האתגר לחודש ניסן
שבת החדש
השבת הקרובה נקראת "שבת החודש". זהו שמה בשל היותה המכינה את האדם לחודש ניסן.
והרי לכל ראש חודש אדם צריך להתכונן, במה מיוחד חודש ניסן משאר החודשים האחרים, ומהו עניין זה בנפש האדם?
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה." (שמות י"ב ב')
ההבדל בין זמן רוחני לזמן גשמי
זמן גשמי נמדד לפי השנים החולפות על פי תודעת האדם. באשליה הגשמית נדמה לאדם שהזמן עובר. אשליה זו מתנפצת כאשר נצרך האדם לתפיסה הרוחנית בה אין זמן מקום העדר ותמורה.
מה זה אין זמן?
ישנן ג' הבחנות.
א. אין זמן רוחני
ב. יש זמן רוחני ואין זמן גשמי
ג. יש זמן גשמי.
כמה זמן הבריאה קיימת?
הבריאה קיימת תמיד. היא מעבר לזמן ומקום גשמיים, שהרי רוחנית היא הבריאה ואינה תלויה בזמן. התפיסה השגויה, כאילו הבריאה היא כפי הנתפס לחושינו, היא שגיאה תודעתית נפוצה. הזמן הגשמי נמדד רק מחטא אדם הראשון בו נתקבעה תודעה גשמית, שבעיקרה היא מקום לעבודה ואינה האמת עצמה.
האדם נע בזמן ואין הזמן עובר מעצמו.
הגדרת הזמן הרוחני על פי בעל הסולם : "הזמן הוא מספר חידושי צורה". (תע"ס הסת"פ חלק א')
בן כמה אתה יהודי יקר? התשובה צריכה להיות נסובה על מדידת שינוי הצורה שאתה עושה בנפשך. ישנם מס' צורות שכל אדם צריך לחדש בתוכו כדי לעבור מ"מקבל בעל מנת לקבל עד היות מקבל בעל מנת להשפיע", או במילים פשוטות יותר מהיותו אנוכי וגאוותן להיות אוהב.
ייצר לב האדם רע מנעוריו. כאן מתחילה מדידת הזמן הרוחני. כמה התקרבת לאהבה , לחיבור לכלל, זו מדידת הזמן הרוחני. יתכן שאדם בין שבעים שנותיו הגשמיות אבל עדין תינוק ברוחניות, עדין מה שמניע אותו היא פרטיותו.
מה יגרום לאדם להתחיל למנות את חייו בזמן רוחני ולא גשמי?
האדם צריך חידוש תודעתי. אבל לא די בחידוש רגיל, אלא שצריך את הראש לכל החידושים. על זה נאמר "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה." החידוש הוא לעבור מתודעה גשמית לתודעה רוחנית.
החידוש הנפשי
חודש ניסן מאפשר לאדם להתחיל לראות שבכל מקרה יש את מה שמעבר למקרה. שמצרים של האדם היא תפיסת מציאות האני שלו ושל העולם דרך התודעה הגשמית. היכולת לראות ש"בכל מקרה יש מעבר למקרה", ואותו האדם מבקש לחיות היא החידוש הנצרך.
אברהם אבינו ניתץ את הפסלים – את התפיסה הגשמית. את אותה תנועה עשה עם שלם ביציאתו ממצרים.
התחלת גאולת האדם הינה היכולת לראות שהמקרה לא קובע. זה לא משנה מה קרה, מה שמשנה הוא כיצד הגיבה נפשך למה שקרה.
המקרה הוא מצרים, הוא כור ההיתוך של האני של האדם. כאשר אדם נכנס למקרה, יורד הוא למצרים. גאולת האדם היא היכולת לראות את מה שמעבר למקרה ואותו לחיות.
שבת החודש
לשבת כוח מיוחד. שבת שלפני ראש חודש ניסן מהווה את ההכנה לכך שנוכל להתחבר בראש חודש ניסן לכוח הקוסמי של התודעה הרוחנית של "מעבר למקרה".
חודש ניסן הוא נס. ואכן היכולת לחיות "מעבר למקרה" הוא נס.
מדגישה התורה " הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" ואומר אור החיים הקדוש, לכם ולא לאומות העולם. אומות העולם שבאדם מסיתים את האדם לחיות חיים בתודעה הגשמית. האדם, שהוא היהודי שבאדם, מקבל הזדמנות מיוחדת לצאת מהתפיסה הגשמית.
חיים רוחניים מחייבים לימוד של חוקי הרוח. ידיעה על חוקים אלו מצויה בצורה מאורגת מפורטת ונפלאה ב"תלמוד עשר הספירות" שכתב "בעל הסולם"
השבת היא הזדמנות להתחלת חיים רוחניים.
מה עוד טומן בחובו חודש ניסן נדבר בע"ה בפוסט הבא.
בידידות רוחנית
הרב אדם סיני

שופך זרעו לבטלה
נוסק האדם למרומים – נושם אויר פסגות
אויר הרים צלול אורג את הנפש ליעודה. ששה היא כמוצאת שלל רב בדלילות החומר בגבהי מרומים, בחדוות מנצחים מאבדת היא את ארציותה, אולם הגוף והמציאות הקיומית מושכים את האדם שוב ושוב למבואות שהערגה הנשמתית כובה שם.
ההודיה הנשארת בלבם של הדבקים אפילו לשעתם, ממשיך לזרוח באש התמיד בקרבם. כך כמי שקפאם השד נוגעים בארציות, כדי לקבל שוב את התנופה לנסיקה הבאה. אין הם מתבלבלים מכך שמנסה פרטיותם למושכם בכוח למצבים עצמם. אין הם שופכים את זרעם על הארץ. אין הם נותנים את כוח חיותם לארציות. אין הם שופכים חיותם לבטלה.
הירידה למצרים
מרימים מבטם לבורא עולם בתמיהה על ירידה זו. בשהותם חשים הם את עבודת הפרך של הארציות, את הפרטיות הלוחצת המורידה את נשמתם, אולם יחד עם זאת מוצאים שם בין הגללים את הניצוץ האלוקי, המבקש שיפדו אותו מבין גילולי הארציות.
אין ייאוש בעולם כלל. בעיקשות של מנצחים מנסים הללו לחיות בכל רגע את הנצחיות של אותו ניצוץ ומעלים אותו חזרה למקור מחצבתו. בעבודה סיזיפית ארבע מאות שנה מתקנים הם את כל ארבע מאות איש שהלכו כנגדם, את כל רצונות הארציות שעשיו הציב מולם. מתנהלים הם לאיטם בעיקשות אולם בנחרצות. לעיתים אף נגד כל הסיכויים הנראים. מעטים הם, אולם רבים באיכותם.
הגאולה
האמונה מתעוררת ומבקשת לגואלם מהארציות, אך לא לפני שאוספים את כל הרצונות העצומים של הארציות, שם חבויים ניצוצות הקדושה. מבקש הבורא יתברך להעצים את הנבחרים ההם, בכוחות השתוקקות עצומים, כדי שיהוו את המקור להמשכת האור לברכה.
מן המים משיתהו אומרת בת ה', מן התורה הנקראת מים מוצאים את האמונה הגואלת את האדם. אומר רשב"י "מי שהוא בשלמות, שהאמונה הקדושה תלויה בו, אין המיתה תלויה בו ואינו מת" (זהר תרומה ובהסולם אות תתפ"ח). משה לא מת. האמונה קיימת בכל אחד מאתנו – צריך להחיותה. אפשר להיגאל מהארציות הכובשת את הקיום האנושי. רק האמונה יכולה לגאול אותנו. לא המדע הבנוי על ספק.
נביאי שקר
התוגה הלחה של יללות וצעקות מכאובינו מהגלות הנוראה, אינה באה אלא בהיותנו שומעים לאותם נביאי שקר שבתוכנו ומחוצה לנו.
אל לנו לתת לתופסי הקול, למצופפי האוויר, להעצים בנפשנו את השמשות הגנובות, להרעיף על ראשנו את השמים המעיקים כנחושה. האמונה ורק היא יכולה לנסוק אל מעבר לעצמנו הכוזב, אל מעבר לאומללות הקיומית, לאפשר לנו גאולת אמת.
אה-יה שלחני אליכם. העתיד מונח ממש כאן בנפשנו. מונחת לפנינו הזדמנות לסדר את הגאולה בנפשנו בליל הסדר. מבקשים אנו את משה שבתוכנו, את רועה האמונה.
גם המדע המשוכלל ביותר לא יכול להמית את האמונה.
משה לא מת.
בברכת גאולה פנימית
הרב אדם סיני

נשמח ללייק ושיתופים

ברכת האילנות
בחודש ניסן מצווה היא לברך על ראיית אילנות מלבלבים – דהיינו פורחים.
כפי הידוע, תורתנו הקדושה מכוונת את האדם ליצירת הרמוניה נפשית כזו, שיוצרת כלי באדם, הראוי לקבלת ההטבה השלמה מאתו יתברך.
מה באה ברכת האילנות להוסיף בנפש האדם?
כאשר הפרח מופיע באילן הוא מסמן תקווה שיצא הפרי. יכולת האדם, להודות לה' יתברך על הפרח דווקא בניסן, מסמנת את הכוח של היציאה מהגלות.
חודש ניסן שהוא מלשון נס, מאפשר הוא לאדם לצאת מגלות התפיסה המצרית של האגו הצר. היכולת להסתכל בצורה רוחנית מעבר לזמן מקום העדר ותמורה מאפשרת לאדם לחדור למהות האמתית של נפשו. ראייה זו היא הגאולה מגלות הראיה הגשמית.
מה מאפשרת את הגאולה?
אומר האר"י הקדוש בשער הכוונות שהשם א-ה-י-ה, הוא ששמר על בני ישראל בגלות. השם א-ה-י-ה הוא שם שכתוב בלשון עתיד בשונה משמות הבורא האחרים כמו הויה, יה, אל, אדני, צבאות, אלהים וכו'…
התקווה היא המאפשרת את היציאה מהגלות
השם בלשון עתיד מציין את התקווה, את העתיד אליו האדם שואף. היכולת לראות את הפרי כבר כאשר רואים את הפרח, מאפשרת לאדם להתחבר עם ההנפשה של התקווה המצויה בתוכו. חוויה נפשית זו מחברת את האדם עם היכולת להתמודד עם גלות מצרים המופיעה באדם באופנים שונים.
כאשר האדם פוגש מצב כאותי בחייו, צריך הוא לחפש את הרגש התקווה בתוכו. עליו להתחבר עם הרגשת הפריחה המקדימה את הפרי.
אילן = אמן.
אדם צריך להאמין כדי לקוות. חודש ניסן, בו אנו מברכים ברכה זו, הוא זמן קוסמי מסוגל המאפשר לנו לבסס חוויה זו בנפשנו, אותה עלינו לשמר ולהשתמש בה בכל השנה.
ועוד, שפרח הוא בחינת רוחניות, שבטבעו הוא בחינת ריח, שהוא המחבר את החומר עם מה שמעליו.
ועוד ליודעי ח"ן- שפרח הוא רפ"ח ניצוצין. ט"ר פעמים ל"ב שהם ח' מלכים כפול ד' בחינות. בהיותם חסרי לב האבן שהוא בחינת ל"ב דמלכות. רפ"ח הם בחינת השפעה המציינים את הרוחניות לעומת ההשתוקקות.
לסיכום :
ברכת האילנות מאפשרת לאדם להתחבר עם חווית התקווה. אותה חוויה איתה יוצא האדם מגלות לגאולה, מתפיסה חומרית וגשמית לתפיסה רוחנית. מאגו צר לפתיחות נפשית לשמחה ואהבה.
פרחים לאשתך
כאשר בפעם הבאה מבקשת אשתך פרחים, אל תהרהר בנפשך, מה כבר יש לעשות עם פרחים, הרי הם חסרי תועלת. תפנים בנפשך, שהיא מבקשת תקווה למשהו מעבר לחומר, היא מבקשת יחד נפשי – רוחני, אהבה הנישאת על אידאה של השפעה, תקווה רומנטית של נפש החפצה באחדות.
זאת מבקשת היא ממך. ואתה כשמגיש תשורה זו, בקש בנפשך לפגוש בערגה אמתית חווית פריחה זו בנפשך. פגוש את ערגת אשתך ויחד תנועו בכוח הנס שבניסן אל מעבר לחומר, אל הנשמה המתמזגת לאחד.
הקדם לברך יחד עם אשתך את ברכת האילנות ותתחילו לפרוח לאהבת אמת. אל תוותרו עד שיופיע פרי האהבה בלבכם.
בתקוות הגאולה
הרב אדם סיני

