(מתוך ויקיפדיה)
הרב יהודה לייב הלוי אשלג (ה' בתשרי ה'תרמ"ה, 25 בספטמבר 1884 – י' בתשרי ה'תשט"ו, 7 באוקטובר 1954) היה מקובל, עסק בפירוש ובהפצה של חכמת הקבלה. מכונה "בעל הסולם" על שם פירוש הסולם שחיבר לספר הזוהר. זכה בפרס הרב קוק לספרות תורנית לשנת תשי"ג. מספר חצרות חסידיות הולכות בדרכו.
דברי הרב מתוך סעודת היורצייאט: (תשע"ד)
דברי הרב מתוך העלייה לציון בעל הסולם:
על בעל הסולם:
תולדות חייו
נולד בליקובה שבפולין (אז באימפריה הרוסית). למד בישיבת גור בוורשה והיה תלמידו של רבי מאיר שלום רבינוביץ, האדמו"ר מקלושין. תשוקתו ללימוד חכמת הקבלה החלה עוד בצעירותו, ומסופר שהיה מחביא דפי זוהר וכתבי האר"י בתוך דפי הגמרא. לאחר פטירת רבו היה לתלמידו של בנו הרב יהושע מפוריסוב. נסע גם לטיש אצל האדמו"ר מבעלז רבי יששכר דוב. בגיל 19 נישא לרבקה, בת דודו הרב מאיר יוסף אברמוביץ, חסיד גורשהתגורר בפוריסוב.
לאחר תקופת מגורים קצרה על שולחן חותנו בפוריסוב עקר לוורשה, שם הוסמך לרבנות ושימש כדיין וכמורה-צדק במשך שש עשרה שנה. במהלך תקופה זו פגש במקובל נסתר שעבד לפרנסתו כסוחר. הרב אשלג מכנהו בכתביו "מורי הקדוש זצ"ל". מרבו זה למד את חכמת הקבלה, ואף היה נוכח בפטירתו.
לאחר פטירת מורו עלה לארץ ישראל עם רעייתו בט"ז בתשרי תרפ"ב-1921. התיישב בעיר העתיקה בירושלים, שם למד בישיבת חיי עולם. בישיבה החלו להיאסף סביבו אברכים לשיעורים בקבלה[1].
בארץ ישראל התפרנס תחילה מעיבוד עורות לסת"ם ובייצור סבון, באמצעות מכונה שהביא עמו מפולין. לאחר זמן קצר מינהו הרב קוק, הרב הראשי לארץ ישראל, לרבה של גבעת שאול, שהייתה אז פרבר בשערי ירושלים.
בשנים 1926–1928 שהה בלונדון שם חיבר את חיבורו המקיף "עץ חיים" וחלק מפירוש הסולם.
הרב אשלג נפטר ביום הכיפורים ה'תשט"ו (1954) ונקבר בהר המנוחות בירושלים.
על פי עדות נכדו, הרב שמחה אשלג, עוד מימי מלחמת העולם הראשונה הוא זעק רבות על חורבן העולם הממשמש ובא. בשנות השלושים הוא התריע על כך בקול גדול. בכתביו משנת תרצ"ג-1933 מצוי המשפט "כבר זעקתי על קץ העולם"[דרוש מקור]. הוא הכריז על הצורך בלימוד ספר הזוהר בישיבות פולין, ולשם כך אף נפגש עם רבנים ואדמו"רים, בבקשה שייסדו סדרי לימוד בזוהר בישיבותיהם, אך הם לא שעו לבקשותיו. הוא ראה באגואיזם המתפשט בעולם סכנה גדולה, שבסופו של תהליך יוביל למשטר נאציסטי שעלול להחריב את כלל האנושות.
יחסו לארץ ישראל ולמדינת ישראל
בעל הסולם יחס חשיבות לעלייה לארץ ישראל. אחרי הצהרת בלפור הכריז שזה סימן משמיים שחובה לעלות לארץ ישראל[דרוש מקור]. הוא טען כי "נותנים זמן מן השמיים – עשרים שנה כדי לעלות לארץ ישראל". ייסד קבוצה סודית של ארבעים משפחות אמידות בפולין כדי לעודד עלייה לארץ ישראל. משהתגלה הדבר מיד קמו לו מתנגדים מקרב הציבור החרדי שוייחסו לו מניעים ציוניים. בעקבו זאת התבטלה הקבוצה. בעת הכרזת העצמאות אמר: "אכן הרגשתי מעט יום טוב"[2]. אמר שיסודו של יישוב יהודי בארץ ישראל לא יתבטל עד ביאת המשיח, על סכין החלות שלו היה חרוט "מדינת ישראל"[דרוש מקור]. עם זאת הבהיר שהגאולה תגיע מצד הבורא לעם ישראל כמתנה, ולא מצד עצמנו. כתב: "כל זמן שאין בן ישראל מסוגל לדת ישראל, עדיין ארצינו שבויה בידי הנכרים". במאמר "וזאת ליהודה" כתב שרבים בועטים בגאולה ויורדים מהארץ משום שאינם יודעים את משמעותה האמיתית. עוד הוסיף שזכינו להתפשטות ספר הזוהר וגאולת הארץ מידי הנכרים מצד האלוהים, ואנו עדיין זקוקים להשתלם בלימוד והשגת ספר הזוהר כדי, ואז תיתכן גאולה שלימה.
