הרב הקדוש מקוצק ז"ל היה נוהג לבלי לקבל כסף מכל אדם, רק מיחידי סגולה. והיה חסיד אחד, עשיר ונדיב ומופלג בתורה, שהצדיק היה מקבל ממנו, והיה אותו חסיד מפרנס אותו. ארע פעם אחת שהחסיד רצה לתת להצדיק סכום מסויים כדרכו תמיד,והוא, הצדיק, לא קבל ממנו.

נצטער מאד החסיד, והיה הולך ומשתומם, מפני מה עתה אין הצדיק רוצה לקבל ממנו, נתקררה דעתו עד ששאל את הצדיק בעצמו על כך. השיב לו הצדיק:

– תדע כי לכל פרנסה יש סיבה, והשם יתברך הוא המסבב את הסבות. ויש אשר השם יתברך רוצה לנסות את האדם, אם הוא תולה את הביטחון שלו בהסבה, או בהשם יתברך, מסבב הסבה, ואז נוטל ממנו השם יתברך את הסבה, והיה ,אם האדם תלה הביטחון שלו בהסבה, אז נפסקת ממנו פרנסתו, כי פרנסתו הייתה תלויה בהסבה, ואם תלה בטחונו במסבב כל הסבות, אזי פרנסתו מתקיימת, והשם יתברך מסבב לו סבות אחרות, והרבה שלוחים למקום. והנה- הוסיף הצדיק לומר להחסיד – הסבה לפרנסתי היא, מה שאתה מפרנס אותי, ועלה בדעתי: אולי השם יתברך רוצה לנסות אותי ולקחת ממני הסבה, ואזי תהיה מוכרח להיות עני.

אמר לו החסיד:

רבי, על מנת כן! אם ירצה השם יתברך לנסות את הרבי, שאני אשאר עני, אני מקבל עלי את הדבר ברצון, ובלבד שלא יבטל הרבי בעצמו את הסבה.

והרבה החסיד להפציר בהצדיק שיקבל ממנו הכסף כמקודם, עד שנעתר לו וקבל ממנו. ובאותה שנה איבד החסיד רכושו בענין רע ונעשה עני, והוכרח לקבל עליו משרת רבנות, כדי לפרנס את בני ביתו, ונעשה אב"ד בעיר אחת.
הבורא הוא סיבת הסיבות — קובץ להורדה

הרב הקדוש מקוצק הלך פעם לפשיסחא לרבו הצדיק רבי בונים.

העשיר ישב בכרכרה מהודרת רתומה לסוסים דוהרים, והזמין את הקוצקי ליישב עמו בעגלה. קבל הקוצקי את הזמנתו, ונסעו יחד. ישבו ושוחחו ביניהם בדברי חכמה ומוסר, ובתוך הדברים שאל אותו הקוצקי:

– איפה הוא העולם הזה שלך?

שחק העשיר ואמר:

– וכי אינו רואה? יש לי כל טוב בבית ובשדה, וכל סגולות מלכים לי.

השיב לו הצדיק:

– זהו העולם הבא שלך, אבל אני שואל אותך היכן הוא העולם הזה שלך…

נכנסו הדברים ללבו של העשיר, ונעשה בעל תשובה.

כשהגאון הקדוש רבי אברהם מסוכטשוב ז"ל היה נער קטן, חלה במחלה עזה, ונסע אביו הרב ז"ל להגאון הקדוש רבי מנחם מנדל מקוצק ז"ל לבקש ממנו, שיברכו ברפואה שלמה. שבח אביו הרב לפני הרבי את בנו שנפשו חשקה מאד בתורה, והוא לומד בהתמדה נפלאה. ענה הרבי מקוצק בתנועה של בטול:

– אויך מיר געלערנט! ("גם זה נקרא למוד!").

נבהל אביו מאד, כי היה נראה בעיניו כאלו הרבי, חס ושלום, עוד מקטרג על למודו בשעת הסכנה.

