מגילת אסתר מתארת את ההתרחשות הנפשית של האדם כדי להגיע למציאות של פורים. פורים – מלשון פריה שזה כנגד אפרים, אור של הולדה, מוחין דגדלות (כמו שחנוכה זה כנגד מנשה מלשון שמונה).
בכל אחד מסיפורי המקרא והאגדות יש דרך שבה חז"ל רוצים להעביר לנו את הנקודה הפנימית שאותה צריך לפעול.
כתוב במגילה שהמלך אחשוורוש מולך מהודו ועד כוש, הודו זה מלשון הודיה, קו ימין. כוש זה מלשון חשכות, קו שמאל. דהיינו, לצד המלך יש שני צדדים, כך גם במלך שבאדם יש שני צדדים: יש צד שהוא מלך זקן וכסיל, תפיסת הבורא מצד יצר הרע, ויש צד של תפיסה שתופסים שהבורא הוא מלך מלכי המלכים.
היכן שכתוב "המלך" במגילה הכוונה למלך מלכי המלכים, והיכן שכתוב "המלך אחשוורוש" הכוונה למלך מלכי המלכים אך בתפיסה המעוותת מצד האדם. המלך מולך מהודו, שהיא הטבה (בינה) ועד כוש (שחרות) שזאת המלכות, כל מסגרת הרצון של האדם.
תפיסת המלך בהתחלה היא, שיש החלטה שהמלך צריך לתת שתייה כדת אין אונס, כלומר, להנות מהחיים כמה שרוצים. לכן אשתו היא ושתי מלשון "ושת", שזה הכלי שבו מקבלים את האוכל לקיבה, שהוא הכלי קיבול של האדם. הבחינה הזאת של ושתי מציינת את הרצון לקבל שבאדם. אותו צד של האדם שתופס את המלך באופן של אחשוורוש, שצריך להנות מהחיים, מבקש שושתי תבוא להראות את יופיה, כלומר, להראות שהרצון לקבל הוא דבר טוב. עפ"י דברי חז"ל גדלו לה קרן וזנב, בחינות אלו מראות שהרצון הזה הוא רצון בהמי ורואים שכולה מעוותת וכל מה שהיא רוצה זה לקבל לעצמה. ושתי מקבלת צרעת, כלומר, צרעת מלשון "מוציא שם רע", שמוציא שם רע על הבורא (מצורע). האדם צריך לראות מה הוא עושה עם סוג הרצון הזה הנקרא ושתי. אחשורוש מבין שצריך להרוג את ושתי והוא צריך לחפש נערה בתולה, כלומר, רצון כזה שעוד לא הכרתי עד היום. רצון כזה שאולי יהיה מתוקן ודרך הרצון הזה, הביטוי של המלך יהיה אמיתי. כשאדם מדבר לשון הרע על הבורא, הוא מחפש רצון אחר.
מחפשים בכל המדינות, שהן הדינים (מדינה מלשון דין), ולבסוף מביאים את הדסה, מלשון הדס, שהיא בחינת הרצון להשפיע שמחזה ולמעלה. הרצון הזה נקרא "הדס", כמו שראינו בארבעת המינים שהדס רומז לג' אבות, צד של השפעה. אחשוורוש מוצא את הדסה והיא בהמשך הופכת להיות אסתר שהיא המלכות, שבהתחלה היא מוסתרת ורק בחינת ההשפעה מגולה בה.
מרדכי זה צד יעקב שנלחם בעשיו (המן מזרע עמלק מזרע עשיו) והדסה היא זו שמחליפה את ושתי אך עוד לא באה לידי גילוי.
בשלב זה על האדם לגלות אמונה אמיתית ולהילחם נגד הצד של המן, שהוא מצוי בכל אדם ואדם. המן רוצה לגרום לאדם לא לעבוד את העבודה האמיתית בחייו.
המן אומר למלך אחשורוש: "ישנו עם אחד", אומר האר"י הקדוש: "ישנו", פירושו, ישן ו', ישן האלוק' של העם הזה (האות ו' מייצגת את הקב"ה), כלומר, העם הזה רוצה לבוא לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש וחייבים להילחם בו, כלומר, בצד היהודי שרוצה לעבוד את הבורא.
הצד שנלחם בהמן נקרא מרדכי, שזה מלשון "מירא דכיא" (אור זך), בחינת האור של לאה, אור של הסתרה שנקרא "עלמא דאתכסיא", עולם מכוסה של השפעה טהורה. מרדכי הוא איש ימיני, כל כולו השפעה.
המן לא יכול נגד ההשפעה של מרדכי, המלחמה של מרדכי בהמן היא מאוד פשוטה, הוא הולך בעקשנות עם האמת ולא מוכן להתפשר, ולמרות שכולם משתחווים לרצון הזה, הנקרא המן, המייצג את התפיסה: "תעשה מה שטוב לך בחיים", מרדכי "לא יכרע ולא ישתחווה".
מרדכי יושב בשער המלך ולא בביתו והוא שומע שביגתן ותרש רוצים להרעיל את המלך. צד המלך זוכר את זה, כלומר, יש רשימה (זיכרון) באדם שצריך לצאת מהאנוכיות והגאווה אך אותה רשימה לא ערנית. הרשימה הערנית היא דווקא של המן. צד המלך זוכר את זה לאדם כשהוא נלחם נגד מה שרוצה להרעיל לו את תפיסת המלך, שאלו הגאווה והאנוכיות.
"אחר הדברים האלה גידל המלך את המן", המלך מגדיל את המן לאחר שמרדכי, שהוא צד ההשפעה, מתגבר על האנוכיות והגאווה, אז צריך המלך להגדיל את המן שזה יצר הרע, וזאת כדי שיהיו כלים גדולים יותר.
מרדכי שומר על צד האמונה בצורה מלאה, הוא איש ימיני שלא מוכן להתכופף לשום דבר, שזה בחינת קריאת שמע שבאדם.
אל לנו לחשוב שלא צריך להשתמש ברצון לקבל. התיקון הוא לא רק צד של השכל והנשמה, אלא התיקון הוא גם של צד הגוף, לא הגשמי, אלא של הרצון לקבל.
במגילה מראים לנו שאפשר להתגבר גם על ושתי וגם על המן, ואם עושים את התיקון האמיתי בדרך של מרדכי והדסה אפשר להגיע לגמר התיקון, שזה נקרא פורים, ולכן צריכה להיות שמחה גדולה. למרות שאדר זה מלשון "אדרת שיער", שזה מלשון רצונו הסוער של עשיו, צריכים אנו להיות בשמחה. צריכים ללמוד איך לנצל את סערת הנפש להרבות בשמחה. אם יש סערת נפש ואתה רק נרגן ומפריד אלוף, אתה מתרחק מהבורא ואתה רוצה להיות אחשוורוש ולא המלך, לכן מי שיש לו סערת נפש יכול להתגלות במלוא כיעורו, ומצד שני יכול להוליד ע"י עבודה אמיתית של "מירא דכיא", של אור זך, של איש ימיני ושל מידת ההשפעה, שמחה גדולה. לכן "משנכנס אדר מרבים בשמחה!".
