מאמרי שמעתי אות קע"ג – ברית מילה (חלק 3)

אבל מכל מקום לוט היה בן הרן, שהכוונה הוא על צמצום ב', המכונה "נהר, היוצא מעדן, להשקות את הגן". ויש בחינת "עבר הנהר", שהוא מחוץ לנהר, היינו צמצום א'. ויש הפרש מצמצום א' לצמצום ב'. כי בצמצום א' הדינים עומדים למטה מכל הספירות דקדושה, כמו שיוצאו מתחילה מסדר השתלשלות העולמות. מה שאם כן בצמצום ב' הם עלו למקום קדושה, ויש להם כבר אחיזה בקדושה. לכן מבחינה זו הם יותר גרועים מצמצום א', אין להם התפשטות נוספת.
הנה "ארץ כנען" הוא מבחינת צמצום ב', שהם גרועים מאד, משום שיש להם אחיזה בקדושה. לכן כתיב בהם "לא תחיה כל נשמה". מה שאם כן בחינת לוט, שהוא בחינה ד', צריך להציל אותה. לכן ג' המלאכים באו כאחד. אחד לברכת הזרע, שהוא בחינת כלל ישראל, שזה מרמז גם על פריה ורביה בתורה, שהוא סוד גלוי רזי תורה, שזה נקרא בנים, לשון הבנה. וכל זה יכולים להשיג רק אחר תיקון המילה.
וזה סוד שאמר ה': "המכסה אני מאברהם את אשר אני עושה". כי אברהם היה מפחד מהפיכת סדום, אולי יאבדו לו כל הכלי קבלה. לכן אמר: "אולי יש חמשים צדיקים?" כי פרצוף שלם הוא חמשים מדרגות. ואח"כ שאל: "אולי יש ארבעים וחמשה צדיקים?" היינו עביות דבחינה ג', שהוא בחינת ארבעים, וד' דהתלבשות שהוא בחינת ו"ק, חצי מדרגה, שהוא חמש ספירות. וכו', עד ששאל: "אולי יש עשרה צדיקים?" היינו קומת מלכות, שהיא רק עשרה. לכן כשראה, שאפילו קומת מלכות אינה יכולה לצאת משם, אז הסכים אברהם על הפיכת סדום.
נמצא, שבזמן שהקב"ה בא לבקרו, אז נתן תפילה על סדום. וזה שכתוב "הכצעקתה" וכו', היינו שכולם היו משוקעים ברצון לקבל. "כלה, ואם לא אדעה", היינו אם יש בהם בחינות של השפעה, אז ונדעה שהוא ענין חיבור, זאת אומרת שיחבר אותם להקדושה. וכיון שראה אברהם, שמהם לא תצמח שום טובה, אז הסכים להפיכת סדום.
וזה סוד שאחר פרידת לוט מאברהם כתוב "ויאהל עד סדום", שהוא למקום מגוריהם של הרצון לקבל, שזהו מבחינתו עצמו. וזהו רק בארץ ישראל. מה שאם כן בעבר הנהר, שהוא בחינת צמצום א', שהוא שליטת הבחינה ד' בעצם, אין מקום לעבודה, כי במקומה היא הגוברת והשולטת ורק בארץ ישראל, שהוא בחינת צמצום ב'. שם שייך כל העבודה. וזה סוד שנקרא אברהם "בה' בראם". היינו שה"י" דשרי נחלקה ל"ב' ההין", לה' תחתונה ולה' עילאה, שאברהם לקח מבחינת התכללות ה' תתאה בה' עילאה.
ובזה נבין את שמעון ולוי, שהערימו את אנשי שכם. מאחר ששכם חפץ בדינה היה, משום שכל כוונתו היה רק ברצון לקבל, אז הם אמרו, כי צריכים למול, היינו לבטל את הכלי קבלה. והיות שכל כוונתם היה רק ברצון לקבל, נמצא שע"י המילה בעצמם נהרגו, בזה שנאבד להם הרצון לקבל ע"י המילה. וזה נחשב להם להריגה. נמצא לפי זה, שהם בעצמם הערימו, כיון שכל כוונתם היה בדינה אחותם. והם חשבו, שיכלו לקבל את דינה בכלים דקבלה. לכן, לאחר שנמולו ורצו לקבל אז את דינה, ואז הם היו יכולים להשתמש רק בכלים דהשפעה, וכלים דקבלה נאבד להם ע"י המילה. והיות שהיה חסר להם ניצוצי השפעה, מטעם ששכם היה בן חמור, שאין לו מושג רק בכלים דקבלה, לכן לא יוכלו לקבל את דינה בכלים דהשפעה, שזהו נגד שורשם, ששורשם הוא רק חמור, רצון לקבל, נמצאו קרח מכאן וקרח מכאן. וזהו נבחן ששמעון ולוי גורמו להם הריגה, אבל הם בעצמם אשמים, ולא שמעון ולוי.