בתפילת שמונה עשרה: "כי אתה שומע תפילת כל פה עמך ישראל ברחמים". ולכאורה קשה, מקודם אנו אומרים: "כי אתה שומע תפילת כל פה". היינו, אפילו פה שאינה רצויה, גם כן הקב"ה שומע, כתוב: "כל-פה". אפילו שאינה רצויה משמע. ואח"כ אומר: "עמך ישראל ברחמים". משמע, שדוקא תפילה, שהוא ברחמים, אחרת לא שומעין.
והענין הוא, שצריכין לדעת, שכל הכבידות שישנו בעבדות ה', הוא מסיבת ההפכיות, הנוהג על כל צעד ושעל. למשל, יש כלל, שהאדם צריך להיות שפל. אבל אם נלך בקצה הזה, הגם שחז"ל אמרו "מאד מאד הוי שפל רוח", מכל מקום הקצה הזה אינו משמע שיהיה כלל. כי ידוע, שהאדם צריך ללכת נגד כל העולם, ולא להבטל אחר רבוי הדיעות, הנוהגים בעולם, כמ"ש "ויגבה לבו בדרכי ה'". אם כן, כלל הזה לא נקרא כלל, שנוכל לומר, שיש בו שלימות.
ואם ללכת בקצה השני, שהוא הגיאות, גם כן לא בסדר, כי "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". וכמו כן אנו רואים הופכיות בענין יסורים. היינו, אם הקב"ה שולח יסורים לאיזה אדם, ואנחנו צריכין להאמין, שהשם ית' הוא טוב ומטיב, אם כן בהכרח היסורים ששלח הוא לטובת האדם. אם כן, איך אנו מתפללים, שהשם ית' יסיר מאתנו היסורים.
ובענין היסורים צריכים לדעת, כי היסורים באו רק בכדי לתקן את האדם, שיהיה מוכשר לקבלת אור ה'. ותפקיד היסורים הוא למרק את הגוף, כמו שאמרו חז"ל: "מה מלח ממתיק את הבשר, כך יסורים ממרקין את הגוף". וענין התפילה תיקנו, שיהיה במקום יסורים, היינו שגם התפילה ממרק את הגוף. אלא שהתפילה נקרא דרך התורה. לכן התפילה מועיל יותר להמתיק את הגוף מיסורים, לכן מצוה להתפלל על היסורים, מאחר שמזה באה תוספות טובה, להאדם בפרט ובכלל כולו.
ומשום זה, ההופכיות גורם להאדם כבידות והפסקות בעבודת ה'. ואינו יכול להמשיך בעבודה, ומרגיש את עצמו ברע. ונדמה בעיניו, שהוא אינו ראוי, שיוכל לקבל עליו את עול מלכות שמים "כשור לעול וכחמור למשא". ונמצא, שבזמן הזה הוא נקרא "אינו רצוי". אלא, מאחר שכל כוונתו הוא בזה, שרוצה להמשיך בחינת אמונה, הנקרא בחינת מלכות. היינו "לאקמא שכינתא מעפרא", שכוונתו, שיתגדל שמו ית' בהעולם, היינו גדלותו ית', שלא תהיה צורה של השכינה הקדושה בבחינת עניה ודלה, אזי "הקב"ה שומע תפילת כל פה". היינו אפילו מאדם שאינו רצוי כל כך, היינו שמרגיש בעצמו, שהוא עדיין מרוחק מעבודת ה'.
וזה פירוש "כי אתה שומע תפילת כל פה". מתי הוא שומע כל פה? בזמן שעמך ישראל מתפללים ברחמים. היינו רחמים פשוטים. שהאדם מתפלל, בכדי "לאקמא שכינתא מעפרא". היינו קבלת האמונה. וזה דומה לאדם, שלא אכל שלשה ימים. ואז, כשהוא מבקש מאדם, שיתן לו משהו לאכול, אינו מבקש שום דברים מיותרים או מותרות, אלא פשוט מבקש, שיתן לו משהו להחיות את נפשו.
וכמו כן בעבודת ה', כשהאדם מוצא את עצמו עומד בין שמים וארץ, אינו מבקש מה' שום דבר מיותר, אלא את אור האמונה. היינו, שה' יאיר את עיניו, שיוכל לקבל עליו את בחינת האמונה. וזה נקרא "לאקמא שכינתא מעפרא". ותפילה זו נקבל מ"כל פה": איזה בחינת מצב שהאדם נמצא, אם הוא מבקש להחיות את נפשו מבחינת אמונה, נתקבל את תפילתו.
וזה נקרא "ברחמים". שתפילתו הוא רק שירחמו עליו מהשמים, שיוכל להחזיק את חיותו. וזה פירוש, מה שכתוב בזוהר, שתפילה, שהוא למסכנא, תיכף נתקבל. היינו, שהוא עבור השכינה הקדושה, תיכף נתקבל.
—
"הסולם"- https://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
