זבובוני השוק
מעשה בסמי ולילית, זוג נחמד המתגורר בבית דו קומתי עם 2 ילדים וכלבלב חמוד. באחד מלילות הקיץ החמים שומעים בני הזוג רחש מכיוון הסלון. סמי באצילות גברית מרגיע את לילית באומרו: "אני הולך לבדוק". היא משתרכת אחריו מסוקרנת.
הם רואים צל של אדם המחזיק אקדח בידו, ושניהם מבינים מייד יש גנב אלים בבית.
בלי לחשוב פעמיים, סמי נכנס בחופזה לחדר השינה מוציא את האקדח עם משתיק הקול, המונח במגירת הארון. יוצא בנחישות אבירית, מכוון את האקדח ויורה שתי יריות ממוקדות לראשו של הצל. הצל לא נפגע. יורה עוד 2 יריות ממוקדות לגופו, והצל לא מגיב. הגנב מרוקן את הבית, הצל נע ועוד שתי יריות ונגמרו הכדורים במחסנית.
רואים בעיה בחיצוניות וחושבים ששם (בצל) הוא הפתרון.
יש כאלה שרואים גנב זה, כחבר וידיד ותיק. מטפחים אותו, בונים לו בניינים , מקשטים אותו בתכשיטים וצועקים "מבחן התוצאה החיצונית (של הצל) קובע".
העולם הזה הוא צל לחולף
אני מניח שהמשל ברור.
אומרים חז"ל שעולם הגשמי הוא כצל חולף. האם הצל קיים? אנו רואים אותו, לומדים דרכו על מציאות מה שמעבר אליו, אבל רק באופן כללי.
לא ניתן ללמוד על האיברים הפנימיים של הגנב בעזרת הצל. אולם האתאיסט המצוי ותפיסותיו היווניות המתפשטות כמו נגיף בבני האדם, עדיין מבקשים הוכחה באטימות מוזרה, אישוש לכך שישנם איברים פנימיים, שישנו גנב. והכל רק דרך הצל.
הם במשקפיים הוורודות שלהם רואים הכל ורוד. הם רוצים הוכחה אבל רק דרך הצל הם דורשים לראות את מה שהצל לא יכול להראות.
אף שברור להם שישנה סיבה לכל דבר, אבל לצל משום מה אינם מסכימים שיש סיבה. ממשיכים לירות על הצל, לחקור אותו ואינם מוכנים להוציא את ראש בת היענה שלהם מחוץ לצנון, ממשיכים לירות על הצל ולמרות שהוא לא מתרשם מכך הם בשלהם.
הרי מוסכם על כל בר דעת, שאדם שיש לו יותר מ"העולם הזה", יותר עשיר או בעל יותר ידע, אינו בהכרח אדם מאושר יותר. הידע המדעי לא עושה את האדם יותר מאושר, אז למה הם ממשיכים לירות על הצל? למה הם אינם מוכנים להסתכל מעבר?
זבובונים (הכלי יקר – הזבוב סימן ליצר הרע)
מזכירים לי הללו את זבובוני השוק. כמה המולה עושים יצורים קטנים אלו. מסתובבים סביב עצמם בחוסר יעילות, זזים הרבה ואינם מועילים כמעט במאומה. קשה להיפתר מהם (מצורת המחשבה שלהם), אך אפשרי.
מהומה הם עושים בסביבתם, ומתרבים מהר מידיי. המולת השוק המדעי הזה מרחיק את האדם מעצמו, מגדיל את הצל ונותן לו את משמעות האדם. אוי להם לעיניים שאינם משכילות מעבר לראיית הצל. אוי לו מי שצל נהייתה מציאותו.
אכן צל מוות וקרירות נוראית היא זו. בלית ברירה בורחים הללו לרגש שאינו קשור למה שקורה בחוץ. בורחים רבים מהם לדמיונות שווא, לבניית עולמות מקבילים, לרגשות שאינם קשורים לשום מדע, אלא רק להיות המקרים נעימים. לעיתים רק באופן זמני ומקומי.
התכלית – מוות
כל טיפת חיים מקרבת אותם למוות.
הוי, כמה עניין עושים הללו מחיי הזבוב בצל עצמם.
בז להם האושר על יהירותם. אולם אלו לא נותרה להם מעבר ליהירות שממשיכה לירות על הצל ללא הועיל.
חיי צל מוות חיים הללו, ואינם מוכנים ולו לרגע להביט על כך שיש חיים מעבר לצל מוות הזה. שיש את הגנב, את האדם עצמו מעבר לצל. אילו היו מכוונים את מאווייהם, שכלם, כיסופם, כישרונותיהם אליו, היו רואים כיצד הגנב נעלם והחי לעולם מתקיים.
חש אני חמלה לידידיי אלו. יודע אני כי הם אינם מבקשים רחמים. גאוותם אינה מתירה להם זאת. ממשיכה יהירותם לחיות בצלמוות.
כאשר אני מתהלך בעולם הצללים של אלו לוחשות שפתיי "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי".
הרב אדם סיני
