בס"ד
(תמלול מתוך דברי הרב מהשיעור: ראש השנה עבודת נפש, הסימנים)
סדר ליל ראש השנה, זה הוא סדר שאליו מגיעים אחרי שעושים הכנה, הסדר מתבטא ביכולת של האדם להכין את נפשו לקבל את כל התיקונים והאורות של המועד הנכבד הזה של ערב ראש השנה
בסליחות הבאנו עצמינו למצב שהאדם רואה את עצמו שפל במובן שיכל לראות עצמו בהתבטלות עצמית גמורה וללא צורך להיות "משהו" בעולם, לשפוט בצורה מלאה ונקיה, לראות שהבורא הוא עצום וגדול מאתנו וצריך להתבטל אליו ולבטל את המקום בו אני נמצא
למדנו מעט על השופר שהוא מסמל את יכולת האדם להשתפר,
בראש השנה מתחדשים בנו רצונות – לא בהרגשה מידית,
אנו רוצים לתקן את הלב בנקודת הפוטנציאל הראשונית של האור – כי ראש השנה – התחלת הקרן של הזווית שכל שינוי קטן בתחילתה גורם לשינוי אדיר בקצה השני שלה, חלק מעבודת ראש השנה יתגלה בחנוכה חלק בפסח חלק בשבועות וכו',
כל שינוי בגנים יוצר שינויים גדולים בהתבטאות החיצונית ויוצאים בשלבים הרבה יותר מאוחרים – בחנוכה בפורים כנ"ל
יש הזדמנות לעשות שינוי שישפיע בכל השנה,
ראש השנה = הזרע. איזה זרע לשים ? ובאיזה מקום לשתול את הזרע ?
הזרע של האדם = אור אלוקי, אור אלוקי = שאני נהנה מהחיים. לא ליהנות סתם אלא ליצור מקום שאוכל ליהנות בלי לפגום בהנאה – כי ניתן ליהנות ח"ו גם ממזוכיזם וגם מלפגוע בחבר – אבל ההנאה הזו אח"כ תפגע במי שפגע,
כלומר צריך לבנות את הרצון כך שיהא מסודר עם צורה נכונה – שקוראים לה אהבה. המילה הזו נראית פשוטה אבל משמעותה היא היכולת לפעול מעבר לחשיבה מה יצא לי מזה או מה יצא לנו מזה, וזה מאוד קשה לתפוס את זה כי בהרגשה המידית של האדם הוא חושב על עצמו.
הסדר: תקיעת שופר, תקיעה (השפעה) – אברהם, שברים תרועה (דין רך ודין קשה) – יצחק, תקיעה (קו אמצעי) – יעקב, כלומר אנו מכניסים את כל הרצונות הפרטיים שלנו בין ההשפעה שלפני ובין קו האמצעי שאחרי,
אנו באנו לעולם הזה – העולם הזה והגוף הגשמי הוא לא אנחנו – באנו לעשות עבודה כאן, הזמן שנתנו לנו כאן הוא זמן שנותן לנו אפשרות לפעולה, בראש השנה אומרים מקדש ישראל ויום הזיכרון, איך הזמן יכול להיות קדוש. ? הרי זמן הוא דבר חלקי ?, אלא שלכל זמן יש סגולה מיוחדת שנותן לנו אפשרות לתקן את מעשינו כך שהרצון יהיה מתוקן כך שנהיה מסוגלים לקבל את האור שיבוא ממילא.
הרבה פעמים אנו רוצים לתת וכדו' ואיננו מצליחים תפקידינו לתקן עצמינו שנוכל לפעול ישירות למטרה.