בעל הסולם פעל לקידום רעיונותיו ונפגש לשם כך עם ראשי היישוב, עם מנהיגי תנועות הפועלים ועם אישי ציבור, ובהם דוד בן-גוריון, זלמן שזר, משה שרת, חיים ארלוזורוב, מאיר יערי, יעקב חזן, דב סדן וחיים נחמן ביאליק.
בן-גוריון כתב כי נפגש עם אשלג "הרבה פעמים": "אני רציתי לדבר איתו על קבלה, והוא איתי על סוציאליזם"[3].
במאמרו "שלושה ביקורים ומה שביניהם"[4] סיפר דב סדן: "הרב ר' יהודה לייב אשלג, מגדולי המקובלים שבדור, שאמר לעשות את יסודות הקבלה מנוע היסטורי בדורנו, ומתוך תפיסתו הסוציאליסטית הבנויה על כך, ביקש מגע עם התנועה הקיבוצית".
עשה לך רב
בלי רב מקובל בעל השגה רוחנית אי אפשר להתקדם לרוחניות:
 |
האדם יבחר לעצמו אדם חשוב ומפורסם שיהיה לו לרב שממנו יוכל לבוא לעסק תורה ומצוות על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו… ונמצא בכל פעם שמשוה צורתו לרבו הוא מתדבק בו לשעתו, ומתוך כך הוא משיג ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, לפי מידת דבקותו… ואז יוכל התלמיד לעסוק בתורה ומצוות לשמה בכל לבבו ונפשו ומאודו, שהיא הסגולה המביאה לדבקות נצחית בהקב"ה. |
צורה חדשה ללימוד הקבלה
הרב אשלג ראה חשיבות רבה בהנגשת לימוד הקבלה לציבור ופעל לכך באמצעות כתיבת ספריו העקריים: פירוש הסולם וספר תלמוד עשר הספירות. הרב אשלג מסביר בהקדמתו לתלמוד עשר הספירות כי החשש העיקרי שראו חכמים בהפצת חוכמת הקבלה היה חשש ההגשמה, שבו עוברים על איסור של "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". על כן האריך בביאוריו באופן השולל הגשמה של זמן ומקום בעניינים רוחניים.
במאמר "עת לעשות" הוא מתבטא בתקיפות על מצב הדור, ועל כך שאנשים לא הגונים חיבלו בחכמת הקבלה. הוא מוסיף ואומר שלא שינה ולא הוסיף על דברי האר"י כקוצו של יו"ד, אלא כל מטרתו לתת פנים חדשות לעבודת ה' ולתיקון ישראל וכלל האנושות.
חיבוריו
שני חיבוריו העיקריים הם:
- תלמוד עשר הספירות – פירוש על קטעים נבחרים בכתבי האר"י (6 כרכים, יצאו לאור החל משנת תרצ"ז (1937)).
- פירוש הסולם על ספר הזוהר (18 כרכים, יצאו לאור בין השנים תש"ה–תשי"ג (1945–1953)). הספר כולל את ההקדמות: מבוא לספר הזוהר, הקדמה לספר הזוהר, פתיחה לחוכמת הקבלהופתיחה לפירוש הסולם.
חיבורים נוספים:
- פנים מאירות ופנים מסבירות, פירוש על ספר "עץ החיים" מרבי חיים ויטאל. ספר זה הורחב לאחר מכן לתלמוד עשר הספירות.
- קונטרסים: "מתן תורה", "הערבות" ו"השלום", 1933.
- בית שער הכוונות, הכולל את הפירוש "אור פשוט" ללקט קטעים נבחרים מכתבי האר"י, ת"ש (1940).
- פתח השער – יסודות בחכמת הקבלה
- כתבי הדור האחרון, יצירותיו האחרונות, בהן ניתח משטרים חברתיים שונים והתווה תוכנית מפורטת לבניין חברה עתידית מתוקנת.
- קול התור – הקדמות, מאמרים ורשימות דברים בנושאי תורה, ערבות ישראל, משיחיות וקבלה.
- עיתון "האֻמָּה" (1940). נסגר על ידי השלטונות הבריטים לאחר הוצאת גיליון אחד בלבד.
