סיפורי חסידים בפנימיות: קוצק – עין הרע

כשהגאון הקדוש רבי אברהם מסוכטשוב ז”ל היה נער קטן, חלה במחלה עזה, ונסע אביו הרב ז”ל להגאון הקדוש רבי מנחם מנדל מקוצק ז”ל לבקש ממנו, שיברכו ברפואה שלמה. שבח אביו הרב לפני הרבי את בנו שנפשו חשקה מאד בתורה, והוא לומד בהתמדה נפלאה. ענה הרבי מקוצק בתנועה של בטול:
– אויך מיר געלערנט! (“גם זה נקרא למוד!”).
נבהל אביו מאד, כי היה נראה בעיניו כאלו הרבי, חס ושלום, עוד מקטרג על למודו בשעת הסכנה.
ויהי בבואו לביתו, ראה והנה בנו חוזר לבריאותו. והילד בקש מאביו, שיאמר לו מה ענה הרבי מקוצק כשהזכיר אותו לפניו לרפואה שלמה. לא רצה אביו להגיד לו, אך כשהפציר בו מאד אמר אליו:
– האמינה לי, שגם אני אינני מבין מה שאמר לי.
אז הפציר בו עוד יותר שימסור המלים שאמר לו.
כששמע הילד העילוי את דברי הרבי, אמר:
– למה אין אתה מבין את דברי הרבי? דבריו הרי הם ממש כדברי הירושלמי (פאה, פרק א): רבי טרפון חלה, ונכנסו חכמים לבקרו, אמרה להם אמו: התפללו על טרפון בני, שהוא נוהג בי כבוד יותר מדי. אמרו לה: מה הוא עושה לך? וספרה להם עובדה, שפעם אחת ירדה לטייל לתוך חצרה בשבת, והלך רבי טרפון והניח שתי ידיו תחת פרסותיה, והייתה מהלכת עליהן עד שהגיעה למיטתה. אמרו לה: אפילו עושה כן אלף אלפים עדין לחצי כבוד שאמרה תורה לא הגיע. גם כאן ישאל: וכי באו חכמים להמעיט את זכותו של רבי טרפון בשעה שהוא זקוק לרחמים? אבל כוונתם הייתה, שחששו אולי זה היה תפקידו של רבי טרפון בעולם הזה, וכשגמר את עבודתו, אין לו מה לעשות עוד, ולכן אמרו שעדין לא השלים את עבודתו בעולם הזה, והוא צריך לחיות עוד בשביל לקיים המצווה יותר ויותר. וזו הייתה גם כן כוונת הרבי מקוצק: כשאמרת שאני לומד בהתמדה נפלאה, חשש שמא כבר גמרתי את חוק עבודתי בעולם הזה, ועל כן אמר בביטול, שאין זה נחשב עדין ללמוד כראוי, ואני צריך לחיות עוד בשביל ללמוד תורה יותר ויותר.
התפעל האב מאד מדבריו ומעמק שכלו של בנו. וכשהיה אחרי כן בקוצק, ספר את דברי בנו להרבי, והרבי אמר בתמיהה:
– ובכן, הוא כבר יודע גם את כוונותיי?!