ויהי בבואו לביתו, ראה והנה בנו חוזר לבריאותו. והילד בקש מאביו, שיאמר לו מה ענה הרבי מקוצק כשהזכיר אותו לפניו לרפואה שלמה. לא רצה אביו להגיד לו, אך כשהפציר בו מאד אמר אליו:

– האמינה לי, שגם אני אינני מבין מה שאמר לי.

אז הפציר בו עוד יותר שימסור המלים שאמר לו.

כששמע הילד העילוי את דברי הרבי, אמר:

– למה אין אתה מבין את דברי הרבי? דבריו הרי הם ממש כדברי הירושלמי (פאה, פרק א): רבי טרפון חלה, ונכנסו חכמים לבקרו, אמרה להם אמו: התפללו על טרפון בני, שהוא נוהג בי כבוד יותר מדי. אמרו לה: מה הוא עושה לך? וספרה להם עובדה, שפעם אחת ירדה לטייל לתוך חצרה בשבת, והלך רבי טרפון והניח שתי ידיו תחת פרסותיה, והייתה מהלכת עליהן עד שהגיעה למיטתה. אמרו לה: אפילו עושה כן אלף אלפים עדין לחצי כבוד שאמרה תורה לא הגיע. גם כאן ישאל: וכי באו חכמים להמעיט את זכותו של רבי טרפון בשעה שהוא זקוק לרחמים? אבל כוונתם הייתה, שחששו אולי זה היה תפקידו של רבי טרפון בעולם הזה, וכשגמר את עבודתו, אין לו מה לעשות עוד, ולכן אמרו שעדין לא השלים את עבודתו בעולם הזה, והוא צריך לחיות עוד בשביל לקיים המצווה יותר ויותר. וזו הייתה גם כן כוונת הרבי מקוצק: כשאמרת שאני לומד בהתמדה נפלאה, חשש שמא כבר גמרתי את חוק עבודתי בעולם הזה, ועל כן אמר בביטול, שאין זה נחשב עדין ללמוד כראוי, ואני צריך לחיות עוד בשביל ללמוד תורה יותר ויותר.

התפעל האב מאד מדבריו ומעמק שכלו של בנו. וכשהיה אחרי כן בקוצק, ספר את דברי בנו להרבי, והרבי אמר בתמיהה:

– ובכן, הוא כבר יודע גם את כוונותיי?!

הגאון הקדוש מקוצק ז"ל, אמר פעם לאביו של הגאון הקדוש רבי אברהם מסוכטשוב ז"ל, עוד בהיות זה האחרון אברך, שבנו העילוי "הוא מתפלל גדול, ויש לו כח גדול בתפלה, אך הוא ירא שזה לא יזיק לו לכח השכל שלו".

והיו הדברים סתומים וחתומים לשומעים: ראשית, לא היו רואים אצלו איזו עבודה יתרה בתפלה, ושנית מה זה קשור ל"כח השכל" שלו?

סיפר האב לבנו את הסיפור ואת תמיהתו.

וענהו האברך העלוי בתמימות:

– שעון אחד היה לי, שנהניתי ממנו מאוד, כי על פיו הייתי מכון תמיד הזמן ללימוד ולתפלה ועוד. פעם אחת נתקלקלו הגלגלים שלו, ועמד מלכת, ולא היו לי מעות במה לתקנם על ידי אומן, ובכיתי לפני השם יתברך, ותכף התחילו הגלגלים להסתובב כראוי בלי שום תקון. וכשראיתי שבכייתי נשמעת למעלה, נהגתי שכשהייתי עומד בלימודי בענין חמור, ונתקשיתי להבינו, הייתי בוכה שיאיר השם את עיני. וכן היה, שתכף נתיישב לי הכל כראוי. והרבי הקדוש הרגיש בזה, וזהו שאמר "שיש לי כח גדול בתפלה", ועל כן גם אמר שהוא חושש שהדבר יוכל להזיק להשכל שלי, שכן העקר הוא להשיג את התורה ביגיעת השכל, ולא באמצעות התפלה.

אחד מחסידי קוצק נתאוה פעם, בשבת פרשת קדשים, להסתתר מאחורי דלתו של הרבי מקוצק ולשמוע כיצד הוא "מעביר את הסדרה".

