*
מהי חכמת הקבלה? מהו השלום? האם הבורא גשמי? מה התפקיד של כל זרם ביהדות? מה ההבדל בין הבורא לבריאה?
קבלה שלום הבורא ומה שביניהם.. צפייה מהנה
שיעורים נוספים בנושא:
המראיין: מהי תורת הקבלה זה זרם, זה יהדות? מהההיסטוריה של זה.
הרב אדם סיני: תורת הקבלה היא מייצגת את פנימיות תורת ישראל, כאשר היא מגדירה לנו את החוקים של העולמות העליונים.
יש איזה שהוא קשר מאוד חזק בין הנפש של האדם לעולמות העליונים לקב"ה, לבורא יתברך.
יחסי הגומלין שלנו עם המציאות מאפשרת לנו להתקשר לבורא, ולכן הקבלה באה ומספרת לנו שהיה עולם אינסוף, ואחר כך עולם קדמון, וכן הלאה, ומספרת לנו על החוקים בעולמות העליונים.
וכאשר אנחו לומדים את זה, זה הצד הטכני של חכמת הקבלה, התפקיד, המטרה של חכמת הקבלה, להפגיש את האדם עם פנימיותו, עם צד הנשמה שבו, שהנשמה ולא הגוף, היא זו שעובדת עם החוקים הרוחניים והתפקיד היא להתחבר, לאהוב את הבורא.
תכלית כל הבריאה היא לאהוב את הבורא, ולכן חכמת הקבלה מספרת לנו על החוקים הפנימיים, לא על החוקים החיצוניים, ולא איך לשמור שבת מבחינה חיצונית, אלא, איזה פעולות אני צריך לעשות, כדי לייצר מבפנים, בתוכי, סדר אמיתי ונכון, סדר הרמוני של הנשמה.
המראיין: אנחנו ניגע בזה עוד הרבה, אבל מענין אותי לדעת יותר מבחינה היסטורי, סיפור על רבי שמעון בר יוחאי, מי כתב?
הרב אדם סיני: אז חכמת הקבלה ניתנה בהר סיני, מי שמייצג אותה בעיקר בעולם זה רבי שמעון בר יוחאי, שכתב לפני כאלפיים שנה את ספר הזהר..
הוא כתב אותה במירון, בצפת, הוא הסתובב, הוא לא היה במקום אחד, אני לא יודע להגיד במדויק את המקום בו הוא כתב את זה, הוא כתב את זה בארץ ישראל.
המראיין: למרות שעם ישראל היה בגלות?
הרב אדם סיני: אז הוא כתב את חכמת הקבלה, את הזהר הקדוש, שהיתה קבלה לפני כן, מאז ומתמיד היתה חכמת הקבלה בעם ישראל, רק שהוא הביא אותה לכתב.
עד כדי, שהוא כותב שהיו אפילו גדולים ממנו , אבל הוא זה שהיה יכול לכתוב את הדברים ולהעביר אותם לעם.
הוא למד אצל רבי עקיבא, הוא אחד מחמש עשרה תלמידים של רבי עקיבא, והוא כתב את חכמת הקבלה.
לאחריו היו הרבה ספרי קבלה, והיו הרבה מקובלים, כשהגיע האר"י הקדוש, הוא נתן שיטה הרבה מדויקת, לאחר שקצת נשתכחה, ואז הוא נתן צורה מאוד מסודרת, לימד במשך שנה וחצי בצפת את רבי חיים ויטאל, רבי חיים ויטאל העלה על כתב את הדברים שהוא שמע, אבל אינו פרסם את הכל.
חלק מן הספרים הוא גנז יחד איתו בקבר, לאחר התייעצות עם רבנים, הוציאו חלק מהכתבים, הכתבים האלה סודרו, שהם נקראים שישה שערים, של רבי חיים ויטאל, ודרך ספרי האר"י בעיקר לומדים.
היו עוד תלמידים לאר"י הקדוש, והוא ביקש מרבי חיים ויטאל להתעסק, רבי חיים ויטאל הוא על סמך של כתבי האר"י ביותר כיום.
אנחנו לומדים לפי בעל הסולם, בעל הסולם זכר צדיק וקדוש לברכה, בא ונתן סדר כמעט מתמטי, סדר, כך שכל בן אדם שעוקב אחר הדברים יכול ללמוד.
בהתחלה הוא כתב ספר שנקרא פנים מאירות ומסבירות לפירוש של עץ החיים, והפירוש היה קצת קשה, היה קצת מופשט.
הוא ראה שקשה לאנשים ללמוד אותו, וכתב את הספר שנקרא תלמוד עשר ספירות, זה סדרה של שישה כרכים, שיש בהם ט"ז חלקים, ואת הספרים הללו לומדים כסדר, וזה מדבר על השתלשלות העולמות, זה עיקרהספרים.
הרש"ש גם כתב ספרים ופירש את כתבי האר"י, ש כאלה שלומדים לפי הרש"ש, אנחנו לומדים לפי בעל הסולם, ויצאו עוד כל מיני פירושים לכתבי האר"י, פיושים אחרים.
המראיין: אני גדלתי כחילוני כל חיי, אני מאוד לא מלומד, ורק עכשיו סוף סוף הולך __ ללמוד ולהכיר את כל הפנים הרבות והיפות האלה של היהדות.
הבנתי שהיו את הליטאים המתנגדים שלא לקחו את הקבלה אליהם ללימודיהם, אני מניח שזה רק התרחב?
הרב אדם סיני: כל הענין של המתנגדים היה בשלב יותר מאוחר, כמאה חמישים שנה אחרי פטירת האר"י, שאז בא הבעל שם טוב לפני כמאתיים חמישים, מאתיים שבעים שנה, והוא התחיל את תורת החסידות שלה היתה התנגדות בקרב אלה שלמדו.
אחרי האר"י הקדוש קם שבתאי צבי, ושבתאי צבי תפס את עצמו כמשיח והיתה תנועה משיחית מאוד גדולה, שהוא למד את תורת הקבלה, והרבה מאוד מגדולי ישראל הלכו אחריו, בסוף הוא התאסלם והיה שבר גדול ביהדות.
לאחר השבר הגדול הזה, ראו כשהולכים למשהו כ"כ פנימי בלי הכנה אמיתית ומסודרת, זה עלול להביא לנזק, ולכן, קמו מתנגדים.
וכל מי שמתעסק בחכמת הקבלה, אמרו עדיף לעשות את הדבר הפשוט, והשמור, והמדויק, כפי שאנחנו יכולים להבין אותו, ולא לעלות לגבהים כאלה שאפשר ליפול מאוד קשה.
לכן הם החליטו לא מתעסקים בתורת הקבלה.
בא הבעל שם טוב, ולא רק ללימוד על חכמת הקבלה הוא דרש, אלא גם להביא את זה למקומות ממשיים ממש, וללמד כמעט כל אחד את חכמת הקבלה.
הוא יצר שיטה של חסידות שמורידה את חכמת הקבלה גם לדברים מעשיים, שלא כולם למדו את חכמת הקבלה, אבל גם ליומיום.