אביב האמונה

אביב הגיע ואתו בשורת פריחת האדם מתוך קרקע ליבו. ההתרעננות מהכינוס החורפי בתוך הנפש מפנה את מקומה ללבלובה של האמונה, הנובעת מראשון לחודשי השנה. מבקשת הנפש לארוג את מרחביה בנס הגלוי של היציאה מהעבדות לחומריות, מהנפשיות הארצית, מהסופיות הבלתי נסבלת של הקיום הזמני והמקומי. מבקשת היא להראות את יופי האמונה הססגונית בשלל צבעיה, שכולם נובעים ממקור אחד – מהאמונה בבורא עולם.
השחרור מהספקות המתמידות בתפיסת הטבע הכובל מאפשרות להיתמך באמונה אמתית, להיתמך בבורא עולם ולעזוב את האמונות התפלות ואת הספקות המייבשות כל קרקע נפשית פורייה.

מהי אמונה?

אמונה היא ודאי ראשוני שאי אפשר בלעדיו, שמתחיל את הכול, כולל את הכול ונמצא בכול. רבים בזבזו דפים רבים בניסיון לבאר מהי אמונה, ודברים חשובים ודאי נכתבו אודותיה. אך אם נרצה לצמצמה להגדרה קולעת, זוהי ההגדרה.
מה טומנת הגדרה זו בחובה? מציאות הבורא כוודאי היא האמונה שמייצג אברהם אבינו, היא שמתחילה את היהדות, היא היציאה מהעבודה הזרה. אמונה יכולה להיות לכאורה בכל דבר. כפי הידוע, ישנן אמונות תפלות. לא כל אמונה היא אמונה נכונה.

מהי אמונה תפלה?

אמונה בעיקרה היא מעל הידיעה. אמונה שאינה מסתמכת על הוודאי הראשוני, היא אמונה תפלה. זוהי בדיקתנו הראשונה את האמונה. אי אפשר לאדם שלא להאמין, שהרי כל התחלת מחשבה או תפיסה, מחויבת להניח אמונה כל שהיא – בחושים, בהיגיון, בפסל, באדם מסוים, באקסיומה כזו או אחרת וכו' – אך ללא אמונה אי אפשר כלל.
אמונה בעיקרה היא מעל ההיגיון, אך יכולה להיות גם מתחתיו. היגיון מניח בהכרח שיש אמונה, שהרי ההיגיון הוא הדרך להביא את הספק אל הוודאי. ההיגיון הוא הדרך, שהיעד שלה, או המוצא שלה, הוא הוודאי. אמונה שהיא חסרת היגיון בבסיסה, דהיינו שאינה נובעת מהוודאי האמיתי או אינה יוצאת ממנו, היא אמונה תפלה.
אמונת היהודי היא אמונה בוודאי ראשוני, שהוא הבורא יתברך. אי אפשר בלעדיו, היות ואי אפשר בלי ודאי. מעצם הגדרתו כסיבה ראשונית, אין מוקדם לו, וכתוצאה מכך הוא מתחיל הכול וכן כולל את הכול – שכן כל חלקי הבריאה הם פרטים הנובעים ממנו בהיותו כלל. על כן הוא גם כולל את הכול. הוא אף נמצא בכל ששום דבר לא יכול להתקיים בלעדיו.

כל אמונה שאינה עומדת בקריטריונים אלו היא כאמור אמונה תפלה, אלא אם כן היא מקושרת בדרך לוגית לאמונה זו הראשונית. דהיינו, כל אמונה שאינה נגזרת מהאמונה הראשונית כפי הגדרתה כאן – היא אמונה תפלה. אם לפשט זאת עוד יותר: כל אמונה שאינה מסתמכת באופן לוגי רציף על האמונה בבורא יתברך בהיותו הוודאי הראשוני – היא אמונה תפלה.
עתה ברור מדוע היציאה ממצרים, קו ימין ואברהם אבינו, שהנחיל לאנושות את האמונה בבורא עולם – הם עניין אחד. כמו כן ברור מדוע קניית האמונה היא המחויבת להיות התחלת הכול, וכן מדוע אברהם אבינו הוא האב הראשון.
מי שאינו מאמין אינו יהודי. אפשר גם לומר – כל יהודי הוא מאמין, גם אם עדיין לא גילה זאת. על כל אחד מאתנו להשריש ידיעה זו בתוכו. ההתייחסות מעבר לדברים הנראים לעין נותנת לאדם בינה יציבה. המקרים אינם משפיעים על אווירת נפשו של מי שיש לו בינה יציבה.
אחת מאבני הבניין של הבינה היציבה היא התייחסות לכך שבכל יהודי קיים צד אמונה הקושר אותו לבורא, ונקודה זו היא ההופכת אותנו לאחים. כולנו יצאנו ממצרים, קיבלנו יחד את התורה והיא חקוקה בנפשנו.
אנו אחים, נרצה בכך או לא. יש לנו ערבות הדדית ואהבה טבעית, ואף שאין הדבר נראה כן תמיד דרך כל המקרים, אין בכך לערער את בעל הבינה היציבה.
ובכן, יהודי יקר, נותר לך רק לבחור בבינה זו כצעד ראשון לקראת הטמעתה בנפשך.
אביב הגיע ועמו פריחת האמונה בכל ססגוניותה, אך יחד עם זאת ביציבותה הנצחית.
באמונת אמת
הרב אדם סיני

ראשון הוא לכם

נערך עפ"י שיעור הרב אדם סיני שליט"א

חודש ניסן
ניסן הוא מהמילה נס. נס נקרא השפעה. ללכת מעבר לטבע הרגיל שלנו, זה לפעול בצורה של השפעה. כדי לפעול באנוכיות, לפעול מתוך הרצון לקבל לעצמנו, לא צריך נס. טבע הבריאה וכל הנבראים, הוא רצון לקבל. אפילו מבחינה פיזיקאלית רואים שיש את כוח המשיכה, כל חומר בעל מסה גדולה, בעל רצון לקבל גדול, בעל אנוכיות גדולה, מושך יותר חזק, והוא מקבל לתוכו את הדבר היותר קטן. כדור הארץ גדול יותר מהירח, ועל כן גורם לירח לסוב סביבו, כמו שכוכבי הלכת, סובבים סביב השמש. הכל נבלע באנוכיות, וזהו הטבע של הכל. ללכת מעל לטבע זה אומר להשפיע (לעשות מעשי הטבה ולהשפיע טוב לאחר). להשפיע בלי לרצות לקבל. ניסן – הוא הזמן הניסי, זמן המסוגל להביא אותנו לכך. העבודה למעלה מהטבע הרגיל, הכוזב, זה נקרא נס.

לכן, העבודה העיקרית שלנו בניסן, היא להגיע למציאות שאנחנו נעשה נס. מהו הנס? הנס הוא להיות משפיע. איך בן אדם יכול להיות משפיע? כמובן, כמו כל דבר ביהדות ובחיים,  צריכים לעשות עבודת הכנה.

החודש הזה לכם ראש חודשים
על חודש ניסן נאמר: "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות י"ב, ב') "לכם" ולא לאומות העולם.
כשהבורא אומר לנו שהוא לקח אותנו לעם, מזכיר הוא את יציאת מצרים. לכאורה היה יותר מובן לומר אשר בראתי את העולם והוצאתי אתכם מארץ מצרים, וכן אנו רואים במקומות רבים בתפילה מוזכרת דווקא יציאת מצרים, ולא מעשה הבריאה של ששת ימי בראשית.
לכן, יש לעשות הבדלה ברורה בין ראש השנה של תשרי לראש החודשים ניסן.
עוד יש לראות שפסח משויך לאברהם (קו ימין בעבודה), וראש השנה וסוכות קשורים ליצחק (קו שמאל, גבורה).
הדבר המשובח לעם ישראל הוא צד האדם שיצא ממצרים, שזו היכולת להתקשר לבורא שהוא משפיע. ההשפעה כאמור, הנתינה ללא רצון לקבל דבר בתמורה, היא למעלה מטבע הגוף, ומעל הטבע השקרי. ניסן נקרא ראש כי הוא ראש לצד האדם שבטבע, ואילו חודש תשרי הוא ראש לטבע הרגיל של הבריאה, שזהו הרצון הטבוע בה. משמע, שכל מה שקורה בטבע שזה תשרי, הוא רק פרט בתוך הכלל.

ההעדר קודם להוויה
אם כך מדוע הבורא ברא את הבריאה לפני האדם וכן, מדוע הגויים נוצרו לפני עם ישראל?
למדנו שהשמאל קודם לימין או כפי הכלל הגדול – "ההעדר קודם להוויה". אך מי  באמת גדול יותר? עשיו קודם ליעקב אך יעקב גדול ממנו. הבריאה באה לפני האדם אך הוא גדול ממנה, וכן הגוי בא לפני היהודי אך היהודי יותר גדול מכל הגויים. באמת היהודי בא לפני הגוי רק שהוא לא התגלה. כמו שאומר הזוהר שיעקב גדול מעשיו, אף על פי שעשיו התגלה קודם. גם הסוס הולך לפני העגלה בה יושב האדון, אך מי פתי לומר כי הסוס חשוב מבעליו? טבע החיצוניות שהיא מתגלה לפני הפנימיות, למרות שהפנימיות היא הצד החשוב.
פסח הוא ראשון לרגלים, צד הימין כנגד אברהם שהוא ההתחלה של הכל, אך אברהם מאוד נרעש שאמרו לו גם "אלוקי יצחק" (בברכת מגן אברהם בתפילת ש"ע), וכי למה צריך את השמאל? אברהם שהוא כולו השפעה, אינו מבין לשם מה צריך את צד השמאל בעולם, את יצחק.

יהודי מעבר לטבע
בברכת מגן אברהם, אנו מקבלים על עצמנו שיש משהו מעבר לטבע, מעבר לזמן והמקום, צד של השפעה גמורה, שזה אלוקי אברהם, אבל מוסיפים גם: אלוקי יצחק (שמאל) ואלוקי יעקב (קו האמצע) לומר, שהכל טמון בתפיסה הזאת שאותו אלוקים הוא גם אלוקי הטבע (מיוצג בתשרי) שברא את הרצון לקבל השולט על האדם, וגם השילוב בין הטבע לבין אותה הבחינה הגבוהה המשווה צורתו של האדם לבורא (ההשפעה, מיוצג בניסן). הוא זה שמגן עלינו בתפיסה שלנו את הצד הזה שנקרא אברהם ולכן הברכה היא "מגן אברהם".
פסח וניסן הם צד אברהם, זה אומר שהאדם יכול להרגיש שהוא יכול לוותר על כל האגו שלו, על כל עצמיותו, ויש מי שיגן עליו. הבורא ית', שברא אותו ונתן את היציאה ממצרים בצורה ניסית כל כך, וזאת כדי ללמדנו שלהיות יהודי זה להיות מעבר לטבע, שצריך לשלוט על הטבע ולעבוד את הבורא בדרך הזאת. כמסופר במליצה אודות אותו החסיד שהתרברב בפני הרבי מקוצק על הניסים והנפלאות והישועות הרבות שרבו מסוגל לפעול, ושאלו הקוצקר בחריפותו השנונה: "וכי רבך יכול לעשות נס ולהפוך יהודי לחסיד?"
לכן אומר לנו "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא "אשר בראתי אותך" וזו ההגדרה של העם היהודי, תפיסת הבורא של העם היהודי היא שאני יכול להתקשר בקשר אמוני לה' ית', וזה נכון שיש את תשרי ויש את העולם שזה צד יצחק אך זה רק אמצעי ומה שמייצג את הצד הזה באדם הוא הרצון שלי אך הרצון שלי נפסל מלהיות כלי קבלה ודווקא האור חוזר (ממושגי היסוד בחכמת הקבלה, ובקיצור נאמר, שהאדם מחזיר את ההארה ולא רוצה לקבל את הטבת הבורא ללא אהבה) הוא הכלי קבלה הנכון ולא ניתן לבנות אור חוזר ללא השפעה.

זמן הלידה
לכן, האדם צריך לראות שהוא מחנך את עצמו, ופסח הוא הזמן לראות כיצד מחנכים את עצמנו, והכל טמון בפסח. הלידה של עם ישראל היא דווקא בפסח, ולכן נגאלו בפסח ובעז"ה גם ניגאל. בפסח האדם צריך לחפש את הגאולה הפרטית שלו, והלידה של מדרגת האדם שבכל אחד (שהאדם כלול מדומם, צומח, חי, מדבר – אדם) היא דווקא בניסן. התמצית של כל חודש ניסן הוא ליל הסדר בו נמשכים מוחין דחיה, מוחין דהולדה, שזה צד ההשפעה, האפשרות להוליד את צד האדם שבנו.  ללא צד ההשפעה לא ניתן להיוולד.
האדם צריך לראות שהבחינה הפרטית שבו יכולה להיגאל רק בניסן, והוא טמון בנו כפוטנציאל שבו נמצא העושר של האדם, ולכן הוא נקרא גם עשתרות על שם העושר. אם אתה אדם זה עושר של האדם וגם הגויים מאמינים שזה זמן שמעשיר את האדם, אך זה רק במסגרת הגשמיות, והאדם צריך לחפש את העושר של האדם שבו, את העושר הרוחני.

בחודש ניסן צריך לחפש את ביטול האגו והרצון לקבל לעצמו, וכך נוכל להיגאל באופן פרטי ולעזור לכל האומה להיגאל. אז ממילא כל הגויים יבינו שאין דרך אחרת אלא להיות פרטים המבטאים את עם ישראל, ואז בעז"ה יבנה בית המקדש במהרה בימינו ונהיה אור לגויים ובריח התיכון לכלל המציאות, ככלל שכל שאר אומות העולם הם פרטים שבאים להביע את הכלל הזה.

חודש טוב ושמח לכל בית ישראל!!!

מהי יציאת מצריים בפנימיות?

מתוך שיעור הרב הרב אדם סיני על פסח

מצרים הוא כור ההיתוך של הזהב שעדיין מצוי עם הסיגים והלכלוך. והדברים מצויים גם בנפש האדם.
הקב"ה טבע בנו הרי רצונות טובים, וברור לכולנו שאנו רוצים לאהוב את כלל עם ישראל, כולנו רוצים אוירה רוחנית ולא להיות רדופים אחרי דברים מזדמנים, להיות מחנכים טובים לילדנו על פי תורת ישראל, אנו רוצים לעזור לאנשים, וכולנו רוצים את כל הדברים הטובים, אך הבעיה היא שאיננו רוצים להורידם לכור ההיתוך. איננו מוכנים להביא עצמנו להתמודדות אמיתית של כור היתוך, של חיכוך עצום וגדול.

האם אני מוכן לוותר ולהכניס את עצמי לאש?
רק מי שאמיתי יצא מהאש. כשנמרוד מכניס את אברהם אבינו לכבשן האש הוא יוצא שלם, כי אמונתו היא בבורא. יוצא שלם, הכוונה שיוצא משם חזק יותר. כאשר אדם נכנס לבעיה, לחיכוך פנימי עצום, החיכוך שהיא האש הפנימית מוציאה אותו חזק יותר כמו הברזל המותך. כשמישהו יורד לחטא גדול מאד ח"ו או למבוך נפשי גדול, אך הוא אדם אמיתי, (כמו שהיו בנ"י כאשר ירדו למצרים ששמרו על שלו"מ), הוא יוצא חזק יותר ממי שנשאר באופן קבוע בסטנדרט שלו וכלל לא יורד למצרים.

לא יורד למצרים- כלומר שחושב שזו האמת, שכך צריך לחיות, ברמה סבירה, פחות או יותר, להיות נחמד לאנשים במכולת, להתפלל ולקיים מצוות מבחינה חיצונית, לומד קצת דף היומי, לא זורק זבל ברחוב, משלם מיסים בזמן, אוסף כסף לפנסיה, וזהו, אין הרבה מה לעשות. זה אדם שאפילו לא התחיל לתקן, לא יורד למצרים.
כשמתחיל לכאוב לו ורואה את הפגמים שלו אז יורד למצרים, זה אומר שהאיר לו איזשהו אור. כלומר שיש אנשים שעדיין לא ירדו למצרים, חיים באיזה סטנדרט חיצוני ולא רוצים לתקן. ואז האדם נמצא במצב דומם. ללא תזוזה. ללא תנועה רוחנית. בכור ההיתוך, או שאתה מסכים לשמור על נקודת האמת, או שאתה מוותר, נהיה מצרי.

אין אפשרות לזכך את הזהב שנמצא עם כל הסיגים בלי להכניס את כל החומר לאש. והשאלה היא האם החיכוך החזק בתוכך החזיר אותך לדרך אמת. אם כן- הוצאת זהב טהור. אם לא- לא תקבל את התורה בשבועות, לא נכנסת בכלל למצרים. ע"כ הירידה למצרים היתה אחד הדברים הגדולים ביותר שקרו לעם ישראל. ויש להבין שעניין הירידה למצרים והכניסה לכור ההיתוך, לתוך האש הוא לא דבר חד פעמי, על האדם לבצע את הכניסות האלה בכל פעם שמרגיש שהוא קופא על שמריו. שהרי סיפורי התורה אינם רק בגדר סיפור ח"ו כפי שמביא רבי חיים ויטאל בשם האר"י הקדוש, וכפי שזועק ספר הזוהר – "אוי להם שאומרים שהתורה היא רק סיפורים". ונשתדל מעתה לראות כיצד יכולים אנו להכנס לאש המצרפת, בכל יום ויום.

 יציאת מצרים זוגית

יציאת מצרים של הזוגיות מתחילה בהבנת עבודת הפרך של הזוגיות.
העבדות מתבטאת בכך שהאדם עובד בתוך הזוגיות כמצרי, דהיינו שכל מה שמעניין אותו היא הנאתו הפרטית.

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
בחודש זה, בו שליטת המלאך אוריאל בבחינת קו אמצעי, ניתנה התורה. מיכאל וגבריאל, שהם המלאכים שכנגד ניסן ואייר, מתמזגים בקו האמצעי של נתינת התורה. אורו של אוריאל, הכלול משניים בסוד תאומים, הוא המאיר בזמן סגולי זה. מאור זה נמשכות המדרגות המתראות בתורה.
תורה הנה קו אמצעי בסוד ו׳, שתפקידה לקיים ולשכלל את עם ישראל, שהוא הקו האמצעי המאחד בין אברהם ויצחק.
יציאת בני ישראל ממצרים, ממדרגת הבהמיות של עבד, מיוצגת במזל תאומים, שהוא היחיד מכל המזלות שיש בו פה מדבר. מדרגת המדבר, היא העומדת מעל הדומם, צומח וחי, ומייצגת את הכלל, המהווה ישות שלמה, בעוד שהדומם, צומח וחי הנם רק פרטים בלתי שלמים מצד עצמם.
עם ישראל עם סגולה הוא, בסוד הנקודה המחברת בין הניקוד צֵרֵה, בין ב׳ הנקודות, שכאשר עומדות לבדן כימין ושמאל, מייצרות הן צַרָה, קונפליקט ומאבק.
הסגולה באה תחילה ככתר עליון, ולאחריו חכמה ובינה. הסגול העליון מתחיל מהנקודה הסגולית ומתפרט לב׳ נקודות תחתונות. אולם כאשר נדרש התחתון לסגולה זו, עליו לבנות סגול זה, כאשר ב׳ נקודות הַצֵּרֵה מופיעות תחילה. על האדם מונח לייצר את הנקודה הסגולית.
התורה, שניתנה בחודש השלישי – סיון, לבני האב השלישי – יעקב, מאורו של המלאך השלישי – אוריאל, אף היא סגולית, וכל ההגעה אליה יכולה להיות רק בדרך סגולית. אנו עם סגולה, דהיינו שמסוגלים ע״י התורה הסגולית, לבנות את הנקודה המחברת בין ב׳ ההפכים. היא נקודת השלום העולמי, המחבר בין הבריאה לבורא, בין העמים כולם ובין כל ב׳ הפכים באשר הם.
(מתוך ספר שיצא בע"ה בקרוב "מועדי ישראל האדם ומה שביניהם")

