא כולו להשפיע לה', אז "היוונים נקבצו עלי", והתחילו לבוא מחשבות של "היוונים", שלא נתנו ללכת, אלא רק מה שהשכל מחייב, אם כדאי לעשות.
מה שאם כן מה שהוא נגד השכל, הם עומדים בתוקף ולא נותנים לזוז אף משהו. ואז מתחילה היגיעה. היינו דוקא בזמן שמתחילים ללכת בעבודה דלהשפיע, שרק אז רואים, שאין האדם יכול לעשות משהו נגד הטבע שלו, שהוא הרצון לקבל לעצמו.
לכן כשהקב"ה עשה להם נס, היינו שהוא עזר להם, אז כולם ראו, שכל העבודה לא עשה להם כלום, כלומר שכל עבודה היתה בחינם, כי לא היו יכולים לכבוש אותם, כמו שכתוב ("ועל הניסים") "מסרת גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים".
היינו, שמדרך הטבע והשכל, אין שום מציאות, שיכלו לנצח. היות ששם היו חלשים ומעטים. אם כן הם ראו בתוך הדעת, שה' עזר להם. וזה בא ללמדנו, שכשה' עוזר, לא שייך לומר, שדוקא לאדם גיבור הוא יכול לעזור. מה שאם כן לאדם חלש, אינו יכול לעזור לו.
ובהאמור אנו יכולים לראות, איזה כוחות גדולים ומידות טובות צריכים להמצא בהאדם, שה' יעזור לו, שיוכל להתקרב אליו יתברך. ועל דרך עבודה יש לפרש "מסרת גבורים ביד חלשים". היינו, המחשבות החזקות והרצוניות החזקות של היוונים שבאדם, ביד ישראל שבאדם, שהם חלשים במחשבות, שהם אינם בעלי כשרונות.
ושיהיו בעלי רצון חזק, שיוכלו להתגבר על הרצונות של אומות העולם שבאדם, זה אין להם. ומכל מקום אתה מסרת הגבורים האלו ביד חלשים. וזה נקרא "נס", היות שאין זה בידי אדם מצד הטבע, שיוכל להתגבר עליהם.
וזה בא ללמדנו, שאין האדם יכול לומר, שהוא לא מוכשר להיות עובד ה' בע"מ להשפיע. כי הוא רואה, שאין לו כל התנאים, שיהיה מוכשר לזה. לכן מראים לנו, שאין האדם מוכשר להתגבר על הטבע, אפילו שהאדם יהיה גבור שבגבורים. אלא ה' הוא הנותן את העזרה, כנ"ל שאמרו "לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין". זאת אומרת, שהמציאה, היינו למצוא את הכלים דהשפעה, זה נותן הקב"ה.
וזהו כמו שכתוב (תהילים ל"ג) "אין המלך נושע ברב חיל, גבור לא ינצל ברב כח, הנה עין ה' אל יראיו, המייחלים לחסדו, להציל ממות נפשם". שפירושו "הנה עין ה'", כלומר שה' מסתכל לאלו אנשים "המייחלים לחסדו", כלומר, שמצפים שהקב"ה יתן להם מידת החסד, שפירושו, שיתן להם את הכלים דהשפעה.