כשהגיע הרבי לפסוק "ואהבת לרעך כמוך" שמע החסיד והנה הוא קורא בצורה כזו: ואהבת לרעך- הא? כמוך? ואחרי הפסקה של רגעים אחדים שמע את ההמשך בצורת אתנחתא: כמוך.

אפן השאלה והתשובה הסעיר את לבו של החסיד. מיד פנה אל נאמן ביתו של הרבי, רבי הירש מטומשוב, ושאלו לפשר הדבר. הסביר לו רבי הירש:

הרבי שאל את עצמו: כיצד מצוה התורה שאדם יאהב את חברו "כמוך", וכי מותר לאהוב את עצמו? הרי מתורת קוצק היא, שאהבה עצמית מביאה לידי זיוף ורמאות והונאה ולעצלות המחשבה ועוד. ותשובתו היתה: כמוך, כשם שאתה חייב לשנוא את עצמך תכלית שנאה, כך אתה חייב לאהוב את אחרים תכלית אהבה.

בעת "החתונה הגדולה" באוסטילה, שנתאספו לשם הרבה צדיקי הדור, ובראשם הצדיק הקדוש רבי אברהם יהושע השיל מאפטא ז"ל, מצאו להם מתנגדי הצדיק רבי בונים מפשסיחא ז"ל מקום לבצע זממם להקדיש מלחמה על חסידי פשיסחא והתנהגותם, על ידי שיסכימו כל הצדיקים הנאספים שדרך פשיסחא אינה לפי התורה, והתכוננו להביא לפניהם הוכחות וראיות שונות.

הצדיק רבי בונים חשב לנסע בעצמו על החתונה לכבוד המחתנים, שהיו מצדיקי הדור, וגם בשביל להראות את צדקתו ולהסיר את התלונות והטענות נגד דרכו ושיטתו בחסידות. אבל תלמידו הצדיק רבי מנחם מנדל, הרבי מקוצק לעתיד, התנגד לנסיעת רבי בונים בכל תוקף, ואמר לרבי בונים:

– אפילו כשהרבי כבר ישב על העגלה לנסוע, אני אשכב על הארץ לפני הסוסים, ולא אתן לרבי לנסוע.

ואז החליט רבי בונים לשלוח לשם את תלמידיו. והוחלט לשלוח חמשה אנשים: למדן, חסיד, חכם, נגיד(עשיר) ובעל לשון. נבחרו לשם כך: הגאון הצדיק רבי יצחק מאיר, שהיה אחר-כך הרבי מגור, בתור למדן. הרב הצדיק רבי פיבל מגריצא, בתור חסיד. הרב רבי זושא משדליץ, בתור חכם. הרב רבי ישכר הורביץ, בתור נגיד. הרב רבי אליעזר דב מגרבויץ בתור בעל לשון.

הגאון רבי יצחק מאיר היה הצעיר שבחבורה והוא הפליא את כל הנאספים בתורתו, וראש הצדיקים הרב מאפטא כבד אותו מאוד, ואחרי רב דברים שעברו בין המשלחת למתנגדי פשיסחא- שאין כאן מקומם- נצחו חסידי פשיסחא, ולא עלתה בידי מתנגדיהם להוציא את זממם לפועל.

והסבא קדישא מאפטא, אחר סעדת המצווה תחב את ידו הקדושה לתוך אבנטו של הרי"מ ורקד עמו יחד, וכל הצדיקים שעמדו שם המה ראו כן תמהו שמכל הצדיקים בחר לו את האברך הצעיר לרקוד עמו.

ומשם, מאוסטילה, שלח רבי יצחק מאיר מכתב לרבו הצדיק רבי בונים, וכתב לו שכבוד גדול עשו לו הצדיקים. קרא רבי בונים להחבריא קדישא שלו, ואמר להם בהתפעלות רבה:

– ראו נא מה שהאברך הזה כותב: הוא כבר בבחינה כזו, שיוכל לקבל גם כבוד. והוסיף רבי בונים:

– זהו שיוסף הצדיק אמר לאחיו: "והגדתם לאבי את כל כבדי במצרים".