יש הרבה מאוד ממנהגי החסידות בנויים על חכמת הקבלה, זה איזה שהיא תורה מעשית של התנהגות מעבר להלכות.
המתנגדים או הליטאים תפסו את הענין שצריך לקיים את ההלכות, ללמוד תלמוד בבלי, אבל מביאים למשל מדברי רבי חיים ויטאל בשער ההקדמות, הקדמה לעץ חיים, כותב, כל הלומד תלמוד בבלי בלבד, אינו אלא כמגשש קיר באפילה, ואין לו עיניים לראות ברזי התורה.
ועוד הוא כותב על התלמוד הבבלי, שהוא רק קליפה דקדושה , מעין עטיפה לחכמת הקבלה.
כותב, לא בא האדם לעולם, אלא כדי ללמוד את חכמת הקבלה, ולכן קמו בעצם שתי השכלות, אלה שתומכים בחסידות ואלה שלא.
אבל גם בליטאים יש כאלה שלומדים כמו הגאון מוילנא שלומדים את חכמת הקבלה, הליטאים הם לא נגד חכמת הקבלה, הם נגד החסידות.
היום כבר הכל התערבב, אבל המתנגדים זה כנגד החסידים, וחכמי הפשט הם כנגד חכמת הקבלה, זה שתי תנועות שונות של התנגדות.
המראיין: בעצם, קיומו של המתנגד או קיומו של זה שלא מסכים הוא בעצם כדי לתת עזר כנגדו או כדי לתת איזה שהוא סוג של ביקורת, כמו היד המבקרת, ז"א יש לזה תכלית מן הסתם בעולמו של השם, כלומר זה לא סתם אנשים מתנגדים, יש מן הסתם איזה שהיא משמעות.
הרב אדם סיני: התפיסה הזאת של המתנגדים יש מקום, היא תפיסה כללית שבכל דבר יש מקום בעולם, רק השאלה איך אנחנו משתמשים באותו הדבר, זה יכול להגדיל אותנו.
וכמובן שיש מישהו שדוחף מצד אחד, זה מכריח את הצד השני לפתח משהו יותר חזק נגד ההתנגדות הזאת, ואז אפשר לראות את זה כדבר חיובי.
אבל מעבר לזה, אני רואה בזה לא רק משהו שמתנגד, שמאפשר לי להתאמן מהצד השלילי, אלא אני דווקא רואה במתנגדים כמי ששמר על ענין ההלכתי שהוא גם מאוד חשוב לי לכשעצמו.
זה צד משלים, לא רק צד אחר, יש את הסטרא אחרא, צד האחר שהוא הטומאה, כנגדו צריך ללכת כדבר מתנגד שלא צריך אותו.
אבל החלקים ביהדות הם לא מתנגדים אחד לשני, קוראים להם מתנגדים, זה רק שם שיצא, הם חלקים משלימים.
יש הבדל אם זה הרגש של הפאזל, או שזה מישהו שמפריע לי להכין את הפאזל, אני לא רואה אותם כמישהו שמתנגד לפאזל, רק כחלק מהפאזל.
היו כאלה שגרמו לא ללמוד את חכמת הקבלה, והתנגדו לעצם לימוד חכמת הקבלה, יש כאלה שמתנגדים לחכמת הקבלה עד כדי שהם אומרים שמי שלומד את חכמת הקבלה מפריע להתקדמות של היהדות כי זה עלול לגרום כמו בשבתאי צבי, וכאלה שלא ינהלו את החיים הפשוטים של היהדות, אפשר לקיים מצוות, להניח תפילין.
המראיין: איזה זרם אפשר לומר שאתה מגיע, האם נולדת לבית חרדי, או דתי?
הרב אדם סיני: אז אם אתה שואל על ההיסטוריה שלי, ומאיפה אני באתי, אז אם אני אומר את ז בקצרה, אני נולדתי לבית דתי מסורתי.
הורי עלו מעיראק, וכמו כל עדות המזרח, אבי הגיע לארץ והזדעזע איך יכול להיות שיהודי בארץ ישראל מחלל שבת, או לא מקיים את המצוות.
עם הזמן, עברנו מבין שאן ששמה היו קטיושות לתל אביב, ויהיות ולא היה בית ספר קרוב, אז שמו אותי בבית ספר חילוני.
האחים הגדולים שלי, מכיוון שההורים שלי היו לא מלומדים, והם עסקו בעבודות כפיים, והילדים למדו כבר בבתי ספר, אז הם התחנכו יותר על ידי הנוער העובד ועל ידי החברה החילונית.
האחים הגדולים שלי עזבו את הדת, אנחנו כילדים קטנים, כששהורים שלי קצת יותר התפתחו הם יכלו לשמור עלינו.
האחים הקטנים היו דתיים והאחים הגדולים לא היו דתיים, והבית שלנו היה בית פתוח לשיח, אנחנו הקטנים היינו בבתי ספר מסורתיים, ונדרשתי מצד הבית ומצד האחים שלי לדרוש, לחפש.
באתי ושאלתי את אבא שלי מי זה הבורא, אני רוצה לראות אותו, לא היה לו תשובות בשבילי, החלטתי שאני צריך לחפש אותו לבד.
היה שלב שעזבתי את הדת, הייתי בצבא, הייתי בצנחנים, הייתי ביחידה מובחרת, בצבא האמנתי שאני צריך ללכת בדרך אמיתית מדויקת בחיים, אפילו למדתי את __, משה קרוין, אריסטו.
הלכתי יותר לכיוון שהשכל, המשמעות בחיים צריכה להיות יותר מדויקת, החלטתי שהכל נמצא במח.
הלכתי ללמוד מדעים, וכשראיתי בביולוגיה שלא נותנים לי לחקור, אלא את הפרטים הטכניים הביולוגיים, ורציתי יותר את המשמעות לחקור, הבנתי שיש את זה בדת.
נדרשתי באופן אישי, לשאלה מאוד פילוסופית, אבל עמוקה, אם יש בחירה או אין בחירה, וכשהבנתי שאין לי ברירה אלא להבין שיש בחירה, אחרת הכל רובוטיקה, אז החלטתי שאם יש בחירה, אז הכל מעבר לחומר.
היות והאוניברסיטה לא רצתה לשיח איתי על משהו שמעבר לחומר, הלכתי לחפש בדתות.
כשראיתי שהפילוסופיה מדברת על הדתות, וראיתי את הפילוסופיה, אמרתי שאני אסתכל בדתות, ואז בדקתי בכל מיני דתות, במזרח, ביוגה, בקרישנא, בכל התורות האחרות, וכשראיתי ששמה הם מתעסקים בעבודה זרה, אבל עניינה אותי מאוד התורה שלהם, היות ופגשתי הרבה אנשים, אז הפסקתי גם את __ פילוסופיה וגם כל מיני כוחות של עוצמה, וראיתי שאפשר להגיע לדברים הרבה יותר רבים בענין הזה, התעסקתי גם בתורות יותר אירופאיות של רודובטניה, אתרופוסופיה, של גורדייב, הדרך הרביעית.
