המשך משיעור קודם:
מה שאם כן, אם ה' נותן לו איזה הארה מן השמים, אז הרצון לקבל נכנע והוא מתבטל אז כנר בפני אבוקה. וממילא אין לו כבר יגיעה, כי הוא כבר לא צריך לקבל על עצמו את עול מלכות שמים בדרך הכפיה, "כשור לעול וכחמור למשא", כמ"ש: "אוהבי ה' שנאו רע". שפירושו, כי רק ממקום הרע נמשך אהבת ה'.
כלומר, בשיעור שיש לו שנאה להרע, היינו שהוא רואה, איך שהרצון לקבל מפריע לו מלהגיע לשלימות המטרה, בשיעור זה הוא זקוק שיזכה לאהבת ה'. מה שאם כן אם הוא לא מרגיש שיש לו רע, אין הוא מסוגל לזכות לאהבת ה', כי אין לו צורך לזה, מטעם שכבר יש לו סיפוק בעבודה.
ובהאמור, אין להאדם להתרעם, בזמן שיש לו עבודה עם הרצון לקבל, בזה שהוא המפריע לו בעבודה. והאדם בטח היה יותר שבע רצון, אם הרצון לקבל היה נעדר מהגוף, היינו, שלא היה מביא להאדם את שאלותיו, להפריע לו מהעבודה של קיום תו"מ.
אלא האדם צריך להאמין, שזה שהרצון לקבל מפריע לו מהעבודה, זה באה לו מלמעלה. כי מן השמים נותנים לו כח הגלוי של הרצון לקבל, מטעם שדוקא בזמן שהרצון לקבל מתעורר, יש מקום עבודה, שיהיה להאדם מגע הדוק עם הבורא, שיעזור לו להפוך את הרצון לקבל בעמ"נ להשפיע.
והאדם צריך להאמין, כי מזה נמשך נחת רוח להבורא, מזה שהאדם מתפלל אליו, שיקרבהו בבחינת הדביקות, הנקראת "השתוות הצורה", שהיא בחינת ביטול הרצון לקבל, שיהיה בעמ"נ להשפיע. ועל זה אומר הבורא: "נצחוני בני". היינו, אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו רצון להשפיע.
ובזה יש לפרש מה שמובא בגמרא, דר' פנחס בן יאיר הוה קא אזיל (היה הולך) לפדיון שבוים. פגע ביה בגינאי נהרא (שם הנהר היה גינאי). אמר ליה, גינאי, חלוק מימיך ואעבור בך. אמר ליה, אתה הולך לעשות רצון קונך, ואני הולך לעשות רצון קוני. אתה ספק עושה, ספק אי אתה עושה, ואני ודאי עושה. (חולין דף ז').
ואמר, שהפירוש הוא, שהוא אמר להנהר, הכוונה להרצון לקבל, שיתן לו לעבור דרך בו, ולהגיע לדרגת לעשות רצון ה', היינו לעשות הכל בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו. והנהר, היינו הרצון לקבל, השיב לו, היות שהבורא ברא אותו בטבע זו, שירצה לקבל הנאה ותענוגים, לכן אין הוא רוצה לשנות את הטבע, ממה שהבורא ברא אותו. ור' פנחס בן יאיר עשה מלחמה עמו, היינו שרצה להפוך אותו על רצון להשפיע. זה נקרא שעשה מלחמה עם הבריאה, מה שהבורא ברא בהטבע, שהוא נקרא רצון לקבל, מה שהבורא ברא אותו, שהיא כל הבריאה הנקראת "יש מאין".
ויש לדעת, בזמן העבודה, כשהרצון לקבל בא להאדם עם הטענות שלו, אינו מועיל שום ויכוחים עמו ושום שכליות, מה שהאדם חושב שהם טענות צודקות, לא יעזור לו, שיוכל לנצח את הרע שלו. אלא כמ"ש "הקהה את שיניו", שפירוש רק ללכת במעשים ולא בויכוחים, שזה נקרא, שהאדם צריך להרבות כוחות על דרך הכפיה, שזה סוד מה שאמרו חז"ל "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". כלומר, ע"י ריבוי התמדה אז ההרגל נעשה טבע שני.