הרב הצדיק בעל "שפת אמת" מגור ז"ל, ספר, כי כשבא פעם ראשונה לקוצק, ראה שכל צרכי-הבית אצל הרבי מתנהגים שלא בסדר ובלי השגחה, והיה נעדר כמה פעמים איזה חפץ מן הבית על-ידי גנבה, והמשמש רבי פיבל היה צווח על הרבנית בזו הלשון: ולמה לא יגנבו, כשהכל "הפקר" ובלי השגחה? ויהי כשמע זאת הרב הקדוש הרבי מקוצק ז"ל, צוח בקול גדול:

– פיבל, הלוא כתוב: "לא תגנב"!

ואמר הצדיק בעל "שפת אמת", שבשעה ששמע את הקול של הרבי מקוצק,נדמה לו שאי-אפשר כלל לגנב שום דבר בעולם מחמת הלאו של "לא תגנב".

והחסידים הזקנים ספרו, שדבר זה הביא בעל "שפת אמת" ז"ל מקוצק בפעם הראשונה.

הצדיק רבי יחיאל מאיר מגסטינין היה פעם בפורים בקוצק, בזמן הנהגת ההתבדדות של ברבי מקוצק (כעשרים שנה רצופות התבודד הקוצקי, ולא היה מקבל אנשים).

הרהיב הרי"מ מגסטינין עז בנפשו, ודפק בחזקה על דלת הרבי מקוצק, פתח הקוצקי את הדלת, ויקרא בתמהון:

– מה זאת?

השיב הרבי מגסטינין:

– כתוב ב"שולחן ערוך", שבפורים "כל הפושט יד לטל נותנים לו" (או"ח,סי' תרצד סעי' ג). רבי! הריני ערם, בבקשה להלבישני ולהנעילני…

הרבי אהב את עזותו ואמר :

– אם כן, בוא הנה.

וילך עמו לחדרו, וסגר הדלת אחריו, והתיחדו שם שניהם זמן רב.

מאז והלאה היתה לכל החסידים הגדולים של קוצק, יראת-הכבוד מפני הרבי של גסטינין.

מסופר עליו עוד פעם הרבי הקדוש ז"ל כיבד את הרי"מ מגסטינין ז"ל שיהיה הבעל-תוקע אצלו. תקע הרי"מ, ובקשי ודחק גדול עלו לו התקיעות אחרי התפלה אמר לו הרבי "יישר-כח" בעד התקיעות, ואמר שתקע טוב מאוד.

ואמר הרבי: "ובשופר גדול תקע", רוצה לומר: אם אדם גדול יתקע בשופר, אזי גם אם "קול דממה דקה ישמע" בכל זאת, "מלאכים יחפזון וחין ורעדה יאחזון"…

כשהסתופף הצדיק רבי מנחם מנדל מקוצק בצלו של הרבי מפשיסחא, הלך פעם ברחוב יחד עם חברו הצדיק רבי יצחק מוורקא, ופגשו אשה זקנה המוכרת סכינים. בקש רבי יצחק לקנות סכין קטן, האשה בקשה ארבע פרוטות בעד הסכין, ורבי יצחק הציע לה שלוש פרוטות.

צעק רבי מנחם מנדל: איצ'ה! אף "אל תרבה שיחה עם האשה" (אבות פ"א מ"ה) שוה פרוטה אחת.

איש אחד היה חרוץ באמנות-יד ובעל חשבון, אבל לא היה מצליח במעשיו. פעם קרא אותו הרבי מקוצק ואמר לו:

– האם יודע אתה הפרוש של הפסוק "לא לחכמים לחם"?

שתק האיש.

המשיך הרבי:

– אני אגיד לך הפרוש: הקדוש ברוך הוא אומר, אם חכם אתה, תחפש לך פרנסתך בעצמך…

באחת הפעמים התבטא האדמו"ר מקוצק "אני באתי לעולם לחשוף בפניו את קליפת הכבוד במלוא מערומיה"

הוא היה נוהג לומר:

"הבריחה מכבוד אין בה שלימות האדם צריך להגיע למדרגה שלא יתפעל כלל מהכבוד ושלא ירגיש שהוא דבר שהוא צריך לברוח מפניו".

