[four_fifth]
השבוע היסוד שלנו עושה הבחנה ברורה בין המציאות התהליכית של האדם לבין המציאות בה הוא הגיע אל עבר תכליתו. יחד עם זאת- התהליך עצמו מורכב ממצבים בהם הוא השיג שלמות מסוימת, כמו שיתבאר בעז"ה.
[/four_fifth]
[one_fifth_last]
מאת יוני כהן מתוך יסוד פרשת וישלח מספרו של הרב אדם סיני התורה, האדם ומה שביניהם
[/one_fifth_last]
[one_fifth][/one_fifth]
[three_fifth]
אנו רואים שהשבוע שלנו מורכב מששת ימי המעשה בהם אנו עושים מלאכה, פועלים, הולכים לעבודה וכו' ולעומתם יש לנו את יום השבת. מציאות זו באה להצביע, באופן פנימי ועמוק, על שני מצבים שונים הקיימים בתוכנו שהם גם כן הופכיים זה לזה.
ששת הימים מצביעים על מציאות הנקראת בשפת בעל הסולם זצ"ל "זמן תיקון" ויום השבת מצביע על מצב הנקרא "גמר תיקון". ככלל- החיים שלנו עלי אדמות נבחנים לגמרי ומשויכים לחלוטין לזמן התיקון. הוא אשר אמרנו בעבר שהם מקום האימון בו הנפש שלנו לומדת לאהוב את זולתו. לאחר שהשגנו את כח האהבה בתוכנו, נקרא שכבר הגענו לגמר התיקון ואנו יכולים לעזוב את התודעה הגשמית אל עבר תודעה רוחנית בה כוחות הנשמה הם המהווים את האברים שלנו.
איך ניתן לדבר על יום השבת בזמן תיקון?
למרות היותנו במצב של תיקון, ה' נתן לנו את ההזדמנות לחוות מציאות של גמר תיקון. יום השבת הקדוש, בה נאסרת המלאכה, שהיא יצירת דבר חדש, באה להגיד דבר אחד: כבר הגעת למטרה. אין לך מה להתייגע יותר. רק תהנה. יש לך מצווה להתענג, ודרך התענוג לחוש את נשמתך, את הצדדים הטובים שבך.
דומה הדבר לילד המתאמץ בלימודיו. אנו, כהורים ומחנכים, מסתכלים קדימה ומנסים לכוון אותו למקום בו אנו רואים אותו מפותח ומשכיל, למשל, עם תואר אקדמאי חשוב. הילד, מצידו, חווה רק את ההווה. הוא לא מסוגל להסתכל על עצמו עשרים שנה קדימה. אז מה נעשה כשהילד יבוא אלינו בסוף כיתה ג' ויראה לנו שיש לו ציונים טובים בתעודה? כמובן נשבח אותו מאוד על השגיו. האם יהיה נכון להגיד לו 'כל מה שעשית עד עכשיו הוא כאין וכאפס לעומת מה שאתה צריך עוד להתקדם'? כמובן שלא. חווית ההצלחה של הילד, התחושה שהוא סיים בהצלחה פרק בחייו, היא הנותנת לו כח להמשיך. זהו יסוד מאוד חשוב בחינוך: להחשיב מאוד מאוד הצלחה, גם אם חלקית היא.
כן הוא הדבר שלנו בחיינו: גם בזמן תיקון אנו מתקדמים בשלבים. עבודת הנפש מורכבת ומפרכת היא (למי שמוכן לקחת ברצינות) ולכן ההתקדמות בה הדרגתית וחשוב לבודד אותה בשלבים שונים.
איך התנועה נכנסת לתמונה?
בזמן התהליך השלמות היא בהרגשת החיסרון. זה מה ששומר עלינו בתנועה מתמדת. אם אנו מרגישים שלמות באמצע הדרך, לא נרגיש צורך להמשיך לנוע, כי לשם מה צריך את התנועה אם אני כבר בשלמות?
כאן אנו נוגעים במושג מורכב: שלמות תהליכית. כמו שכבר למדנו בעבר, צריך לבחון כל דבר ביחס למטרה. אם המטרה שלי היא היות בתנועה, השלמות ההרגשית היא בכך שאחוש את החיסרון. לעומת זאת- אם כבר הגעתי למטרה מצד התכלית שבה, שם עלי לחוש שלמות מוחלטת ללא חיסרון כלל. לאחר מכן, ניתן לעורר חסרונות חדשים כדי להתקדם אל עבר השלב הבא. זה כמו לעלות כיתה.
מהו המרחב הנכון לתנועה של האדם?
ראשית- עיקר התנועה של האדם צריכה להתרכז במרחב הרוחני. כששואלים אותנו 'בן כמה אתה?' התשובה (אם נהיה מוכנים לענות על שאלה זו) תהיה בדרך כלל הגיל הגשמי. השאיפה שלנו צריכה להיות, במקרה הזה, לחשוב מהו הגיל הרוחני שלי. כמה תנועה רוחנית עשיתי בחיים? כמה הנפש שלי התפחתה?
דבר שני- ישנם שני מצבים נפשיים בסיסיים: קו ימין- הרגשת שלמות, וקו שמאל- ביקורת עצמית גדולה. העבודה שלנו בכל אחד מהמצבים הללו היא לפעול את ההפך מהמורגש. דהיינו שאם אני מונח באווירת נפש של שלמות, עלי לעורר בתוכי חסרונות ומקומות הדרושים תיקון, אבל אם אני שרוי בביקורת קשה אז צריך להתבונן ולהתמקד במה שכן יש בי טוב, ואותו להעצים.
לדוגמה- אחת המשימות הראשונות שזוג צריך לקבל כעבודה במצב של משבר בקשר בינו לבינה ושרויים בכעס גדול מאוד אחד על השנייה, היא לספר חמישה דברים טובים שיש בצד השני. כמה קשה לנו הדבר? אבל רק ככה אפשר להתקדם, רק ככה עושים עבודה אמתית, נוקבת, כואבת, אך יחד עם זאת מקדמת באמת, מכוונת לתכלית.
נסיים בתפילה לה' שייתן לנו את הכוחות ותעצומות הנפש הנדרשים לנו כדי לעשות את התנועות הנכונות בחיים.
שבת שלום!
[/three_fifth]
[one_fifth_last][/one_fifth_last]