ברכת החג מאת הרב אדם סיני

טעימה מתוך מאמר בספרו של הרב:

 הכוונות בהגדה של פסח

סדר המסע מגלות לגאולה
קַדֵּשׁ וּרְחַץ, כַּרְפַּס יַחַץ, מגִּיד רַחְצָה, מוֹצִיא מַצָּה.
מָרוֹר כּוֹרֵךְ, שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ, צָפוּן בָּרֵךְ, הַלֵּל נִרְצָה.
ההגדה אין מטרתה לספר לנו סיפור היסטורי. כמו כן, היא אינה מבקשת לרתק אותנו כפי שאולי ניתן היה לצפות. אילו זה היה חפצה, יכולנו לחשוב על דרכים מתוחכמות יותר מבחינת הטכניקה הסיפורית להעביר את החוויה של יציאת מצרים לילדינו מדור לדור – סיפורים, חידונים והפעלות לילדים ולמבוגרים, כדי שלא יירדמו.
הקביעה שלמעלה ברורה מדברי הזוהר הקדוש: "רבי שמעון אמר: אוי לאותו אדם שאומר, כי התורה באה לספר ספורים בפשטות, ודברי הדיוט. כי אם כן, גם בזמן הזה אנו יכולים לעשות תורה מדברי הדיוט ועוד יותר יפים מהם…" (זהר בהעלותך, וב"הסולם" אות נ"ח).
אמנם דברי רשב"י על התורה נאמרו ולא על ההגדה, אך ההשלכה מתבקשת מאליה.
אכן, תפיסה משובשת זו שהושרשה לדאבוננו בחלק מהציבור, שההגדה היא כביכול סיפור היסטורי ותו לא, מביאה רבים לכתוב הגדות חדשות למיניהן, בכל מיני נוסחים וסגנונות. אבל לאמיתו של דבר, ההגדה מבקשת לשרטט בפנינו סדר שלם, שהוא מעל הזמן והתקופה, של יציאת האדם מעבדות לחרות, ממוות לחיים, מאנוכיות לרצון להשפיע נחת רוח לבורא. בסדר ההגדה אנו נדרשים לראות עצמנו נמצאים במסע נפשי מרוכז, אשר מטרתו לגאול את נפשנו מעבודה זרה – שהיא הדבר המפריד בינה לבין הבורא.
בע"ה כל יום נגיש כמה ציוני דרך במסע אותו עוברת הנשמה בליל הסדר.
הרב אדם סיני
בברכת גאולה שלמה

ציוני דרך במסע אותו עוברת הנשמה בליל הסדר.
***קַדֵּשׁ
נקודת היציאה במסע נפלא זה של הנשמה מתחילה בהיות האדם בתוך טומאת מצרים. היכולת לראות את עצמי בתוך הטומאה אינה ברורה מאליה ואינה נחלת הכל. רק אדם שמתחיל להתקרב אל ה' יכול לראות עצמו רחוק – רחוק במידה כזאת שטומאת מצרים סובבת אותו ומנחה את דרכו בחיים.
תפיסת העולם המצרית מבקשת להגדיל את ה"אני" של האדם, ומתוך כך את תאוותיו, בהיותו הוא עצמו מרכז הבריאה כולה. מרכזיותו עולה אף על מציאות הבורא, שאמור לשרתו (אם הוא קיים). המצרי מאמין באלהים, שהוא מידת הדין, אך לא בהוי"ה ("מי יהוה אשר אשמע בקולו… לא ידעתי את הויה"). מצרים מייצגת את התרבות שהשתלשלה מנמרוד הרשע, המבקש לצוד את נשמת האדם לטובת התפיסה המדעית שמאדירה את הפרטיות על חשבון הכלל.
יכולתו של האדם להיות בטומאה זו, דהיינו לראות עצמו במצב של טומאה, מחייבת עבודה מוקדמת של ביעור החמץ מתוכו. הפגישה עם הרצון לביעור החמץ, דהיינו האגו שבו, מפגישה אותו עם הידיעה העמוקה, שבלעדי עבודה מיוחדת – נמצאת נפש האדם תחת שליטת הקליפה הזאת.
זימתם הידועה של המצרים נובעת מהמקום הניתן לגוף – המייצג את הפרטיות – כמרכז הנאותיו של האדם. היציאה ממצב זה קשה מאד, כיוון שאדם חש השתוקקות גדולה למציאות של גאווה ותאווה. בכל פעם שמנסה להיחלץ ממצב זה, משהו מושך אותו חזרה לקליפת מצרים.
לפי האר"י הקדוש, היציאה ממצרים נעשתה בדרך נס. מה היה הנס? שהמוחין בחכמה התקבלו באופן של דילוג, כלומר בבת אחת וללא שלב ביניים מתחייב של קבלת מוחין דנשמה לפני מוחין דחכמה. לדילוג זה אנו מכוונים ב"קדש" של כוס ראשונה.
"קדוש" הוא מצב בו האדם פרוש ומובדל מעצמיותו, מופרד מגאוותו, וכל מחשבתו נתונה רק לכלל אליו הוא משויך, דהיינו לקב"ה.
מצד אחד, זהו מעבר שנראה קשה מאד – מטומאה גדולה כל-כך כמו מצרים, שיא הגאווה, למציאות של טהרה, ואפילו אהבת ה', המבוטאת במוחין דחיה.
התחלת הסדר ב"קדש" מכוונת את האדם לצאת מן הטומאה בבת-אחת, לא בהדרגה. אדם המבקש להיחלץ מן הטומאה, לצאת מתחת ציפורניה ושליטתה של קליפה גדולה מאד, מוכרח (ויכול) לעשות זאת בבת אחת. אם ינסה לעשות זאת באופן מדורג, הוא עלול לתת מקום אחיזה לחיצוניים וליפול שוב תחת ממשלתם.
דוגמה: עלי לקום באמצע הלילה כדי ללמוד, אלא שאני עייף מאד. במצב זה אני נתון בתוך קליפת העייפות, בתוך רצון גופני להמשיך לישון. אני יכול לנסות להתעורר בהדרגה – לפקוח עיניים, להתמתח קצת, להשאר שכוב עוד כמה דקות כדי לגרש את השינה, להתיישב לשניות אחדות ורק אז לקום, אלא שאם כך אנהג סביר יותר שארדם שוב. הפתרון הטוב יותר הוא פשוט לקום בבת אחת ולהתרחק מהמיטה. כמו לקפוץ ראש לתוך בריכת מים קרים; רוב הסיכויים שאתעורר לגמרי.
במלים אחרות: כאשר אני נתון במציאות של קליפה קשה, הדרך היחידה לצאת ממנה ולשוברה בבת אחת היא על ידי כך שאני מקבל על עצמי גדלוּת והִבדלות מוחלטת כדי לקבל קדוּשה. אמנם במצב זה ה"עשה טוב" קודם ל"סור מרע", אך רק כך ניתן לצאת ממצב כל כך ירוד.
**** כוונה מצד עבודת נפש ****
נכנסים בפעם אחת, מתוך קדושה גדולה, כאילו קפצנו אל תוך נהר אור של הקב"ה: אנו יוצאים מהאגו, מההחשבה העצמית, ומכוונים לכך שכל ישותנו נתונה לבורא יתברך.
האמירה הפנימית היא: "אני פנוי לעבודתך, לכל אשר תורה לי – תהיה העבודה אשר תהיה".
*** כוונה מצד חכמת הקבלה ***
"קדש" – קטנות וגדלות ב' דמוח חכמה מצד אמא.
הערה כללית לכוונות בליל הסדר: ראשית יש לדעת, כפי שכותב האר"י הקדוש בשער הכוונות (דרוש ו' בעניין הפסח): "יש מוחין מצד אבא, ומוחין מצד אמא. ובכל בחינה מהם יש כל המדרגות של קטנות וגדלות הנזכר. ונודע, כי המוחין דאבא מתלבשים תוך המוחין דאמא.
והנה בחינת המוחין דאבא נרמזים בסוד המצה, בסוד הלחם, שהוא בחכמה.
ובחינת מוחין דאמא, נרמזים בסוד הד' כוסות של יין, כי כל יין המשמח הוא באמא עילאה".
בכוס א' יש לכוון לקו ימין, שהוא מוח החכמה שבז"א מצד אמא בלבד. בקידוש על הכוס הא' נכנסת קטנות ב' וגדלות ב' מצד מוחין דאמא. (יש לכוון כי כבר נכנסה בתחילה גדלות הא' מעצם היום או בתפילת ערבית).
הקטנות הב' היא בחינת ה' אצבעות יד ימין, אשר עליהן יושבת הכוס. "כוס" מורה על בחינת אלהי"ם, כפי חשבונה העולה פ"ו, כחשבון אלהי"ם. ה' אצבעות יד ימין מורות על השם אכדט"ם, שהוא השם המוקדם באותיותיו לשם אלהי"ם, ומצביע על לבושי מוחין של קטנות הב'. (הקדם האותיות מורה על מיתוק הדינים, בהיותם קרובים יותר לשורשם, בו הם נמתקים).
גדלות הב' נכנסת ע"י הדיבור והכוונה של ברכת הקידוש וברכת היין. לאחר הברכה יש לשתות בהסבה, המורה על קבלת האורות דחכמה, בשונה מהדינים, אותם לא נאכל או נשתה בהסבה (כגון המרור, כפי שנראה בהמשך).
בע"ה בהמשך היום ומחר עוד כוונות ממסע הגאולה בסדר פסח.
בברכת פסח כשר ושמח
הרב אדם סיני