בפסח האחרון לפני מותו הודיע לחסידיו "בשנה הבאה לא אשב כאן יותר" התלימידין לא הבינו את כוונתו.

לאחר שחלה סירב לקחת תרופות בנו ר' דוד שלח מכתב לחידושי הרי"ם בבקשה שידבר עם אביו שיסכים להישמע להוראות הרופאים.

בהגיעו למקום קבע החידושי הרי"ם שעל פי דין תורה חייבים לתת את התרופות בעל כורחו.

ימיו היו כבר ספורים וביום חמישי בשנת התרי"ט נפטר לעולמו.

בהלויה הספידו החידושי הרי"ם ואמר "העולם לא יודע מה הוא איבד".

הצדיק אבד ואין איש שם על לב.

הצדיק אבד אבל יותר חמור שאין מי שיחדיר את דברי הצדיק לנשמות ישראל.

בקוצק החשיבו מאד את הפנימיות לפעמים עד כדיי זלזול לכאורה בפעולה החיצונית.

לאחר פטירת הרבי מקוצק סיפר יהודי מבוגר שכשהיה בחור צעיר הוא נסע עם חברו לר"מ מקוצק ויצא שפורים חל בימים שהוא היה שם, לקריאת המגילה חיפשו בעל קורא שידע לקרוא את המגילה וחברו הציע אותו כיון שהוא ידע לקרוא היטב, כשהוא החל לקרוא המגילה עם כל הטעמים וההדגשים אמר לו הרבי "זונגען ועלסט דו ביי די רעבצין יעצט ליין די מגילה" (לשיר תשיר אצל הרבנית (כשיקרא המגילה לנשים אח"כ) עכשיו פשוט תקרא).

לרבי מקוצק היו אמרות חדות ליחס בין הפעולה בחוץ לכוונה הפנימית ולהכנה לקראתה. ידוע הסיפור על ר' לייבלי אייגר (נכדו של הגאון רבי עקיבא איגר) שיאמר לאביו ר' שלמה (שהיה מתנגד לעומת הסבא ר' עקיבא שהיה ניטרלי) אם ישאל אותו לגבי האיחור בזמני התפילה, יענה על פי מה שנפסק ברמב"ם אם עומד בעל מלאכה ומשחיז את הסכין כל היום ולפנות ערב הוא מבצע את מלאכתו בזמן קצר כל ההכנה נחשבת כחלק מהמלאכה, כן הדבר אם אדם מתכונן לתפילה כל היום ובסוף היום מתפלל בזמן קצר הרי שתפילתו נחשבת לארוכה.

דרך אגב נזכיר כי בקוצק היו מכנים את ר' לייבלה שהיה עילוי גדול מצעירותו בשם לייבלה שלויימאס עקיבאס דבר המעיד על הזלזול הגדול שרכשו שם לעניין הייחוס.

בקוצק חסיד נדרש להקריב את כל כולו על מזבח האמת, "אני רוצה שלושים חסידים בלבד, שיחבשו כרוב על הראש יעלו על הגגות ויצעקו, 'ה' הוא האלהים!'". לא היו הנחות בקוצק, חסיד שלא יכול לוותר על כל ישותו, לא היה לו מקום בקוצק. אולי הסיפור הנוקב ביותר מסופר על תלמידו הקרוב רבי יצחק מאיר, שנהיה לימים הרבי הראשון מגור, חידושי הרי"ם.

הרי"מ, שהיה אז אברך צעיר נכנס לרבי מנדל והראה לו ספרו אשר בכתובים, שחבר על שולחן ערוך "חשן משפט". בספר זה השיב הרי"מ על כל השאלות שרבי שבתי כהן השאיר בצריך-עיון בספרו "שפתי כהן" (ש"ך). הרי"מ עמל רבות בכתיבת ספרו. עשר שנים כתב אותו ולפני שעמד למסור את כתב היד לדפוס נכנס אל רבו ורצה לקבל את הסכמתו. רבי מנדל עיין בכתב היד, הרים את גבותיו, העיף מבט חודר בתלמידו והעיר: