חורפו של האדם מטיב עם התכרבלותו במיטת העניים שלו, בהתחממותו מעצמו. מבדיל הוא את חייו מהסביבה ומתחמם מחום גופו. שומר את עצמו לעצמו. מסתגר בתוכו, בעייפותו מהסביבה, מהשלילה האינסופית של קדרות העולם, מקדרות נפשו שלו עצמו, בורח הוא אל מאורתו להתחמם בגחלי דכאונו."
"כשמגיע זמן הקימה, בבוקרו של חורפו, נאהבת עליו ההתכרבלות ביותר, מסיתה ממנו את הצורך בהתמודדות עם עצמו. מבקש הוא להישאר בשקט שבינו לבינו, להעצים את ההתבוננות בתוכו, שחיש מהר הופכת לציורי הדמיון בחלומו שלו. בורח הוא לבדידותו, מתחיל להתאהב בקדרותו."
"הוי, כמה אוהב האדם את חורפו, אולם לא לעולם יכול הוא לעצור את זריחת חייו. דורשת היא את עצמה בעוז רוח. מאירה היא ומרעישה את החיים. מסרבת להיעלם ללא מעש."
קצרה היא השינה וכך ראויה היא להיות. אמצעי היא ולא מטרה. צריך האדם לבחור בבוקרו ולא להיאחז במיטת עוניו. אל לו להתכרבל בשלילה אלא רק להשתמש בה."
קטע מספרי החדש שבע"ה ה' יצא לאור בעוד כמה חודשים
