משולחן השבת – פרשת וילך-ניצבים

היום יום שני בשבת קודש

בפרשת 'וילך' – שקראנו ביחד עם 'נצבים' בשבת שעברה עלינו לטובה – מזכיר הרב עד כמה חשוב להיות עדינים.

חז"ל הדגישו את הנושא של עדינות מול גסות. גם האנגלים, להבדיל, אהבו את זה ואימצו את המושג 'ג'נטלמן' (Gentleman), כלומר איש עדין.

מתוך כך הרב אדם סיני מציין בספרו כי " הריגוש הינו התלבשות של אור בכלי". מסביר הרב כי הרצון בונה את הכלי, והשאיפה של האדם במודע ובתת מודע היא לקבל הארה לרצון שלו, כלומר לקבל סיפוק במקום שיש לו חוסר סיפוק.
ההארה שבאה לרצון – או הסיפוק שבא להרגשה של חוסר סיפוק – חייבת להיות בהשוואת צורה.

במידה וקיימת אי-התאמה בין האור לכלי (כלומר, מצב שלא קיים בו השוואת צורה), אז  נוצר חוסר איזון – ואותו חוסר איזון מחפש דרך לספק את עצמו עד למצב של איזון, וזה בצורה של האור בלבוש גשמי, כלומר לאנוכיות שלנו.

למשל: אדם שרוצה לאכול הרבה מתוק מתוך מחשבה שאוכל מתוק ימתיק את חייו, ומי לא מכיר את אותה התמונה בסרט אמריקאי שהגיבורה מתנחמת בקופסת גלידה על אהבה נכזבת. אז למעשה המתיקות של הגלידה מנחמת ומפצה באופן רגעי על חוסר האיזון שנוצר אצל גיבורת הסרט.

והרב אומר שכל אחד יחשוב מה הגלידה שלו בחיי היום יום – אותו דבר שאנו צורכים כדי להמתיק את חוסר האיזון היומיומי הקיומי שעולה בנו כל יום שעה שעה. האם אנו ממתיקים באוכל או אולי בקניות או אולי בריגושים או בחופשה או בכעס?

למה מוזכר כל זאת?
משה רבינו אומר "…בן מאה ועשרים שנה אנכי היום… לא אוכל עוד לצאת ולבוא… וה' אמר אל לא תעבור את הירדן הזה".

בעצם – אם אני מבין נכון – משה הוא זה שמייצג בכל אחד מאיתנו את מצב האיזון, השלמות, האמונה השלמה, וככזה אין לו צורך עוד בירידות ועליות כי הוא במצב של שלמות. לכן מי שמייצג את משה ומחליף אותו הוא יהושע שמסמל את הרגש הנכון שמתפשט לתחושת הרצון לאיזון.

וכך אולי נוכל להבין את הפרשה: שאם ניתן לאמונה להיות במקום השכל הרוצה רק סיפוק רגעי, אז ורק אז יהושע יוכל להיכנס לארץ ישראל מבחינת הרגשת הסיפוק מהדבר האמיתי.

כלומר, סיפוק נכון הוא סיפוק הבא מהמקומות הגבוהים, מהשורשים של האמת, ואגב כך אפשר גם ליהנות גם מגלידה מתוקה.

שנה טובה!