כשראיתי את כל התורות האלה, הגעתי גם לבעל הסולם, כשקראתי את בעל הסולם, אז הייתי בתקופה שלפני כן החלטתי, יש הבדל גדול בין עצמה לאמת, היות ופגשתי בדרך של העצמה, שהא באמת מופלאת, עושים דברים לא נתפסים.
ואפילו כשאני התאמנתי, הגעתי כל מיני דברים, אבל החלטתי שאני צריך לבחור, או עצמה או אמת, ראיתי אנשים עם עצמה שהם עושים דברים שהם לא אמיתיים, הבנתי שזה לא הולך יחד.
ואז החלטתי שאני צריך לחפש את האמת, וחיפשתי את האמת בתורות, כשהגעתי לתורת בעל הסולם, הייתי בן אדם שגם מנחה קבוצות, כל מיני תורות בכל מיני מצבים, ופתאום ראיתי דברים שכותב בעל הסולם, הוא נדרש כמעט לכל הדברים, וראיתי בזה כ"כ עומק גדול וכל כך מדויק, שהחלטתי שאני מתמסר לתורה הזאת, ואז חיפשתי איפה ללמוד אותה, למדתי קצת אצל הרב __זכרונו לברכה בירושלים, לאחר מכן הגעתי לרב ברוך שלום בנו ממשיך דרכו של בעל הסולם, ואצלו למדתי כשלוש שנים בערך, הייתי תלמיד שלו.
הוא נפטר, המשכתי ללמוד עם החברים את הדרך שלו, וכיום אחרי כמה שנים, אחרי שמונה שנים ביקשו ממני להעביר שיעור, שזה התפתח לאט לאט, ועכשיו יש פה קהילה שהולכת בדרך הזו.
המראיין: אפשר לומר שהפכת להיות חסיד?
הרב אדם סיני: בהחלט הפכתי להיות חסיד, אני הייתי אדם עם גאווה מאוד גדולה, מקווה שעכשיו פחות, הייתי עם גאווה מאוד גדולה, עם אגו גדול, שחשבתי שאני יודע הכל, והייתי צריך לקבל החלטה, אם אני מחליט הוא הרב שלי, ומה שהוא אומר וחושב ועושה זה הנכון, או מה שאני חושב זה הנכון.
ופה זה ענין של התבטלות לרב, והיתה לי החלטה כשאני הולך אליו, מה שהוא אומר זה מה שנכון, וככה מבחינתי זה עד עכשיו, מה שהוא אומר זה נכון גם אם אני חושב שזה אחרת.
וזה לחילונים מאוד קשה לקבל, את נושא ההתבטלות הזאת, אבל זה נושא אולי שצריך לדבר עליו בנפרד.
המראיין: אני יכול להגיד שאני נתקבל בהמון הבדלים בין ליטאי לחסיד או בין סאטמר לחבד אפילו, בין חרדי לרפורמי וכל מיני כאלה, ואדרבה__ החילונים דברים כאלה, כלומר החילוניות זה סוג של חופש בחירה מוחלט מעבודה רוחנית, זאת אומרת, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, איך שאתה רוצה, כמה שאתה רוצה, השאלה זה האם זה פוגע בהיות והוא יהודי ____?
הרב אדם סיני: אתה מציג את השאלה כך, ואני כבר אגיד את זה באופן ברור, אני חושב שיש טעות בשאלה, בהנחת השאלה.
אתה אומר חילוני יש לו חופש מוחלט לעשות כל מה שהוא רוצה, רוצה לחפש את הדרך הרוחנית שלו איך שהוא רוצה ולעשות מה שהוא רוצה.
אני מבחינתי מבחינת התפיסה שלי, אני מסתכל על זה ממקום אחר, אני רואה כשהיכן שאדם עושה לעצמו גבול, אז יש לו את החופש.
כשהוא לא עושה לעצמו גבול, אז הוא עצמו מופקר לכל מיני דברים שיכולים להכנס אליו.
כשדאם עושה מה שמתחשק לו, אז הוא עבד לחשקים שלו, שהוא לא לעשות לעצמו גבול לחשקים שלו, לא יודע לעשות לעצמו גבולות, ורואים את זה היטב בחינוך ילדים, אז הוא עצמו אינו חופשי, אלא הוא נתון למשהו שהוא לא חופש, אלא למופקרות
אני מאוד בעד חופש, אני חושב שאי אפשר להגיע לאהבת אמת בלי בחירה, בלי חופש, אבל היא צריכה לבוא בתוך גבול, כי אם אין לי את הגבול, אז זה הופך להיות חופש מופקר.
למי יש יותר חופש? למדינה שיש לה גבולות בתוכה יש חופש, או למדינה שהיא רק פרוזה?
לאדם שהוא רק יכול לעשות מה שהוא רוצה, או לאדם שהוא נשוי? למי יש יותר חופש? חופש זה לא לעשות מה שמתחשק לי, אלא לעשות את מה שאני בוחר כנכון, ואם לא העמדתי לעצמי גבולות, אין לי את החופש הזה.
הגבול גם מאפשר לי את היכולת הבחירה, כי אם אני לא יודע לעשות גבול, אין לי את אפשרות הבחירה, אם אני יכול להתבטל לדרך, בתוך הדרך אני בוחר, אני יכול לבחור.
המראיין: כשאתה מדבר ככה, אני מרגיש שאתה מדבר בעצם על חברה, _ מסוימת של חברה מתוקנת זו חברה שבה אנשים הולכים בדרך שהיא נכונה מאשר דרך של סתם חשקים, ההנהגה החברתית הזאת היא הרי לא בידיך, ולא בידי, זה איזהש הוא סוג של דמוקרטיה כלל עולמית, חברה מערבית, היא ההנהגה פה, הדיבור הזה של מי נכון להיות פה אזרח, הוא דיבור שאני לא רואה את השימוש בו, זה כנו ביקורת שיכולה לקחת אותי, אתה לא שווה מספיק, אתה לא, אתה צריך להיות אחר בשביל להיות יותר טוב, אני גדלתי המום שנים בהרגשה שאני לא בסדר, אני לא יהודי, אני לא שומר שבת, אני לא אוכל כשר, אני לא בסדר.
הרב אדם סיני: אני מאוד שמח שאתה אומר לי את הדברים האלה, שבתור חילוני, שהיית חילוני, או שאתה עדיין קצת שם, אתה אומר שאתה הרגשת שאתה לא בסדר, כי החברה הדתית מסתכלת עליך שאתה לא בסדר.
ואני שואל אותך כשאתה מסתכל על עבריינים, האם אתה רואה אותם שהם לא בסדר? איך הם מרגישים כלפיך? הם אומרים אני רוצה לגנוב, זה בסדר או לא בסדר?
השאלה היא רטורית, אני מניח שאתה מבין שהם חושבים, אתה חושב שהם לא בסדר, ואתה אפילו חושב שאתה חושב עליהם שהם לא בסדר, אני לא רק עליך מסתכל שהם לא בסדר, אלא גם על העבריינים אני לא רואה אותם כלא בסדר.
תראה כמה אני יכול להיות איתך פתוח אפילו יותר ממה שחילוני חושב, אתה צודק שאנחנו לא מספיק כדתיים מציגים את זה, אבל מה גם שאני אומר שאני מקבל אפילו את העבריין, אני מקבל את המקום שלו, אבל אני מבקש יחד איתו לבנות שיח, לראות מה נכון לחיבור שלנו יחד, ואני מוכן לבוא, גם אם החילוני לומר לו, תראה, המקום שלך זה איפה שאתה תופס את עצמך, אבל בוא נדבר על זה יחד, כי אם אנחנו נמצאים באותה ספינה, אל תעשה חור בספינה.
האם אתה מאמין ביחד שלנו, בוא נראה איך אנחנו יכולים לנהל את היחד יחד, אל תהיה כל כך נבער מדעת, כחילוני לומר רק מה שאני רואה זה קיים.
אל תהיה כ"כ סגור בתור חילוני, תהיה אדם קצת יותר פתוח, תבין שיכול להיות שיש אדם דתי שבטוח שאם הוא הולך עם שחור וזקן זה מתקן את העולם.
אל תגיד לו שהוא נבער מדעת, ואל תגיד לו, ותהיה מספיק פתוח שיכול להיות שמותר לאדם לחשוב שאם הוא מתנדנד בתפילה, זה מתקן את העולמות.
ואל תגיד לו אתה סתם פרימיטיבי, כי אם אתה אומר לו ככה, אתה מזמין גם כחילוני התנגדות, אני בתור אדם דתי מוכן להיות פתוח לחקור גם את החילוניות, לחקור את דרך העבודה יחד איתכם החילונים שאני לא אותכם כדבר אחר, אתם לקחתם את המציאות, תפסתם אותה מבחינה חיצונית, אבל האם זה לא אומר שאין בחירה עם הכל, הוא רק חומר, החומר הוא רק נתון לחוקים, אם הכל חומר אין בחירה, אז מה המשמעות בכלל שאתה זז.
המראיין: החומר בסופו של דבר הוא הביטוי הפיזי של השם יתברך, המדע עוד לא הגיע אליהם, העולם הזה הוא עולם סופי פיזי, אז החומר הזה הוא מעולה.
הרב אדם סיני: סליחה שכל פעם אני מגיב בהתנגדות לשאלות שלך, החומר, לא רק שהוא קיים בצורה נצחית, הוא בכלל לא קיים.
העולם הזה הוא בכלל לא קיים, הוא רק אשליה, הוא סוג של סימולציה שאתה נמצא בה, כשאתה מסתכל על עולם, אתה רואה את היד שלי, ואתה חושב שאתה רואה יד כזאת גשמית שתנועה תלויה בזמן ומקום גשמיים.
אבל הזמן ומקום בנצח בכלל לא קיימים, אז איך יכול להיות שהיד שלי כמו שאתה רואה היא תופסת מקום במרחב, היא קיימת, היא בכלל לא קיימת בנצח.
רק בגלל המוגבלות של הראייה שלך, שאתה רואה אותה דרך מוגבלות, אז אתה חושב שהיא קיימת, העולם הזה הוא עולם חולף אומרים חז"ל, יכול להיות שדבר נצחי הוא עולם חולף? אתה חושב שהקב"ה מתחלף פה בחומר? זה עבודה זרה, זה בדיוק פסלים, העבודה הזרה אומרת הבורא התקבל פה בפסל הזה, והפסל הזה עכשיו התגלמות של הבורא, ככה מאמינים בקרישנה, ככה שמים פראו פרג, באים ומשתחווים אליו, ככה עושים בעבודה זרה.
אנחנו לא מאמינים בזה, אנחנו מאמינים שאם אני עומד מול המראה, ואני רואה את עצמי שש פעמים, כי אני במערכת מראות, אז אני לא שישה אנשים.
ואם אני מסתכל על המראה קדימה, ואני רואה את העץ במראה, אז אני מבין שהעץ במראה מאחורה, מה אני עושה? אני מסתכל, אני מבין שהתודעה שלי הוא תודעה שמשקפת לי דרך מראה.
התודעה שלי היא סוג של מראה, שדרכה היא משקפת לי את המציאות אלי, שאני מסתכל על המציאות, ואני רואה את המציאות, אז אני מבין שיש פה איזה שהוא עיוות.
לעיוות הזה קוראים זמן ומקום, אני לא שישה אנשים, אני מחלק לשש, אם אני רואה מראה גדולה פי שתיים, אני מחלק את מה שאני רואה לשתיים.
אם אני רואה את העץ במראה, אני עושה היפוך, ואני מבין שהוא מאחורה, אם אני רואה את היד שלי במסגרת של זמן ומקום, אני מסיר את העיוות של זמן ומקום.
אז אני שואל, אז מה זה יד ימין בזמן ומקום, זה חסד.
אם מספרים לי סיפור על יציאת מצרים, וזה תפיסת פנימיות התורה, אם אני רואה סיפור על יציאת מצרים, אני מבין שאני צריך להוריד את הזמן והמקום, ואני מבין שיציאת מצרים זה יציאה מהאנוכיות, זה תכונה נפשית, אם מדברים איתי על משה רבנו, אני מבין שלא מדברים איתי על בן אדם, אלא אני מוריד את העיוות של הבן אדם, ואני אומר, זה רעיה מהימנא כמו שאומר הזהר, זה הרועה הנאמן שמביא לי את נקודת האמונה, ואני מבין שהאמונה אותה מייצג דמותו של משה רבנו.
אני חייב להסיר את העיוות, איפה היהדות לא עשתה את הצעד קדימה? היא מתייחסת לעולם הזה כאילו הוא באמת קיים.
אומר הזהר הקדוש פרשת כי תצא, שהזהר לא מדבר על העולם הזה בכלל, כל אותם אלה שרוצים להשתמש ברוחניות כדי שהעולם הזה יהיה יותר טוב, הם טועים בתפיסה של עבודה זרה, הרוחניות לא באה בשביל העולם הזה.
העולם הזה בא בשביל הרוחניות, אני נותן לך מתנה לא בשביל שלך יהיה מתנה, אלא כדי שאני אוהב אותך יותר, כדי שבי יקרה משהו, שאוהב אותך, בשביל זה אני נותן לך את המתנה.
זה נקרא מערת מכפלה, שאני עושה תנועה בחוץ, אבל את התוצאה אני רוצה בפנים, זאת פנימיות התורה.
המראיין: בשביל מה השם ברא את העולם?
הרב אדם סיני: כדי להיטיב לנבראיו, ככה אומר האר"י הקדוש, הבורא ברא את הבריאה כדי להיטיב לנבראיו.
אנחנו נשאל אם כך, בשביל מה הוא צריך את זה?
התשובה היא, אנחנו לא יודעים ולא יכולים לדעת, כי אין חסרון בבורא.
המראיין: ואם אני אגיד לך משפט ששמעתי, שהגעתי אליו למסקנה, לפני הבריאה השם הוא היה אחד, וזה נורא בודד, זה נורא לבד, אתה לא יכול להסתכל על עצמך, אני יודע שזה נשמע נורא ולא הגיוני, אחרי הבריאה הפך האחד להיות לאינסוף, שזה אחדות ולא אחד, זה כאחד, הפך להיות יותר, ואז כל הסיבה לזה, זה האהבה.
הרב אדם סיני: כל התפיסה שלנו היא תפיסה שהיא אה מהפרטים אל הכלל. הכלל לא צריך את הפרטים, הפרטים תופסים את הכלל דרך הפרטים.
ז"א, שהיה רק הבורא, הוא לא היה צריך את הבריאה, כי אין לו צורך, שאתה חושב על הבורא עם חוקים של הבריאה, אז אתה טועה בתפיסה.
לכן אתה לא יכול להסתכל עליו, זה נקרא אין שאלה בעצמותו, וזה אחד הכשלים שיש, למה אין שאלה בעצמותו? כי הוא הוודאי הראשוני, דהיינו, אם אני צריך להוכיח את הבורא, אז אני מטיל ספק בעצם על ההבנה מה זה הבורא.
הבורא הוא דבר שלם, הוא לא יכול להיות בודד, אם אני אומר הבורא בודד אם הוא לבד, אז בדידות זה חיסרון.
אבל אני מרגיש בודד שאני לבד, כי אתה לא הבורא, אם היית הבורא לא היית מרגיש בודד, והבריאה היא לא שהבורא התחלק.
הבריאה יצאה כמשהו חדש, נקרא יש מאין, זה פתאום נהייה, איך? לא יודעים, אנחנו מתחילים לחשוב ממציאות הבריאה, יכולים להרגיש שהבריאה קיימת, לכן היות והקיום קיים, אנחנו מפה מתחילים לדבר.
אני קיים, אז וודאי שחייב להיות יסוד ראשוני, מה יסוד הראשוני הזה? לא יודע, אז למה אתה לא יודע מי ברא את הבריאה? כי המחשבה שלי פועלת על פי סיבה ותוצאה, אז חייבת להיות סיבה.
המראיין: האם לכל אדם יש איזה שהוא ניצוץ נוגע באור אינסוף? ניצוץ ממנו?
הרב אדם סיני: לכל אדם יש חלק אלוק ממעל, אתה קראת לזה ניצוץ, זה נקרא נשמה פוטנציאלית, כך כתוב בנח בזהר.
אם הוא מיישם ומכיל כלי ראוי, אז הנדמה הזאת יכולה לבוא לידי ביטוי, אם לא, היא לא באה לידי ביטוי, ואז הוא לא מרגיש קשר עם אלוקיו.
המראיין: אם חלק אלוק ממעל נמצא בתוך הבן אדם, אפילו אם הוא יכול לא להיות מודע אליו, מן הסתם כל הוויתה של התודעה היא מגיעה משם.
הרב אדם סיני: אז כך כתוב בפרשת חיי שרה בזהר הקדוש, אומר, אני אגיש את זה מבחינה נפשית, יותר קל להבין את זה.
שאדם חווה חוויה, אם היא חוויה אמיתית שקשורה לחוקים האמיתיים, אז היא מצטרפת לאני האמיתי שלו, לאותו חלק אלוק ממעל, אם לא, אז לא צריך אותה.
יותר מזה, היא הופכת לטרדה בנפש האדם, כך שהאדם, אם הוא לא חי את האמת, הוא הופך להיות מוטרד באופן הכי פשוט.
אם בן אדם חי חיי משפחה, אבל הוא מסתכל על נשים אחרות ברחוב, שזה סוטר את היחד שלו עם אשתו, אז הוא הופך להיות מוטרד.
הוא יכול לכעוס עליה בגלל שהוא מוטרד, מסתכל על אישה אחרת ברחוב, באופן הכי פשוט, אם יש לו חבר, והוא לא עומד בעקרונות שלו לחבר שלו, אז הוא פוגע גם מבחינה חברתית, הוא הופך להיות אדם פחות מזין את אותו אני פנימי אמיתי שלו.
לכן כשאנחנו מייצרים חוויה, זה לא העיקר שאני יהנה ממנה, כי הגוף אומר קחי רק את הרגע, יש אנשים שאומרים אני חי רק את הרגע.
מה זה חי רק את הרגע? הרגע זה מה שאני נהנה מעכשיו, אבל אתה מערכת שלמה, אם אתה חי את הרגע, ואתה פגעת באני הכללי שלך, אז לחיות רק את הרגע זה לא נכון, הם מתכוונים למשהו אחר, אבל המושג אני חי רק את הרגע, בא מהיוונות, לא מהיהדות.
לחיות את הנצח בכל רגע, זה הדבר הנכון, לא לחיות את הרגע, לא את מה שאני נהנה עכשיו, זה עיוות של לחיות את הנצח.
כמו היוונים אומרים, אחד הטעויות שיש, העיקר הבריאות, כל פעם שאני שומע את זה אני מבין שאנחנו רחוקים.
להגיד העיקר הבריאות, זה כמו לעבוד עבודה זרה, מה ז"א העיקר הבריאות? העיקר הגוף, ולא הנשמה?! העיקר הבריאה, ולא הקדר עם הבורא?!
מהיום צריך להגיד העיקר הרוחניות, העיקר האהבה, על כל פשעים תכסה האהבה, איך אפשר לרדוף אחרי הבריאות ולהגיד את זה ככה, העיקר שתהיה בריא.
כל שנה מברכים את האדם היקר הבריאות, איך אפשר לומר ככה.
המראיין: ניגשתי אליך מכיוון שמאוד התרשמתי מדרשה ששמעתי ביוטיוב, שהיה בדיוק את המלחמה עם עזה, ודיברת על הדרך שזה אנו צריכים לחפש עם הפלסטינים, אם אתה יכול לומר לי מה דעתך על הסוגיה הזאת?
הרב אדם סיני: אז אתה שואל אותי על הסכסוך הערבי הפלסטינאי שיש, איך אני חושב שצריך להתייחס אליו.
אז אני חושב שצריך להתייחס אליו כך שאנחנו צריכים להגיע עם הפלסטינאים לשלום, זה הכותרת, ולמה?
אומרים לנו חז"ל, "השם עוז לעמו ייתן, השם יברך את עמו בשלום", אומר בעל הסולם שהכלי המחזיק ברכה הוא השלום.
השלום זה מה שיכול להחזיק ברכה בעולם, הנבראים נבראו בעולם כחלקים חלקים, אין אפשרות שלא באנו לעשות שלום.
וודאי שיהיה שלום, זה לא משנה אם אנחנו רוצים או לא רוצים, רק השאלה, איך פותרים מחלוקת בחיים, והמחלוקת היא באה בחיים כדי שנייצר ממנו שלום.
ולמה זה קרה? כי כל תפיסת האדם באה מהפרטים אל הכלל, אם נותנים לי רעיון, ואני רוצה להבין את הרעיון, מה אני עושה? אני מחלק אותו לחלקים.
כשאני מסתכל על כל חלק לבד, יכול להיות שהוא מאוד מתנגד לשני, שאני יודע לחבר אותם לחיבור הנכון, פתאום אני רואה את התועלת הגדולה מהם.
אבל כאשר כל חלק מתבצר בעמדתו שלו הוא, ואני לא יכול לחבר בניהם, אז אני לא יכול לחבר בניהם, הבורא לא ברא את כל החלקים האלה של העמים סתם כך, אלא הוא ברא אותם, כדי שהם יעשו תפקיד שיאהבו אחד את השני, וזה יהווה את האפשרות לאהוב את הבורא.