וּרְחַץ
בנטילת ידיים זו, הנעשית ללא ברכה, משלימים את פעולת ה"קדש" במסע. אף-על-פי שב"קדש" כבר יצאנו מהטומאה בפעולה כללית וחזקה, עדיין מבקשים אנו לטהר עצמנו מכל השיירים שעוד נותרו לנו מחטאי העבר. רחיצת הידיים היא סימן לכך שאיננו צריכים לחזור לעבר.
מצרפים את ה"רחץ" לקדש עם ו' החיבור כדי לחברן כבחינה אחת, ורוחצים עצמנו מכל הטומאה שדבקה בנו עד כה. כך מגיעים לגדלות ויוצאים ממצרים.
↕
❤ כוונה מצד עבודת נפש ❤
יש לכוון לטהרת המקווה, ולחוש שמורידים מעלינו את השיירים המועטים של האגו שעוד נותרו בנו. הרגשת הקלה, כמו לאחר טהרה גדולה.
הידיים רומזות על המעשה, ובטהרתן יש לכוון על כך שכל מעשה הסדר, ובעיקר מצב הקטנות שאליו נגיע מייד לאחר הרחיצה, ב"כרפס" – יהיה ללא גאווה.
↕
 כוונה מצד חכמת הקבלה 
רחץ – רחיצת כלי פנימי דגופא דז"א.
כוונת הרחיצה היא בשם י"ה במילוי יודין – יו"ד, ה"י.
י"ה הוא סוד המוחין דאו"א עילאין, בסוד "חסדים מכוסים". יש לכוון גם שי"ה עולה בחשבון "גאוה", שאותה יש לבטל.
כַּרְפַּס
כרפס הוא בחינת קטנוּת, שתפקידה לעורר בנו את החסרונות, כמו קטן המגלה חסרונות שעליהם נדרש הגדול לתת תשובות (ולכן שואף הקטן לגדלות זו).
הירק, בבחינת המאכל, מעורר את התאבון, ולכך נועד. לכאורה ראוי היה לאוכלו בתחילת הסעודה, אך כיוון שאנו נמצאים בתחילת המסע, כאשר קליפת מצרים עדיין שלטת, יש חשש מסוים מפני גילוי החסרונות.
עתה, לאחר שהשגנו את הקדושה בבחינת "קדש" והשלמנו את התיקון (ברחיצת שיירי הזוהמה שדבקה בנו), אנו באים – מתוך טהרה גדולה – לגלות את החסרונות, שהרי גילוי חסרונות מתוך כוח של קדושה, מתוך חוזק – דוחף את האדם קדימה במקום לדוחפו אל זרועות הייאוש.
שלא כמו בליל שבת (שם היא במדרגת נשמה), קדושת כוס הא' היא כעת בבחינת חיה, כמו בגמר התיקון. היא מניחה את האדם בראש ההר, ומפסגה זו הוא יכול לראות את חסרונותיו ולעבוד עליהם מתוך כוח החיוב דווקא.
את הכרפס, שהוא בחינת דין, טובלים במי מלח, שהם סימן לחוסר החיות הגדול ביותר, וסימנו שנמצא במקום העמוק ביותר בעולם, קרי ים המלח.
↕
כרפס נוטריקון ס"ך פ"ר, שהוא גילוי בחינת המנצפ"ך העולים בחשבון פ"ר. פ"ר, כשמו, הוא בחינת הגבורות, דהיינו הדינים, המתעוררים עתה עם אכילת הכרפס. אותיות מנצפ"ך, שהן האותיות הסופיות הסוגרות את התיבה, מייצגות את המלכות, דהיינו את הדינים של כוח הסיום. כוח הסיום הוא דין, שכן הוא מנוגד לאינסוף, לאור המתפשט ללא גבולות. הוא קוטבה של ההתפשטות, בבחינת הבריאה העמוקה ביותר.
יופי עצום מתגלה לנו בנפש היהודי, באפשרות לראות את מלוא חסרונותיו מראש הפסגה, ובהתאם להן להתקדם במסע לגאולת הנפש.
↕
שורש למציאות זו רואים בעולמות עליונים בירידת נקודות דס"ג למטה מטבור והתערבותם עם נה"י דא"ק, שהם המחזיקים את בחינת החסרונות הגדולים שבעולם העקודים טרם תיקונם. ירידה זו נועדה לאפשר את תיקונם של הרצונות הבלתי מתוקנים; היא דומה לאדם הגולה לארצות נכר כדי להוציא משם את הניצוצות הטמונים בין הגויים.
כמובן שקיים חשש שמא יתערב האדם בחוקות הגויים. על כן היינו צריכים למציאות ה"קדש" כדי להתחזק ולהסיר מעלינו את כל אחיזת החיצוניים. אף על פי שבאנו נקיים וטהורים, צריכים אנו לסדר דרך של עבודה כדי להעלות את אותם ניצוצות.
במצב זה נתקן צמצום ב', בו מלכות עלתה לבינה, דהיינו שגדלות הרצון לקבל התכללה עם מידת ההשפעה, כנודע ממגילת רות, שהתכללה בנעמי בסוד ותלכנה שתיהן יחדיו. התכללות זו גרמה לחציית המדרגה, עליה נרחיב ב"יחץ".
↕
אומר האר"י הקדוש, שזה סוד מה שאמרו רבותינו ז"ל בעניין הכרפס, שמביאים אותו כדי שישאלו התינוקות – "הרי עדיין לא אכלנו לחם (שהוא ג' הוויות), ומדוע אנו אוכלים עתה ירקות בתחילת הסעודה"? וסוד העניין הוא כי התינוקות הם רמז לקטנות א', ולכן הם עצמם תמהים איך נכנסת קטנות הא', שהיא אכילת הכרפס, שלא כסדרה, שכן קטנות הב' וגדלות הב' נכנסו כבר למדרגה.
עוד רמז לדינים של הכרפס, הוא שעולה בחשבון שי"ן, שהוא אלהי"ם במלוי יו"דין. תוצאת אכילת הכרפס היא שאלת "מה נשתנה" על-ידי הקטן.
↕
❤ כוונה מצד עבודת נפש ❤
על האדם לכוון לראות את חסרונותיו, ובעיקר את נקודת גאוותו, מתוך גדולה. גדולה זו צריכה לעורר בו שאיפה לתיקון ולדוחפו לבקש גם את מה שנראה כבלתי אפשרי.
טוב יעשה האדם אם ייקח רצונות של גאווה הידועים לו, כמובילים לתיקונו הכללי בבחינה זו. רצוי שיהיו אלו רצונות שחשב עליהם והכין אותם טרם הישיבה לליל הסדר, ואותם מבקש הוא לתקן.
צריך האדם לקבע בלבו את הגעגוע לשלמות הגאולה.
↕
כוונה מצד חכמת הקבלה 
?כרפס – קטנות א' דמוח החכמה מצד אמא.
יכוון לקו ימין של קטנות הא' (השמאל והאמצע של הקטנות נספחים אליו).
כ"ר-פ"ס עולה בגימטרייה ש"ס, והוא אלהי"ם במילוי יו"דין.
את הכרפס אין לאכול בהסבה, היות והוא אינו מהווה את צד הגדלות שבגאולה, אלא דווקא את הקטנות וראיית החסרונות.
שאר כוונות מסע הנפש בליל הסדר בע"ה בהמשך
בברכת חרות נפשית
הרב אדם סיני

פסח בנפש האדם
המציאות במצרים 
חג הפסח מסמן את כניסתו של האדם ליהדותו.
את יציאת מצרים יש לראות לא בהקשר של זמן ומקום גשמיים אלא כתנועה נפשית מחויבת של היהודי שבי, הכלוא בתוך ה"אני" הכוזב שעיקרו גאווה ואנוכיות.
מציאות האדם בתוך מצרים, בתוך תודעה של עבודה זרה, אינה מאפשרת לי להיות עובד ה', לקבל תורה וכל שכן להיות אוהב ה'.
אדם אינו יכול לקבל בסביבה כזו דרך אמיתית שתדריך אותו להתחבר עם השלמות הבלתי תלויה, שהיא הבורא יתברך.
בהיות האדם עבד לגאוותו, עבד למקום צר של האישיות הפרטית שלו, הוא אינו יכול לעבוד את ה', לאהוב ולהתחבר אל אמת קוסמית.
כל מה שאדם עושה מתוך גאווה – גם אם הדברים נראים הרואיים ומושלמים – יסתיים בנפילתו. לכך מכוון הזוהר הקדוש בכותבו כי שער היראה הוא הפתח לכל עבודת האדם.
קליפת מצרים שבנפש האדם עוצמתית עד כדי כך שהיא מסמאת את עיניו והופכת אותו לאוהב את מציאות מצרים, את גאוותו. אף אם מתעורר הוא לעתים לרצות לצאת ממצרים, עד מהרה דועכת ההתעוררות והוא מתחיל לחפש תרוצים מדוע צריך להיות בבחינת "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה".
אני יהודי
אף עבד לא יכול היה לצאת ממצרים, אך הבורא יתברך ברחמיו הרבים גאל את בני ישראל משם, נתן להם תורה והפך אותם לעם.
תנועה נפשית זו של יציאה ממצרים חקוקה בנפשו של כל יהודי, גם אם הוא נראה רחוק מדרך תורה חלילה. כל יהודי חייב לעורר תכונה נפשית זו בכל פעם מחדש, וגם בהסתכלו על חברו ראוי שיזכור תמיד שיהודי הוא זה העומד מולו, נשמה שיש בה שורש של יציאת מצרים. על כך יש לו לכבדו ביותר.
במסגרת גלגל השנה, על האדם לעורר את עצמו בליל הסדר, כדי לאתחל נקודה נפשית זו כמו אנך המצוי בנפשו, בהפנמה כי "אפשר לצאת ממצרים. אני יהודי, יש בי השורש של יציאת מצרים הראוי לצאת מהכוח אל הפועל. אינני עבד למצרים. אינני עבד לעבדים. עבדו של ה' יתברך אני, ויותר מכך – בנו, אהובו ואוהבו של מלך מלכי המלכים".
בברכת חג חרות שמח
הרב אדם סיני