ההבדל בין סימן לסיבה:
אנו עומדים לאכל סימנים: כשנאכל סימנים לא נרגיש מזה משהו, יש שיחשבו שכשאוכלים תמר אתה מרגיש אור רוחני – זה שקר, האוכל עצמו הוא לא האור הרוחני אלא זה סימן
סימן: כמו להסתכל במפה, המפה היא לא המקום אלא רק מדריך אותך ומסמן לך איפה המקום
מי שרוצה תוצאות בחוץ טועה – הפעולה בחוץ צריכה לתת תוצאה בפנים,
הסימן מספיק שיהא קטן, מי שעושה שלט שני מטר שמאלה לבאר שבע אבל הוא רק מחזיק את השפט ולא נוסע שמאלה לא יגיע לבאר שבע, מי שאוכל 2 קילו תמרים בערב ראש השנה אבל הוא לא מכוון את הלב זה לא יעזור, כלומר הסימן מספיק שיהא קטן ולא צריך להשקיע בו את עיקר המשאבים, הגשמיות שהיא הסימן צריכה להיות קטנה, הכסף הגשמי מספיק שיהא מעט/סמלי, יש אנשים עם הרבה כסף אבל אינם שמחים. הגשמיות שהיא הסימן צריכה להיות מועטת, צריך אותה רק כדי שיהא ניתן דרכה לחדור לפנימיותי
צריך ללמוד את המקום הרוחני שאליו הוא רוצה להגיע כדי שאם יעשה תנועה פנימית ויגיע לבאר שבע לא ישאל איפה זה באר שבע ?.. אדם יכל להגיע אל האמת ולחשוב שזו לא האמת כי הוא לא יודע מה זו האמת… כלומר צריך ללמוד מה היא האמת, וכן ללמוד היכן אתה נמצא ביחס לאמת ורק כך ניתן להתקדם וגם כשהגעת לדעת שהגעת..
החוקים בעולמות העליונים שונים מהעולם הגשמי, בעולם הגשמי אם היה לאדם 100 ונתן 30 יש לו רק 70, בעולם הרוחני במצב הנ"ל יש לו הרבה יותר ממאה, אבל בתנאי שנתן את זה מבחינה פנימית!..
ואנו מדברים על נדבה לעני שבתוכך (שהיא הרצון שרוצה קדושה ואין לו מזון, הנשמה רוצה הנאה – אבל הנאה שמתאימה לה, הנשמה נהנית מלהשפיע, מהרצון של האדם לפעול מעבר לחוקים הגשמיים מעבר למחשבה מה יצא לי מזה)
אהבה זה לא אוטומט – זו לא נתינה ללא לב – הבעיה הגדולה ביותר היא הרגילות של האדם – אומר הרבי מקוצק עדיף רשע מאדם שמתפלל תפילה ברגילות…
האדם צריך לקבל על עצמו שהעולם הגשמי זה רק סימן, – השאלה האם האדם מוכן לקבל על עצמו דבר זה ?
ברגע שנתחיל להתייחס לעולם הגשמי רק כסימן פתאום זה יעשה שינוי מאוד גודל בחיינו – פתאום זה לא יהא כ"כ משנה אם פגעו לך באוטו או אם נפל לך הארנק או כל צרה גשמית חלילה, או להבדיל אם תזכה בפייס – גם זה לא משנה כל כך… כי הרי לסימן מספיק משהו מצומצם..
החברה המערבית גורמת לנו בשטיפת מח שחיצונית / גשמיות זה חזות הכול. לעומת זאת כל אדם שחושב מעט מגיע למסקנה שההנאה היא בפנים ולא בחוץ.
מנגד אני יכל ללבוש כיפה וציצית ותפילין ולשמור שבת ולתת מתנות וחצי משכורת לעניים ועדיין להישאר בהמה – אז מה הדתיים מקפידים כל כך על הדברים החיצוניים האלה? תשובה: אנחנו מתעקשים רק על הנקודה הפנימית – אבל לדוג' אדם שמביא סטירה לאשתו חלילה לא יכול לאהוב אותה עם סטירה.. למרות שסטירה זה סימן גשמי – אולי הוא נותן סטירה מתוך אהבה ? כלומר צריך לשמור על הסימן…
אבל מנגד צריך לראות שזה רק סימן וצריך להפסיק לרדוף אחרי העולם הזה כי הוא לא המטרה אליה אנו שואפים אלא אנו שואפים לעולם הבא הנמצא בפנימיותינו
אם אדם שם גרעין חיטה על הכביש גם אם הוא ישקה אותה במים קשה שהגרעין יצמח, כמו"כ גם אם אדם אם עושה את הגירוי הנכון אבל נמצא בסביבה ובמערכת חיים לא נכונה הגירוי לא ישפיע עליו. יגעת ולא מצאת אל תאמין: אם אתה חושב שעשית את היגיע הנכונה ולא מצאת כלומר לא הצלחת לצאת מעצמך מאנוכיותך – אל תאמין שעשית את היגיעה הנכונה ואל תחשוב שהגעת למצב של אמונה.
כשאנו מתפללים על משהו בעיקר צריך לבקש את התיקון על הרצון, האור יגיע ממילא – הקב"ה רוצה לתת לנו הרבה יותר ממה שאנו רוצים לקבל אנו פשוט לא רוצים את הדבר האמתי…
הקדוש ברוך הוא שומע כל תפילה, הוא רק אומר לא – כי הבורא אל נותן לאדם משהו שיזיק לו, אלא הבורא נותן את הטוב
צריך להגיע הביתה מבית כנסת בביטחון של סמיכה על הקב"ה אחרי שהסכמתי להתבטל לגמרי לקב"ה שאני יוצא בדין הזה בניצחון, אסור להיות עצובים בערב הזה, צריך להיות שמחים, בביטחון שאתה יוצא מנצח בדין הזה.
ונח מצא חן בעיני ה' – אם נח מצא חן שעוד היה לפני אברהם יצחק ויעקב אני כל שכן יכול למצוא חן בעיני ה' ולהיות שמח עקב כך
ויזרע יצחק וימצא בשנה היא 100 שערים – יצחק = קו שמאל בעבודה, – אם יצחק זרע בארץ ההיא 100 שערים – למרות שהיה בדין גדול וגילוי של רצון פרטי מאוד חזק ברה"ש יש גילוי מאוד גדול של נקודת רצון חדשה – כשמגלים לך רצון גדול התחושה הראשונית היא שאני רוצה הכול לעצמי – ולמרות זאת יצחק מצא 100 שערים – מדריגה של השפעה – גם דרך יצחק אפשר להגיע למדרגה של השפעה
כי עימך מקור חיים באורך נראה אור – אנו סומכים על הבורא שהכול בא מלמעלה – המקור של כל המציאות והחיים זה רק בבורא יתברך – רק דביקות בבורא יתברך נותנת חיים – איננו סומכים על השכן ולא על עצמינו ולא על הכסף ולא על מקום העבודה – אלא החיים האמיתיים של האדם יכולים להיות רק כשקשורים למקור האמתי של החיים – בסיבה הראשונית של הקיום שהוא הבורא ואנו סומכים עליו. היות וזו שלימות אומרים פס' זה 10 פעמים.
אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה – דהיינו אנו מאמינים שאם נלך בצדקות וישרות לב תהיה לנו שמחה – אנו מתכוונים באמת בשלב זה של רה"ש – אפי' שאח"כ חלילה נהיה חלילה כרשעים גמורים, למרות זה אנו מאמינים שאנו צדיקים – צדיק זה שמצדיק את הבורא – שמאמין שהכול הולך לטובה וההצדקה את הבורא נותנת את הכוח שאני סומך עליו וכל הפס' האלה מובילים אותי להכרה שיהא טוב ואומרים זאת יז' פעמים כמנין "טוב"
ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום – שלום זה כלי שמחזיק ברכה – זה הדבר הגדול ביותר שיש, אליו יש לכוון מאוד – שזה אור מקיף של המלכות. השלום מחזיק את האור הגדול ביותר שנקרא עוז שהוא אור של גמר תיקון, הברכה היא בשלום והנתינה היא בעוז כך אומר בעה"ס בהקדמה לפנים מאירות ומסבירות, ולכן השלום הוא דבר גדול וצריך לשאוף אליו – אבל צריך להיזהר כי אין שלום ללא חיכוך, – שלא נחשוב שניתן להגיע לשלום ללא החיכוך בתוכנו שמלווה במצבים של הפך שלום
כל זה רק הכנה לקראת הסעודה – סעודה מסמלת לנו קבלת אור
כל מה שעשינו זה הכנה לאווירה של שלימות – בלי לוותר
יש בעיה בעולם הזה אצל כולנו ששוכחים שהכוונה האמתית היא לשנות את הלב – זו הכוונה האמיתית ולא לכוון בשמות קודש מסובכים (כנראה הרב התכוון ששמות הקודש זה אמצעי)
הסימנים מסודרים כימין שמאל ואמצע
- תמר ימין, נותן פירותיו לאחר 70 שנה, יש בו זכר ונקה. התמר הוא סימן לטעם – טעם זה התפשטות האור לכלי – למרות שהטעם מגיע לאחר זמן ארוך של עבודה לא צריך להתייאש בעולם (=בהעלם) כלל – אם אתה עושה את הפעולות הנכונות האור יגיע וזה צריך לתת שמחה גדולה לאדם – כי כל העומד לגבות כגבוי דמי, גם אחרי 70 שנותיו בעוה"ז.