כי נתן לנו מקום להתאמן, ואהבת לרעך כמוך, אומר רבי עקיבא, זה כלל גדול בעולם, מפרש בעל הסולם, זה הכלל שכולל את כל המצוות.
אם האהבה כוללת את כל המצוות, צריכים להגיע לאהבה, אבל היות ולא הכל אפשר לקבל ביחד, אז עם ישראל קיבל תפקיד, והתפקיד של עם ישראל הוא להנהיג את העולם לקראת אותה אהבה, שהבסיס שלה הוא שלום.
אי אפשר להגיע לאהבה בלי שלום, אם אנחנו נראה את עצמנו כמובילים את העולם שקיבלנו תורה, והתורה הזאת הבסיס שלה היא אהבת הזולת, זה אמצעי להגיע לאהבת השם, אי אפשר לאהוב את השם בלי לאהוב את הזולת.
זולת נקרא זולת, כי הוא בהתחלה זול בעיניך, הוא נראה זול בעיני, כי הוא פחות חשוב, כי אני מחשיב את עצמי יותר מהשני, כי אני בעל גאווה.
אבל אם אני אדע להנמיך את גאוותי, ואהיה בטוח מתוך הידיעה, שתפקיד שלי בתור יהודי הוא להביא את העולם לשלום, אז אני אשאף לשלום הזה.
אני כמובן לא צריך לתת לצד השני לפגוע בי, אבל כשאני לא נותן לו לפגוע בי, אני צריך להגיד לו בצורה מאוד ברורה, ערבי יקר, אח שלי, אני לא אתן לך לפגוע בי כי אני אוהב אותך, ואם אני לא אוהב אותך, אני יעשה הכל כדי לאהוב אותך, אבל אני גם לא אתן לך לפגוע בי.
אני יכול להרוג את מי שבא להרוג אותי, אבל גם נצטער שאני בא להרוג מישהו, אני צריך להגיע להכל כדי להגיע לשלום, זה לא אומר שאני צריך להיות מופקר, זה לא אומר שאני צריך להחזיר את כל השטחים עכשיו, כדי לעשות שלום מדומה, אין שלום חיצוני בעולם.
חיצוניות לא מביאה לשלום, שלום הוא דבר פנימי, לכם צריכים להגיע להידיעה משותפת, אם אין הידיעה משותפת, לא יכולים להגיע לאהבה, לא יכול להיות שלום.
רק הכח של הנשמה, הוא הכח שגורם להצטרפות, הוא כח שגורם לרציפות, אין רציפות בלי כח הנשמה, הגוף הוא הדבר שמפריד, היות ואנחנו חיים חיים רוחניים בעולם, חיים יותר אמריקאים חיצוניים, שהחומר הוא החשוב לנו, אז בגלל שהחומר חשוב לי, זה מלמד אותי גם שהאני שלי חשוב, מה שאני נהנה ממנו זה חשוב.
אחד האיוולת שאנשים אומרים בעולם, העיקר שאתה נהנה מזה, אם העיקר שאני נהנה מזה, למה שאני לא אפגע בערבי, כדי שאני יהנה, למה שאני לא אקח את האדמה.
ירושלים, אומר הזהר, זה המקום של שלמות, וזה האני הכללי של כל הקיום, זה שלנו? הבורא הוא בורא פרטי שלנו? איך יכול להיות שאני אחשוב שירושלים שייכת לי, איך אני יכול לחשוב שבית המקדש שייך לי, אם בית המקדש בא לשרת את כל האומות, אני יכול לקבל את זה כתפקיד, אבל לפני שאני צועק על הערבים, אני אשאל את עצמי, האם אני עושה את התפקיד שלי כמנהיג, האם אני משדר לעולם שאני רוצה שלום? האם אני אח גדול שבא לעולם שאומר, אחים יקרים אבא שלי שלח אותי, בואו נעשה שלום, בואו נראה גם איפה אני יכול לוותר, בואו נדבר שלום.
ואם יגידו, אבל אנחנו מדברים, אנחנו אומרים להם בואו נעשה שלום, נדרשנו למה שהם חושבים? שאני רוצה לעשות שלום עם חבר, דבר ראשון שאני עושה, אני מדבר הרבה פעמים בשיקוף, אני קודם מדבר אליו, אני שואל אותו בוא נראה מה אתה אומר ערבי יקר, אתה אומר שאתה רוצה את א"י, בוא תספר לי למה אתה רוצה אותה, תספר לי מה חשוב בה, כשהוא אומר לי, אז גם אני רוצה, וגם הוא אומר לי גם אני רוצה, אז כל אחד מתבצר בדעתו.
הדרך לבוא לקשר עם בן אדם, זה קודם כל להיות בטוח שהבנתי אותו, שהבנתי מאיזה רגש הוא מדבר, שהבנתי מאיזה מחשבה הוא מדבר, הבנתי מה התורה שלו אומרת, שהבנתי איפה הוא מצוי, ואז לאפשר לו ולהראות לו שאני לא מתנגד, ואני יכול להבין את מקום המחשבה שלו, ואז כשאני מבין את המקום שלו, והוא יהיה בטוח שהקשבתי לו, יש הרבה יותר סיכוי שהוא יכול להקשיב לי.
ואני לא בן אדם רכרוכי, אני לא בן אדם שמוכן לוותר בקלות על העמדות שלי, אבל ברור לי, ואני יוצא מתוך נקודת הנחה שהמקום המשותף ביני לבין ערבי הוא יותר טוב מהמקום שלי.
והמקום שביני לבין חברי הוא מקום יותר טוב מהמקום שלי, כי לא יכול להיות שנתנו גם אותו בעולם, אם חבר שלי אומר צריך לנסוע לירושלים, אני אומר אני צריך לנסוע לבאר שבע, בטוח שאם אנחנו צריכים להתאחד, המקום המשותף הוא יותר חשוב.
המקום המשותף לא יכול לבוא מבחינה גשמית, כי יש את ירושלים ויש את באר שבע, אלא אם נצא מהתפיסה הגשמית, נצא מהתפיסה שהוא רוצה את האדמה, הוא לא רוצה את האדמה, הוא רוצה משהו אחר, הוא רוצה לקיים איזה שהוא הידיעה רוחנית, יכול להיות שהדיעות שלנו משותפות, יכול להיות שהאדמה זה רק אמצעי לקיים משהו שאנחנו רוצים לקיים אותו יחד.
הרי גם הוא אומר אלא וכבר, גם אני אומר אלוקים הוא גדול, אז בואו נראה איפה אנחנו יכולים להתאחד, איפה שיכולים להתאחד נתאחד, נקיים את זה יחד, ונעשה את הפעולות הגשמיות כמבטאות את אותו שלום שיש בינינו, ואז לאט לאט נוכל להתקדם לשלום.
בקוראן יש הרבה דברים, אני למדתי את הקוראן, יש הרבה דברים שהם מאוד דומים ליהדות, אם נלך על הצד המשותף הרוחני, נוכל להתקדם.
זה נכון שהדתות מפרידות לכאורה, אבל אם נלך לבסיס של הדתות, הם רוצים חיים רוחניים, רוב הדתות אומרות, תוותר על הגאווה, תבוא לאחדות, תהיה יותר משרת, תהיה יותר נותן, אם כולם אומרים את זה, בואו נראה איפה אפשר להתאחד.
למה תמיד להדגיש את הדבר המפריד, אותו דבר עם החילונים, אותו דבר בזרמים ביהדות, שכל אחד שומר על מקומו ובאים לאחדות.
שכל אחד ייתן את הצד שלו באחדות העולמית נוכל לבוא לאחדות, אני רואה את התפקיד שלנו כיהודים, שצריכים להביא את הבשורה הזאת, להתעקש עליה, ולהראות שאנחנו דואגים שהיא תתקיים בעולם.
כמובן צריך לעשות את זה גם בינינו, אבל לא צריך לחכות עד שנהיה לגמרי שלמים בינינו כדי לקיים את זה עם כולם.
בתוכנו וודאי שצריך להגיע לזה, וודאי שברסלב אומרים דבר אמיתי, וחב"ד אומרים דבר אמיתי, וסאטמר אומרים דבר אמיתי, והחילונים אומרים דבר אמיתי.
שהחילוני אומר לי, מה אתה עושה רק מצוות חיצוניות, אבל אתה גנב, אז אני צריך להקשיב לו, כי הוא רואה ממני דברים חיצונים.
אני צריך לומר לו שהוא צודק, אני צריך כוונה פנימית, הוא רוצה לראות ממני שלום, הוא רוצה לראות ממני ערכים, הוא מרגיש שמה שאני רוצה ממנו, זה את הכסף שלו, ואם הוא חושב ככה עלי, אני צריך לשאול את עצמי, להסתכל על עצמי במראה, ולא לנסות לנקות את המראה, לא לנקות אותו, זה המראה שלי.
הוא אומר לי, אתה לא הדגשת לי את הנקודה הפנימית, בוא תראה לי שיש לך משהו פנימי לומר לי, בוא תראה שיש בתורה ביהדות ערכים שאני גם יכול להתחבר אליהם.
כי חילוני מחפש אהבה, רק לאהבה כמו שאני קורא אותה, הוא קורא לאהבה גופנית, אם אני אגיד לו, אח שלי יקר גם אני מחפש אהבה, בוא נבדוק ביחד איך מגיעים לאהבה, בוא תראה מה התורה אומרת על אהבה, היא לא רק אומרת תניח תפילין או איך לשמור שבת, ולא לנסוע לים בשבת.
כי אם הוא רוצה לנסוע לים, אני יכול להבין שהוא רוצה משהו, שהוא נוסע לים בשבת, מה הוא רוצה? בטוח שיש פה משהו שהוא רוצה, ואם אני אראה לו שאני מבין כשהוא נוסע לים, או אפילו שהוא רוצה חיי ישות מחוץ למשפחה, הוא רוצה להשיג משהו.
אם אני אוכל להבין אותו ולהראות לו שאני מבין אותו, הוא יוכל יותר להקשיב לי ולפעול לביחד.
אם אני לא אלמד להקשיב לו, לא נוכל לבוא לביחד, הוא גם לא יקשיב לי, אין סיבה שהוא יקשיב לי.
המראיין: איך כל זה מתקשר לדבר שנקרא דואליות? שקיים בעולמנו בצורה די קיצונית?
הרב אדם סיני: למה אתה קורא דואליות?
המראיין: מינוס ופלוס באטום, השם יתברך והבריאה, וכן הלאה.
הרב אדם סיני: אתה אומר שהדואליות קיימת בעולם, אתה צודק, כך כתוב בחכמת הקבלה, ויש תפקיד לדואליות הזאת, מה התפקיד? הנברא, נברא משני חלקים, צד הבורא שבו וצד הנברא שבו, והיא יוצרת את הדואליות בעולם, זה נקרא צד ימין שזה צד האמונה, והשמאל שזה צד המדע, צד החומר, צד המחלק.
יש את הצד המאחד והצד המחלק, ועכשיו צריך ללמוד לחבר בניהם, ועל זה כתוב, ויבוא הכתוב השלישי ויכריע בניהם, כשיהיה שתי נקודות זה נקרא צירה, מלשום צרה, הנקודה השלישית היא הנקודה הסגולית, שעושה את הסגול, שזה נקרא עם סגולה.
מה תפקיד של עם סגולה? לחבר בין ב' ההפכים, יש את ישמעאל, ויש את עשיו, התפקיד שלנו לחבר בין כל העולם, זה הנקודה הסגולית, איך עושים את זה?
מבינים שיש דבר מוביל, ויש אמצעי, השמאל, דהיינו הצד המחלק, אני צריך אותו כדי שיבטא את הצד השלם, כי התפיסה שלי את השלם שהוא האמונה, לא יכולה להיות אם אין לי את הצד המחלק.
אם אני לוקח את התפוח שלם ובולע אותו, אני לא מרגיש את הטעם, לעומת זאת, אם אני מחלק אותו, אז זה מאפשר לי להרגיש את הטעם, אז העיקר לי הוא הטעם.
ז"א אני צריך את השמאל כדי שהוא יהווה את החלוקה, כדי לבטא את הימין, כך זה הגוף והנשמה, העיקר זה הנשמה היא מרגישה את האהבה.
המראיין: אז בעצם הדואליות הוא מאוד חשובה בשביל להגיע ליחד.
הרב אדם סיני: חייב את הדואליות, אי אפשר בלעדיה, צריך להשתמש בה כדי לבוא ליחד.
המראיין: כשאתה מסתכל על המילה שלום, זה באיזה שהוא מקום אותו האמת.
הרב אדם סיני: זה אותו הדבר, יש דואליות __ שנובעת מאותה דואליות, זה כמו שיש לי כל מיני דברים לעשות בהם חיבורים בתוך הימין והשמאל הזה, ואז החיבורים האלה נתנו את המציאות של ארבע חיבורים, ויש את כל אחד שמתכלל בשני שזה נקרא י ק ו ק
היות וה- ו' זה איזה שהוא סוג של חיבור שמתחלק לשש, זה נתן את העשר ספירות, והעשר ספירות האלה מתחלקים לעולמות, לפרצופים, לחומרים, וכל מה שאנחנו עושים, זה לומדים את הדואליות הזאת ואת הרב מימדיות הזאת איך להביא אותה עוד פעם יחד.
זה כל התפקיד שלנו בחיים, להגיע לשלום ואהבה, איך לחבר, זה התפקיד שלנו, איך לא לוותר על כל אחד, ויחד עם זה לוותר.
אומר את זה יפה הרמח"ל, התפקיד שלנו לראות את הגינה בערוגותיה, יש את הערוגות שזה החלוקה, ויש את השלם, אם אני רואה את הגינה בלי ערוגותיה, אז אכלתי את התפוח שלם, אם אני רואה רק הערוגות, חתכתי ולא אכלתי, אבל אם אני תופס את הרעיון דרך חלקיו, אם אני רואה את הגינה בערוגותיה, אם אני מקבל את החילוני והערבי, אני מקבל אותם כחלקים של השלם, אז אני יכול ליצור את השלם, אם אני מבטל את החלקים, משהו בפאזל יהיה חסר.