התגלות החשך שבנשמה
מתוך הפיזור של המאוויים, הרצונות, המחשבות והרצונות בכל רוחב החיים ועומקיו, מבקשת הנשמה את המיקוד והארגון אף במה שנראה מעבר לדברים עצמם.
כאשר הרוחניות היא הכול אין בה כלום. כאשר הכול אפשרי, אין בה כי אם כאוס עם סתירות ההורסות הכול, המכבות כל ניצוץ של אמת.
הרצון להיות טוב ולהצדיק כל מה שנודף ממנו ריח של חדוות הנסתר, של עמימות רגשית בלתי מובנת, של מה שנראה כטוב אף אם מבולבל הוא גורמת לחשכות נוראית שהנה כבר צפה ועולה.
כאשר נפשי חשה בחשכות זו עולה בי השאלה מהו חושך?
ישנם ב' צורות לראות את החושך :
א. העדר אור
ב. צל
חושך הוא מצב נפשי בו האדם חש ברגשות שליליים. רע לי, כואב לי. אני חש זרות. לא אוהבים אותי, אני לא חש שאני ממצא את עצמי, אשתי לא אוהבת אותי, בעלי לא מתייחס אליי, אין לי עתיד, אין לי עבר, אין לי חבר אמתי, לא מצליח לי כלום, יש לי בעיות פרנסה, בריאות וכו'….
ניתן להתייחס לחשכות זו בב' צורות לפי הגדרת החושך.
האור הסתלק – תפיסת הגוי שבי
אם האור הסתלק, אזי הפתרון הוא שהאור יחזור. במצב זה צריך האדם לדאוג שמבחוץ ייעשה משהו כדי שיחזור אליו האור. מצב זה גורם לאדם להאשים את מה שמחוצה לו, את בני האדם, המדינה, העם, הדת, הקב"ה וכו'…
ישנו שכלול של תפיסה זו. רוחניות מזויפת האומרת, תהייה פתוח לאור והוא יגיע אליך. רק תהיה פתוח דייך כדי לקבלו, כדי לחוש אותו. אתה הוא שמסלק אותו.
החושך הוא צל – תפיסת היהודי שבי
אני עצם קיים, חי נושם שהבורא ברא אותי כדי להשפיע לי את כל טובו. אני מסתיר את האור כי אני עצם. מה שאני רואה כחשכות הוא צל. הצל אינו העדר האור אלא הסתרתו.
כיהודי אני מאמין שהבורא אוהב אותי. הוא מאיר לי תמיד. במקום שאני חש חושך אני צריך לראות אמונה. אם החושך מייצר לי אמונה אזי לא אאשים את הבורא שאינו נותן לי. אם החושך- הלילה מייצר אמונה בבחינת "להגיד בבקר חסדך ואמונתיך בלילות",אז האתגר שלי הינו בניית כלי אמוני המקשר אותי עם הבורא באופן הנכון.
פסח
תסתובב יהודי יקר
במקום החשוך במצרים, שהוא מקום העולם הזה, ניתן לייצר אמונה. זאת רק בתנאי שהמחשבה המובילה בנפשינו לא תהיה: הבורא אינו מאיר", אלא "אנו צריכים להסתובב ולראות שהצל שאנו רואים הוא ההסתרה שלנו את האור".
הצל הוא מלשון צילא דמהמנותא- צל האמונה. יכולתנו להשיב פנינו אל ה' יתברך מוציאה אותנו מההסתכלות על החשכות כצורך למלאו באור, ומעצימה את האתגר הפנימי להשגת אמונה.
כאשר אתה חש חושך בקשר הזוגי, דהיינו שפגה האהבה, כיצד אתה מתייחס לחושך זה? אם כצל, אז הסתובב יהודי יקר, מהרצון לסיפוק אישי, אל הרצון לבנות את האמון עם אשתך.
כאשר אתה חש בחשכות בקשר עם הבורא יתברך, ראה נא את החשכות כצל ולא כהעדר אור. אזי תוכל לחפש את האמונה האמתית.
הסתכלות זו היא היציאה ממצרים היא המאפשרת לצאת מהחשכות. הרדיפה אחר האור, אחר התענוג היא הגויות שבאדם.
העולם הזה בהיותו מקום חשוך, הוא מקום לייצר אמונה. חידוש היהודי הוא ההסתכלות על האני כעצם ולא כהעדר אור. כל החשכות היא צל כדי להביא לקשר של אהבה. ההארה מגיעה ממילא לא צריך לרדוף אחריה.
שורש הרוחני לנאמר -הבריאה קיימת כיש מאין ולא כהעדר אור. הקו הוא המוביל ולא העיגול.
מעתה: החושך הוא צל המאתגר אותי להשיג אמונה.
פסח כשר ושמח
הרב אדם סיני

וכשם שנגאלנו בניסן כך בע"ה נגאל בניסן זה. אמן.

?אפשר לפגוש הפסח את אליהו הנביא?!?
מתוך הספר "מועדי ישראל האדם ומה שביניהם"
ניתן לרכוש את הספר בטל' : 050-314-3417
?אליהו הנביא?
מעשה שהיה במדינת רוסיה. ימים מספר לאחר חג הפורים, בליל חורף קשה, התנהל בדרכים המושלגות יהודי ופניו אל הרב הגדול, רבי לוי יצחק מברדיצ'ב. היה היהודי איש פשוט ותמים, אך עשיר מופלג, גומל חסדים ומאמין גדול.
לאחר שנח מעמל הדרך, קבל הרב את פניו ושאל אותו לשלומו ולשלום בני ביתו. השיב היהודי: "בעזרת האל שורה הברכה על ביתי, פרנסתי מצויה ובני ביתי חיים ברווחה ובנחת. אולם יש דבר אחד המצערני ואינו נותן לי מנוח, בעטיו באתי לרב".
"ומהו הדבר?" שאל הרב. "בכל שנה ושנה מצפה אני לבואו של אליהו הנביא ואולם דווקא אני, שכה משתוקק ונכסף לראותו, מעודי לא זכיתי לכך. ומה עוד רבי, קניתי לכבודו כוס כסף מהודרת ביותר ולקראת ליל הסדר ממרקת אותה אשתי עד שהיא מפיצה את זוהרה על השולחן כולו. גם את הדלת מקפיד אני לפתוח לרווחה במועד הנכון. אמור נא לי רבי, מה עוד עלי לעשות כדי לזכות לגלוי אליהו?"
צחק הצדיק מברדיצ'ב, שהכיר את האיש, הרהר רגע ואחר כך השיב: "שמע נא יהודי, סע לעיירה גרוסלובה. לפי חישובי תגיע לשם יומיים או שלושה לפני חג הפסח. בבואך, שאל למקום מגוריו של יהודי פלוני מבני המקום. תבוא אליו ותבקש להסב עמו אל שולחן הסדר. אצלו תזכה בעזרת השם לראות את אליהו הנביא".
נסע היהודי ימים ולילות, נסע בכפור ובשלג, עד שהגיע סוף סוף לאותה עיירה בזמן אותו חזה רבי לוי יצחק מברדיצ'ב. נכנס לבית, הציג את עצמו ואמר: "רוצה אני להסב עמכם בליל הסדר. שלח אותי אליכם הצדיק הגדול, רבי לוי יצחק מברדיצ'ב". התבונן בו בעל הבית בעיניים תמהות ואמר לו: "ברוך הבא לביתי, אך חושש אני שלא אוכל להיות מארח ראוי לשמו, ביתי דולף מחמת הגג ההרוס, בחוץ גדול הקור ואין לי עצים להסקה, גם כסף אין בידי ואיני יודע מאין אקח את המצרכים לליל הסדר ולימים שיבואו אחריו".
לכששמע האורח דברים אלו ובראותו את מצבו העגום של היהודי, הוציא מכיסו כמה מאות רובלים, מסרם לו ואמר: "הרי לך, ידידי. לך תקן את גג ביתך, קנה עצים להסקה וקנה גם מצרכים לליל הסדר ולכל ימות החג. קנה בגדים לחג לך ולילדיך וכן מנעלים חדשים אל תקמץ בהוצאות". שמח האיש שמחה רבה והודה לאורח הבלתי צפוי על העזרה שהגיש לו. תיקן את גג הבית, קנה עצים לחמום הבית וכן מאכל ומשקה מכל טוב לליל הסדר ולכל ימות החג. הסבו כל בני המשפחה בבגדי חג לשולחן הסדר, עשו סדר כהלכתו ושרו בשמחה רבה את שירי החג. בהגיע זמן הופעתו של אליהו הנביא, פתחו לפניו בני הבית את הדלת. האורח ציפה בהתרגשות רבה, כאשר מכין הוא את עצמו לחזות בגילוי אליהו. הזמן חלף, הסדר הסתיים ואליהו הנביא לא נגלה.
בני הבית פרשו לחדריהם לשנת הלילה, אך האורח מאן לזוז ממקומו. עדיין מצפה היה שמא בכל זאת יופיע אליהו הנביא. כך ישב כל הלילה, אולם את אליהו הנביא לא זכה לראות. מאוכזב ועייף מטלטולי הדרך שב היהודי אל הרבי לוי יצחק מברדיצ'ב, פנה אליו ואמר: "רבי, שלחת אותי לדרך ארוכה ומייגעת לביתו של עני מרוד, ואני האמנתי כי שם יופיע אליהו הנביא. את ליל הסדר ערכנו כהלכתו, דבר לא חסר, אך למרות שלא עצמתי עין כל הלילה, את אליהו הנביא לא זכיתי לראות. רבי, האיני זכאי? האין אני ראוי לחזות בגלוי אליהו? מדוע שלחת אותי לשם?"
צחק רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, העמיד את היהודי מול המראה ושאלו: "אמור לי ידידי, את מי אתה רואה במראה?" ענה היהודי: "רואה אני במראה את קלסתר פניי". אמר לו רבי לוי יצחק מברדיצ'ב: "יהודי, הסכת ושמע. זכאי אתה וזכות גדולה עמדה לך. הלא באותו ליל הסדר היית אתה בעצמך אליהו הנביא".
⚪פנימיות הסיפור⚪
סיפור חסידי נפלא זה, המפגיש אותנו עם דמותו של אליהו הנביא, מצריך הבהרה – מיהו אותו אליהו שכל כך הרבה יהודים כוספים אליו? כידוע מחכמת הקבלה, גילוי אליהו אינו דבר גשמי, אלא מושג רוחני, המציין מדרגה אליה צריך האדם להגיע.
⚪מיהו אליהו הנביא?⚪
אליהו הנו מבשר הגאולה. הגאולה היא היציאה מצד הבהמה שבאדם, דהיינו היציאה ממצרים, אל מקום של רוחב לב, שהוא צד האדם, העולה בחשבון "גאולה". כאשר מבקש אדם לראות את אליהו הנביא, צריך הוא לחפש את המפגש הנפשי שבו, עם התכונות העושות אותו אדם.
ליל הסדר, בהיותו מסע נפשי של גאולת היהודי, צריך להפגיש את האדם עם מבשר הגאולה, שהוא אליהו הנביא. אל לו לאדם לחכות לדמות גשמית, כי אין מדובר על גאולה גשמית. חייבים אנו לראות את הסיפורים על אליהו הנביא כמשל לדמות המייצגת נתינה, השפעה ועזרה לזולת, המבטאים את היציאה מהאגו הצר של ההחשבה העצמית. אף סיפורים אלו מוגבלים הם, היות ותכונת ההשפעה, כפי שהתבטאה בסיפור, אין די בה. על כך נרחיב בהמשך.
יחד עם זאת, ודאי שתכונת ההשפעה היא אחת מהתכונות המובילות כדי לאפשר ליהודי להציף בנפשו את צד האדם שבו ולהפוך את צד הבהמה למשני ולאמצעי לצורך האדם. יש לתת לשפחה, שהיא צד הבהמה שבאדם, את מקומה כראוי לה ולא כפי שבאופן רגיל תופסת היא את מקום הגבירה.
⚪היקיצה לגאולה⚪
היהודי בסיפור, המציין שעושרו רב ושחייו הכלכליים מספקים לו את צרכיו החיצוניים, חש בדבר מה שמצערו ואינו נותן לו מנוח. כאשר הנקודה הפנימית שבאדם מעוררת, אזי מצבו של האדם הוא טוב, אף אם חש הוא חיסרון. מאידך, כאשר האדם רדום, אינו חש שהקירבה לה' חסרה לו – שמח הוא בגלותו. שמחה זו הנה שמחת רשעים, המתגלה בשלב זה או אחר בחיים כתעוקת נפש מדאיגה שלא ראוי להגיע אליה. מהלך זה יכול לקרות לאדם פרטי, לקהילה שלמה או לאומה כולה.
כל יהודי צריך לשאול עצמו, "האם יכול אני לחוש את החיסרון בריחוק מה'?" כאשר אדם נמצא בדרך למטרה, צריך הוא לחוש חיסרון. כאשר הוא נמצא במטרה, צריך הוא לחוש שלמות. כל זמן שנמצא האדם בעולם הזה ואינו חש בחיסרון, צריך הוא מעט לדקור את עצמו בבחינת "את פתח לו".
היהודי שבסיפור, שנפשו דואבת על אי גילוי אליהו, רואה זאת כמושג לימודי או ככזה הבא מפי השמועה ואותו מבקש הוא להשיג. הוא אינו מבין מושג זה, עד כדי שפליאתו רבה כאשר הצדיק מראה לו את בבואתו שלו במראה.
מה ראה היהודי במראה שלא ראה בליל הסדר? התשובה היא, שלא חש הוא את המודעות העצמית בבהירות ראויה, שתכונת ההשפעה וההטבה שלו היא עצמה גילוי אליהו היות והיא עצמה מבשרת את הגאולה.
⚪רמות שונות של גילוי אליהו⚪
יתבונן כל אדם בליל הסדר וישאל עצמו: "מהם המעשים בחיי, ביום זה או בשעה זו, המגלים את צד האדם שבי, את צד ההשפעה, או בעיקר את צד הבחירה שבי"? אם יש כאלה, הם המבשרים את היותו אדם – את גאולתו.
גילוי אליהו אינו דבר קבוע בנפש האדם. לעיתים מגיע הוא, אך שב ומסתלק. בהיות האדם פועל שוב ומגרה את תכונות הנפש העילאיות של השפעה ובחירה, אזי הם עצמם גילוי אליהו המתחדש בתוכו. המפגש של היהודי בסיפור עם בבואתו, בה צריך היה לראות את תכונת ההשפעה, הוא הדבר שמנסה להראות לו הצדיק.
ישנם צדיקים עליהם מסופר שלמדו את תורתם מאליהו הנביא, כמו האר"י הקדוש. לבטח ישנם אנשים המתארים לעצמם באופן ציורי דמיוני משהו, שישנו איזשהו איש זקן עם זקן לבן וארוך שהיה מגיע כל לילה לבקתתו של האר"י הקדוש ומלמדו תורה כאדם אל אדם. צורת הסתכלות ילדותית זו, אינה ראויה לאנשים המבקשים לפגוש את האמת.
סיפור זה כמו של האר"י הקדוש, בא לספר לנו שהאר"י הקדוש למד מתוך אווירת נפש של גאולה, מתוך נקודת האדם הגבוהה ביותר שלו, שלא משָה מאווירת נפשו הקבועה בהיותו לומד את הזוהר הקדוש. ישנם אנשים, שגילוי אליהו, אף כשמגיע הוא, אינו קבוע אצלם. ישנם גם שנסתר הוא מהם לגמרי. לאר"י הקדוש גילוי נפש זה היה בקביעות. דהיינו שקנה מדרגה שהיא באווירת נפש קבועה של יציאה ממצרים, יציאה מהאגו הצר לאווירת נפש של מרחב רוחני, המסוגל להגיע לבחירה של קשר אמיתי עם הבורא יתברך. לזאת צריך האדם לשאוף כאשר מבקש הוא גילוי אליהו.
⚪חווית הגילוי⚪
הרבי מברדיצ'ב, בגאונותו וצדיקותו כי רבה, מפגיש את היהודי התמים עם התכונות הקיימות בו, שאין הוא יודע שהן עצמן גילוי אליהו. צדיק נשגב זה, בהציגו את האמת המופלאה הנמצאת מעבר לזמן ומקום העדר ותמורה, ידע להפגיש את היהודי התמים עם ידיעה זו.
דברינו כאן בסיפור זה מתגמדים לעומת החוויה שעבר אותו יהודי, בהדרכתו של הר' מברדיצ'ב. אפשר לחוש געגוע לצדיקים מעין אלו, שידעו להיות מורי דרך אמיתיים לנפש האדם. אולם במקום דאבון הלב, יש לנו לקבל זאת כמשימה ואתגר שאם נהיה חסידים אמיתיים, גם מובילי דרך אמיתיים יצוצו לנו, כי "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק". כאשר התלמיד מוכן דיו, בהשתוקקות ובכיסוף הראוי והמדויק, מורה הדרך שלו מזומן לו מיד.
⚪פנייה אישית⚪
יהודי יקר, מעתה ביושבך על שולחנך המפואר בליל הסדר, ביום קדוש ונשגב זה, חפש את אליהו הנביא שבנפשך. פתח את הדלת לרווחה וכוון אל דלתי לבך הפתוחות לרווחה ליהודי שבך, לרצונך לצאת ממצרים, מתוך האגו הצר, אל מקום של בחירה אמיתית בדבקות בה' יתברך, בבחירתך בחיים מתוך הסכמה לוותר על כל החמץ והאגו, ובהקדישך את נפש היהודי שבך לגדלות ה' יתברך.
כוון יהודי יקר אל וויתורך על העבודה הזרה, המיוצגת בתפיסה הגשמית המבוטאת בזמן ומקום, ולהסכמה לשבר את כל הפסלים, את התפיסות הכוזבות כפי שמקבלות ביטוי בשכל המדעי.
בקש שכל אמוני מתוך הסכמה שאברהם הוא אבינו, שיציאת מצרים מתקיימת בנפשך כאן ועכשיו והנה אליהו הנביא כבר בא.
מתוך הספר "מועדי ישראל האדם ומה שביניהם"
ניתן לרכוש את הספר בטל' : 050-314-3417
באתר: http://moadim.co
הרב אדם סיני