באים בשביל מטרה פנימית של גאולה – כל מציאות עולם הזה שהאו ה 7באה בשביל העולם הבא שהיא ה 8 שנמצאת בפנימיותו
- רוביה ימין – הרוביה כולל בתוכו ריבוי פרטים – ככל שיש בה יותר פרטים היא יותר טובה, – אומר בע"ס ככל שיש יותר פרטים זה כלל יותר רוחני – אבל בתנאי שהפרטים בתוך כלל של ערבות הדדית. בעל הסולם הכליל את כל התורה בכלל אחד : להפוך מבעל מנת לקבל לבעל מנת להשפיע – הפונקציה הזו של בעל הסולם מכילה את כל החיים. ואנו בשמחה גדולה שאנו מכלילים את כל הפרטים בכלל אחד. האני שלי הוא אני אחדותי.
- כרתי שמאל. רצונות שאני רוצה לכרות ממני לגמרי (– למרות שניתן לכוון על רצון ספציפי העיקר זה לכוון על הרעיון – המוכנות הכללית של היכולת לכרות רצון שלילי ) אבל טוב שיהא איזה רצון או שניים שכבר אנו יודעים עליהם
- סילקא שמאל. לכוון לדחות רצון לזמנו – אם יש רצון שהוא טוב אבל כעת הוא שלילי כי הוא לא בזמנו (יסתלק = לזמן מסוים – לעומת שיכרתו שמסמל כרת לצמיתות)
- קרא שמאל. יה"ר שתקרע רוע גזר דיננו ויקראו לפניך זכויותינו – מבקשים שהרשימות של העבר יהיה שונה מהיחס שהיה להם בעבר. הרשימה של זה שפגעתי בחבר אני יכול להפוך את זה לדבר טוב ע"י זה שאני יודע ע"י רשימה זו מה אסור. וגם רשימות של דברים טובים שעשיתי שהסתלקתי מהם אני הופך אותם לדבר חיובי ומפרש אותם לחיוב כמו שהם צריכים להיות באמת
- רימון קו אמצעי. יש בו 613 ומחולק עם הקרומים לשס"ה ורמ"ח. נקרא יראת הרוממות – התבטלות עצמית ויכולת להרגיש את רוממות ה'. יש יראה שמא לא אקבל שכר בעולם הזה יראה שמא לא אקבל שכר בעוה"ב אבל היראה האמתית היא בגין דאיהו רב ושליט – שמפאת כבודו אני ירא מממנו – הרימון בה לבטא שהמצוות שאני עושה באות באמונה מלאה למעלה מהדעת – ההתבטלות מהמקום שבו אני נמצא והתקדמות למקום החדש זה רימון – יראה – יראה = התבטלות – כמו ישראל – מלא מצוות כרימון – אבל זה עדיין לא אהבה. מלאות של מצוות באה לומר לנו כמה אנו רחוקים – כמה אני קטן והבורא גדול
- תפוח בדבש קו אמצעי – תפוח: הכי משובח לפי הזוהר שיש בו לבן אדום וירוק כנגד אברהם יצחק ויעקב – מסמנים בחינת חסדים/השפעה – והעיקר בתפוח זה הדבש – שהוא גמ' אישה – כלומר מערבים את התפוח שהם 3 האבות שהם השפעה בדבש שבם בחינת האישה – דהיינו זיווג השלם בין ימין לשמאל, לאחר שבנינו דרך הרימון את ההתבטלות – שמביאה כעת את האהבה. את המתיקות של הדבש מושכים עד שמחת תורה שהוא הזיווג הגדול. וזה דבר גדול לתפוח – כי עם התבטלות לבד עם יראה לבד האדם לא מרגיש טוב , כי למה באתי לעולם ? זה לא רק אגו – אלא מכיוון שבאתי לעולם לעשות משהו בעולם לפי תכליתי, לכן צריך שיהיה דבש אבל בתנאי שהוא קשור לחסד שהוא התפוח. אם האדם מוצא אישה מצד האנוכיות שלו – אז מוצא אני מר ממות את האישה, לכן צריך לסלק את האנוכיות ואז מצא אישה מצא טוב
- ראש של דג קו אמצעי. אם יש זיווג אז יש אח"כ פריה ורביה. פריה – עומק, ורביה – רוחב
- ראש של כבש קו אמצעי. הוא התיקון הגדול של בחינת יצחק, שנדע שהגענו לנק' הראש השלימה – זה קו ימין בעבודה – הראש נותן לאדם אפשרות לקחת אחריות על חייו.
צריך להכריח עצמינו לכוון בזמן של ערב ראש השנה. אפי' במשפט אחד על כל סימן – כי זה מתקן את הנפש לכל השנה ואז השנה יכולה להיות לא רק טובה אלא גם מתוקה.