המראיין: אתה מדבר ככה, אני מביא את הגאולה, לשאיפה לגאולה, ספר לי קצת מה זה גאולה?
הרב אדם סיני: גאולה גימטריה אדם, אתם קרויים אדם, אומר ואין אומות העולם קרויים אדם, כך אומר רבי שמעון בר יוחאי, מה הכוונה?
אדם נקרא אהבה, יש ארבע מדרגות, אנוש, גבר, איש, ואדם, וזה שלבים בהתפתחות האדם.
האנושות זה השלב הנמוך, גבר היכולת להתגבר על התפיסה החיצונית, איש הוא כבר נקרא איש מלחמה, שהגיע לדרגה של שלמות חברתית, אבל לא הגיע עדיין לשלמות אלוקית, אדם זה שהגיע לשלמות אלוקית.
התפקיד של הגאולה היא להביא את האהבה בעולם, והתפקיד שלנו כל הזמן מתקדם לאהבה, התפילה שלנו מסודרת כך שהיא תביא אותנו מגאולה לקשר עם הבורא שנקרא אצילות, תפילת שמונה עשרה.
היופי של התפילה, אתה מתחיל עם קורבנות, מה זה קורבנות? קודם תקריב מעצמך משהו, וותר על התפיסה של דומם צומח חי שבך, אתה לא דומם צומח חי, הם רק באים לשמש את צד האדם שבך.
תקריב אותם לעבודת השם שלך, אחר כך מה אה עושה? אחרי שהקרבת את האגו שלך, אתה משבח את השם, יש חלק של מזמורים שמשבח את שהם.
אחר כך יש קריאת שמע וברכותיה, אתה מייצר את האמונה, את סוג הקשר שהוא קשר אמוני, ואחר כך אתה בא לקשר.
אותו דבר בין בני אדם, איך מגיעים לגאולה בין בני אדם? מהי הגאולה? שאני ואתה נאהב אחד את השני, איך נעשה את זה? מתחילים קורבנות, נוותר על התפיסות של הדומם צומח חי שבנו, נוותר על האגו שלנו, מה שמדגיש רק את האני של העצמי שלי, נוותר עליו.
אחר כך מה התפקיד שלי? לשבח אותך, לראות היופי שבך, לראות מה טוב בך, לייצר אמון בינינו שאנחנו מסכימים לאהבה, לעשות ברית בינינו שבאנו לאהבה, ואז נבוא לקשר.
אם אנחנו עושים את כל המקדימים האלו, באים רק לקשר, מיד נתנגח, כי אנחנו לא מסכימים לוותר על כלום, כי האדם שבי זה אהבה, אני לא יכול להגיע אליו, זאת הגאולה.
מה זה משיח? משיח אומר בעל הסולם, בהקדמה לפנים מאירות ומסבירות באות ד': זה גדלות ההשגה, זה לא דבר חיצוני משיח, זה לא איזה בן אדם שיבוא על סוס לבן או על חמור לבן, אלא זה סוג של תפיסה, התפיסה השלימה היא המשיח, אולי יבוא גם אדם, אבל הוא ייתן לנו גם תפקיד עכשיו.
מתי יבוא משיח? כשתחסר לנו העבודה הזאת של ההתחברות, שנעשה הרבה עבודה ואנחנו נרגיש, מישהו צריך לתת לנו סוג העבודה הזאת, צריך לאמן אותנו למקום הזה, אבל אם אנחנו חושבים שהמשיח בא לתת לנו את הסיפוק האישי שלנו, אני אהיה בריא, ויהיה נחמד פה, ויהיה לי מכוניות יותר יפות, בשביל זה לא בא משיח.
הוא בהפוך, כדי ללמד אותך על הדברים האלה, תמורת האהבה, ואם אנחנו לא נראה לו שאנחנו מוכנים לזה, זה הכנה לקראת משיח.
משיח עכשיו זה אומר אני מוכן לוותר על עצמי בשביל האהבה, אני מוכן לבוא לקראת האהבה הזאת, אם אני לא מוכן לבוא לשלום הזה, אי אפשר שיבוא משיח, אין לו בשביל מה לבוא, אני לא מוכן לעבודה.
המראיין: ז"א שמשיח זה קבלת כל השניות.
הרב אדם סיני: נכון, באמת התפקיד של המשיח הוא לבוא לאחד בין כל השניות, זה יבוא בהתחלה במלחמה, אם לא נסכים מצידנו לוותר, אז נהייה כאוס בעולם, כי הכאוס מפגיש אותנו, ככה אי אפשר.
שאומר בעיתה אחישנה, אז זכו, זיככו את עצמם, אז אחישנה, דהיינו אני ימהר את הגאולה, אם לא, אז בעיתה, דהיינו, בדרך של ייסורים.
מה זה ייסורים? אדם מרגיש שקשה, שאי אפשר ככה, מגיעים לכאוס, ואז הכאוס מפגיש אותי עם עצי, אומר רגע, אם ככה אי אפשר אז מה עושים? הרי אי אפשר עם המלחמות האלה בעולם, אי אפשר שנהרוג זה בזה, אי אפשר שכל אחד יתבצר בעמדתו.
מה יקרה שיהיה כבר להרבה מדינות, הרבה מטורפים, הרבה פצצות אטום? איך נשלוט בזה? הרי דרך הכח של ההתבצרות האישית לא תביא לשום דבר.
אותו דבר בזוגיות, אם בן אדם חושב שהוא מתחתן כדי לקבל סיפוק אישי מהנישואים, הנישואים האלה יתפרקו, יכולים להשאר יחד, אבל הם יתפרקו, כי לא באנו לקבל סיפוק אישי.
הסיפוק האישי צריך להיות תוצאה של היחד, לכן אנחנו צריכים תמיד לשאוף ליחד, התפקיד של האדם הוא לדאוג לקשר, אני צריך להנות מהאני המשותף, האני המשותף ביני לבינך, ביני לבינו, ביני לבין הערבים, הוא יותר חזק מהאני פרטי של כל אחד מאיתנו.
כשאני בא אפילו להתחתן עם אשתי, אני אומר אני התחתנתי עם אשתי כדי שהיא תעשה לי טוב, אני טועה בתפיסה, אני בא לתפיסה יוונית, גופנית, אני חשוב, כשאני חשוב אני לא צריך אותה.
כשהיא כבר תהיה מבוגרת ולא יפה, אני אתחתן עם בחורה צעירה, כי היא באה לסיפוק האישי, אבל אם אני אבנה את היחד, והיחד הוא זה שמזין גם את הפרטים כמו כלים שלובים, אז זה כבר לא משנה לי אם הוא יקבל או אני אקבל.
הכלים השלובים האלה שאני בונה את היחד הזה, אז זה לא משנה לי אם הוא מקבל או הערבי מקבל או אני מקבל, כי אני נהנה, או מקבל את הסיפוק מהיחד, וזה נקרא השכינה, ששם שוכנות כל נשמות ישראל, זה המקום המשותף, לשם אנו שואפים.