כולו מרור

היינו שבזמן הגאולה מרגישים, שהגלות היתה כולה מרור. מה שאין כן לפני הגאולה, עוד לא יכולים לדעת שהגלות היא כל כך מרור. וזהו "כיתרון האור מן החושך", שבזמן שרואים את האור, אז יכולים לראות את החושך. שזה סוד "אם אין דעת, (שהדעת עדיין בגלות), הבדלה מנין".

מצה שמורה 

מצה שמורה, היינו שצריכים לשמור את עצמנו במקום שהולכים לקיים מצוות ה', שלא יהיה שם חשש חמץ. היינו שהמצוות צריכות להביא את האדם לבחינת תיקון הבריאה, ואם לא יודעים איך לשמור את המצה, אז לוקחים את הטפל ומניחים את העיקר.

כנגד ד' בנים דברה תורה 

"כנגד ארבעה בנים דברה תורה". מטעם כי כל התורה היא רק עבור היצר הרע, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין" (קידושין ל:). לכן "שאינו יודע לשאול, את פתח לו". ויש להבין מה צריכים לשאול ועם איזה דבר פותחין לו, מהי הסגולה שיכולין לפתוח עמה את מי שאינו יודע לשאול.
והענין כשיש יצר הרע יש צורך לתורה. לכן אם האדם מאמין בשכר ועונש, כבר יכול לקיים את התורה ומצוות, מטעם שיש לו תמורה. לכן אין הוא שואל שאלת הרשע, "מה העבודה הזאת לכם". וכשאין לו הרע כנ"ל, אין לו צורך לתורה, לכן "את פתח לו". אם אתה רואה שיש אדם שעוסק בתורה ומצוות מטעם שהוא מאמין בשכר ועונש, נמצא שהוא סגור, היינו הרע שלו הוא בסגירו, היינו בגניזה. ואם כן אי אפשר לתקן אותו, כי אין האדם מתקן אלא מה שעיניו רואות. לכן מלמדין אז את אדם לעבוד בעל מנת שלא לקבל פרס.
ואז בא הרע ושואל, "מה העבודה הזאת לכם", היינו מה יהיה לנו אם אנחנו נעבוד את ה' בלי שום תמורה, הלא זה נגד הטבע שלנו, שאנחנו נולדנו בטבע להנות את עצמנו ולא להנות את הזולת בלי שום תמורה. אז נעשה האדם נצרך לתורה. ואז שייך לומר, "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין". מה שאין כן כשאין לו יצר הרע, זאת אומרת שלא ניכרת אצלו בחינת הרצון לקבל, כי רק זה נקרא רע ולא דבר אחר.
 

וזכרת, כי עבד היית

"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים".
כאן מרמז לנו, כי האדם, הנמצא בזמן העליה, הוא צריך ללמוד את מה שהיה לו בזמן הירידה. כי בזמן הירידה אין עם מי לדבר, כי אז האדם מחוסר הכרה בחיים הרוחניים, ואינו דואג אז, אלא רק למלאות את גופו עם תענוגים, ולא חשוב לו מאיזה מקום באים לו התענוגים, אלא רק "תן".
אלא בזמן העליה, אז האדם יכול ללמוד ולהרוויח ממצב הירידה, וזה "וזכרת".

(מתוך הספר – דרגות הסולם)

צפו בשיעור מאת הרב אדם סיני שליט"א על מאמר של הרב"ש בנושא חג הפסח:

