"בעל כורחך אתה נולד, ובעל כורחך אתה חי, ובעל כורחך אתה מת".
ענין לידה הוא כענין "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". היינו, כל פעם שמקבלים את בחינת אמונה מחדש, נקרא "לידה חדשה". וענין הקבלה של בחינת מוחא, הוא למעלה מהדעת.
והיות שהגוף אינו יכול לעשות דבר מה שהוא נגד הדעת, אם כן, בחינת מוחא מוכרחין לקבל בעל כורחו, היינו שאין הגוף מסכים. מה שאין כן אם עבודתו היא בבחינת קבלה וידיעה, אזי הגוף מוכן לציית לכל פקודה.
וזה ענין, בעל כורחך אתה נולד, שההולדה בהקדושה היא רק בעל כורחו. עד שזוכין לבחינת "יקריב אותו לרצונו", כמו שאמרו חז"ל "כופין אותו, עד שיאמר רוצה אני" (קידושין נ' ע"א).
ועל ידי קבלת האמונה, זוכין לבחינת חיים דקדושה, על ידי תורה ועבודה. והחיות שהוא מקבל מוכרח גם כן להיות "בעל כורחך". זאת אומרת שהוא לא רוצה לקבל את התענוג, אלא משום שהקדוש ברוך הוא רוצה להנות לו, אזי הוא מוכרח לקבל, ולא מצד רצון עצמו.
"ובעל כורחך אתה מת", בזמן שעוסק בדברים גשמיים, שהמעשים האלו הם רק בחינת קבלה עצמית, הנקרא בחינת מוות, צריך להיות בעל כורחו. זאת אומרת, שהוא היה יותר נהנה, אם לא היה צריך לעשות את כל עשיית הגשמיים.
וכמו שאאמו"ר זצ"ל אמר, משל למי שיש לו שחין והוא מגרד, שהגם שיש לו הנאה, אבל היה יותר שבע רצון, כשלא היה לו שום שחין, ולא היה צריך לגרד ולקבל הנאה.