וזאת ליהודה – מתוך פירוש על ההגדה של פסח

הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים: כי מצות אכילת מצה ניתנה לבני ישראל עוד בטרם יציאתם ממצרים, והיינו על שם הגאולה העתידה להיות בחפזון, נמצא שמצות אכילת מצה ניתנה להם בעוד שהיו בשעבוד, וכוונת המצוה היתה לזמן הגאולה, דהיינו משום שאז יצאו בחפזון, וזהו שחביב לנו להזכיר בעת אכילת מצה של עכשיו ענין אכילת מצה של מצרים, משום שאנו נמצאים ג"כ כבשעת השעבוד בחוצה לארץ, ואשר גם כונתינו במצוה זו להמשיך הגאולה העתידה להיות בבי"א על דרך אכילת אבותינו במצרים.
השתא הכא וכו' לשנה הבאה בני חורין: והיינו כדאמרן לעיל, אשר בכוונת המצוה הזו יש לנו לעורר גאולה הבטוחה העתידה לנו, על דרך מצות אכילת מצה של אבותינו במצרים כנ"ל. (עיין בהקדמת תקוני הזהר אות שמ – שמג ובפירוש מעלות הסולם. הערת המו"ל).
עבדים היינו וכו'. שנינו במסכת פסחים (דף קט"ז.) שמתחיל בגנות ולסיים בשבח, ובענין הגנות פליגי בה רב ושמואל, רב אומר להתחיל מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו, ושמואל אומר להתחיל מעבדים היינו, והלכתא כשמואל.
וצריך להבין פלוגתייהו, הנה הטעם של "להתחיל בגנות ולסיים בשבח" הוא עד"ה "כיתרון האור מן החושך" וע"כ צריך לזכור ענין הגנות שמתוכו יוכר לנו ביותר שיעור חסדיו ית' שעשה עמנו, ונודע אשר כל ההתחלה שלנו הוא רק עניין הגנות, משום שההעדר קודם להויה, וע"כ "עייר פרא אדם יולד" ובסופו קונה צורת אדם, שזה נוהג בכל הפרטים שבבריאה, ועד"ז היה ג"כ בהשרשת כלל האומה הישראלית.
וטעם הדברים הוא, משום שהשי"ת הוציא את הבריאה יש מאין וא"כ אין לך שום הויה שלא היתה בהעדר מקודם לכן, אמנם ענין ההעדר הזה יש לו צורה נבדלת בכל אחד ואחד מפרטי הבריאה, כי כאשר נחלק את המציאות לד' סוגים: דומם, צומח, חי, מדבר. אנו מוצאים שהתחלה של הדומם יהיה בהכרח העדר גמור, אמנם התחלה של הצומח איננו העדר גמור אלא רק מהדרגה הקודמת לו שנחשבת העדר בערכו, והיינו ענין הזריעה והרקבון ההכרחית לכל גרעין, שהוא קבלתו מצורת הדומם, וכן ההעדר של הויות החי והמדבר, כי צורת הצומח נחשבת העדר כלפי החי, וצורת החי, נחשבת העדר כלפי המדבר.
ולפיכך מלמדנו הכתוב ענין ההעדר הקודם להוית האדם, שהוא צורת הבהמה, וז"ש עייר פרא אדם יולד, אשר זהו מוכרח לכל אדם שתהיה לו התחלה של בחינת בהמה, כאמור. והנה הכתוב אומר, אדם ובהמה תושיע ה', וכמו שמזמין לבהמה כל משאלותיה ההכרחיים לקיומה ולהשלמת עניניה, כן מזמין לאדם כל משאלותיו ההכרחיים לקיומו ולהשלמת ענינו.
ויש להבין א"כ איפה הוא יתרון צורת האדם על הבהמה מצד הכנתם בעצמם. אמנם זה נבחן במשאלות שלהם, כי משאלותיו של אדם שונות בודאי ממשאלותיה של הבהמה, אשר כן בשיעור הזה, נבדל ג"כ ישועת ה' לאדם מישועת ה' לבהמה.
והנה אחר כל החקירות והבדיקות אין אנו מוצאים צורך מיוחד נטוע בחפץ האדם שלא יהיה נמצא בכל מין החי, זולת ההתעוררות לדביקות אלקית. אשר רק מין האדם מוכן אליה ולא זולתו. ונמצא שכל ענין ההויה של מין האדם, הוא משוער רק באותה ההכנה הטבועה בו להשתוקק לעבודתו ית', ובזה נעלה הוא על הבהמה. וכבר דברו בזה רבים, אשר אפילו השכל העיוני למלאכות ולהנהגות מדיניות, אנו מוצאים בתבונה רבה בפרטים רבים במין החי.
ולפי"ז נבין ג"כ ענין ההעדר הקודם להוית האדם, שהוא ענין שלילת החפץ והרצון לקרבת ה', שכן הוא מדרגת הבהמה כנ"ל, ובזה נבין דברי המשנה שאמרה "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" דהיינו כדאמרן, שצריך לזכור ולהשכיל אותו ההעדר הקודם להויה שלנו בדרך החיוב, כאמור. שהוא הגנות הקודם לשבח, ומתוכו נבין את השבח ביתר שאת וביתר עוז, והיינו דתנן "מתחיל בגנות ומסיים בשבח".
וזהו ג"כ ענין ד' גלויות שלנו גולה אחרי גולה, המוקדמים לד' הגאולות, גאולה אחר גאולה, עד הגאולה הרביעית שהיא השלימות הגמורה המקווה לנו בבי"א. שהגולה היא ענין ההעדר הקודם להויה שהוא ענין הגאולה. ומתוך שההעדר הזה הוא המכין להויה המיוחסת לו, כדמיון הזריעה המכין לקצירה כמבואר בספרים, לפיכך כל האותיות של גאולה אנו מוצאים בגולה חוץ מאות אל"ף, אשר אות זו מורה על אלופו של עולם, כמאמר חז"ל, והוא ללמדנו שצורתו של ההעדר אינו אלא בחי' השלילה של ההויה. והנה צורת ההויה שהיא הגאולה, מודעת לנו בכתוב ולא ילמדו עוד איש את רעהו וכו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. וא"כ יהיה צורתו של ההעדר הקודמתו דהיינו צורתו של הגולה רק בבחי' השלילה של דעת השי"ת שזהו חסרון באל"ף, שחסר לנו בגולה, והמקווה לנו בגאולה, שהיא הדביקות באלופו של עולם כאמור. שזהו כל פדות נפשינו בדיוק, לא פחות ולא יותר, והוא שאמרנו שכל האותיות של גאולה נמצא בגולה, חוץ מאל"ף, שהוא אלופו של עולם, והבן מאד.
ובכדי להבין הענין הנכבד הזה הנ"ל אשר ההעדר בעצמו הוא המכין אותה ההויה המיוחסת לו, נלמד זה מהויות עוה"ז הגשמי כי אנו רואים במושג של חרות שהוא מושג גבוה מאד נעלה, לא יטעמו בו רק יחידי סגולה, וגם המה רק ע"י הכנות מותאמות, אבל רוב העם אינם מסוגלים כלל לטעום בו טעם. ולעומת זה במושג של השעבוד הרי קטן וגדול שוים בו, ואפילו הפחות שבעם לא יוכל לסובלו.
(כמו שראינו בעם פולניא שלא איבדו מלכותם רק משום שמרביתם לא הבינו לשער כראוי מעלת החרות ולא שמרו אותו, וע"כ נפלו בעול השעבוד תחת ממשלת רוסיא מאה שנה. ובאותו זמן כולם נאנחו תחת עול השעבוד ומבקשים חרות בכליון עינים מקטן ועד גדול. והגם שעדיין לא ידעו לשער בנפשם טעמו של החרות כדמותו וכצלמו, וכל אחד ואחד היה מדמה אותו כחפצו, אמנם בההעדר של החרות, שהוא השעבוד, נטבעה היטב סגולה זו בנפשם להוקיר ולחבב את החרות. ועכ"ז בעת שנשתחררו מעול השעבוד, אנו מוצאים הרבה מהם שמשתוממים בנפשם ואינם יודעים כלל מה הרויחו בכל החרות הזו, וחלק מהם עוד מתחרטים ג"כ ויאמרו שממשלתם מכבידה עליהם מסים וארנונות עוד יותר מהממשלה הזרה והלואי שעמדנו בראשונה. כי עליהם לא פעל עוד כח ההעדר כראוי).
ועתה נבין פלוגתייהו דרב ושמואל כי רב מפרש המשנה שמתחיל בגנות וכו', כדי שמתוך כך יוכר שיעור הישועה ביותר וע"כ אומר להתחיל מזמן תרח וכו' ואינו אומר כשמואל, משום שבמצרים כבר היתה אהבתו ועבודתו ית' נטועה במקצת האומה, וענין קושי השעבוד הנוסף במצרים, אינו חסרון מחמת עצמו בהוית האומה הקרויה אדם כנ"ל.
ושמואל מפרש המשנה מטעם שההעדר מכין ההויה ונחשב משום זה לחלק מישועתו ית' שצריך להודות גם עליו, ולפיכך אין להתחיל מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו, כי זמן ההוא אינו נכנס אפי' בבחי' ההעדר הקודם להויה בהיותם נשללים לגמרי מסוג ההוית האדם כי היו מרוחקים מאהבתו ית' בתכלית, כמו הסריס הנשלל מאהבה, וע"כ מתחילים משעבוד מצרים שכבר שביבי אהבתו ית' היה בוער בלבם במקצת, אלא מקוצר רוח ומעבודה קשה היה הולך ונכבה יום יום וזהו שנחשב להעדר הקודם להויה ולכן אומר להתחיל מעבדים היינו.
וכן מחמת שמושג של חרות האומה בידיעת ה' הוא מושג מאד נעלה שרק יחידי סגולה מבינים אותו וזה עפ"י הכנות מתאימות. אבל רוב העם עוד לא הגיעו להשגה זו. לעומת זה, ההשגה של קושי השעבוד מובן לכל אחד כמו שכתב האבן עזרא בתחילת פ' משפטים ש"אין לאדם בעולם יותר קשה עליו, מהיותו ברשות אדם כמוהו" עכ"ל.

https://youtu.be/16DYjhzcu_k

חסל סידור פסח כהלכתו – שירת הרב"ש

חסל סידור פסח כהלכתו – מנגינה   – לחץ כאן

בקרוב

ל"ג בעומר

היום הנכבד והמדובר כל כך, שעם ישראל לכל חלקיו חוגג אותו, יש לתת עליו את הדעת ולגלות בו מעט מהגנוז בסודותיו, כפי שלמדונו רבותינו.
יש מס' נושאים שקשורים לל"ג בעומר, עליהם ועל הקשר בניהם יש לנו לתת את הדעת.

• מה הקשר בין רבי עקיבא שמתו עשרים וארבע אלף מתלמידיו לל"ג בעמר?

• האם המספר של עשרים וארבע מורה על משהו מיוחד? והלו כידוע יש שנים עשר חודשים ועוד שמסופר שרבי שמעון בר יוחאי היה תחילה שתים עשרה שנה במערה, ועוד שבת מצווה חוגגים לאחר שתים עשרה שנה. וישנם שנים עשר שבטים וכו'… ומכל הנ"ל יש לנו לחשוב אולי יש קשר בין הדברים. אם כן מהו הקשר?

• בידוע שלרבי עקיבא היו חמישה תלמידים לאחר מות עשרים וארבע אלף מתלמידיו, שהם ר' מאיר ור' יהודא ור' אלעזר בן שמוע ורשב"י ור' נחמיה מה בחינתם ומה הם באו לגלות בעולם?

• מה בא לציין של ל"ג בעומר דווקא שהוא לא סוף הספירה ולא ראשיתה?

• האם יום ל"ג בעומר הוא יום שמחה?

ודאי ישנן עוד הרבה שאלות על נושא נרחב זה ונביא כאן את הדברים בקצרה.

הקשר בין רבי עקיבא לל"ג בעומר

רבי עקיבא שורשו מן קין שהוא קו שמאל. (ראה שער הכוונות דרוש י"ב דפסח ושער הגלגולים הקדמה ל"ד) קו שמאל עניינו הוא צד חזק של גבורות, של דינים המבוארים בנפש האדם  כבקורת, ככעס, כחסרון, כרצון לקבל,  כמחלק וכו'….
רבי עקיבא הוא בחינת גבורות שבדעת. כידוע הדעת נמצאת בראש. בדעת ישנם ב' מצבים קטנות וגדלות. בגדלות משולבת הדעת בחסדים וגבורות בחיבור ובקטנות נפרדים הם ואז החסדים לא משלימים את הדעת. ע"כ הקטן בדעתו, או המתנהג כקטן, או הנמצא בזמן הכנה יש לו להיזהר, שלא יאחזו בו החיצוניים, מפאת הקשר המיידי של מצבו אל הדינים.
הדינים מקורם בשמאל, שהוא המחלק את השלם. החסד בא לחבר. כל מקום שאנו רואים מלחמה, או פרוד, שם אינו יכול להתגלות בשלמות חיבור עם ה' יתברך, שכן גילויו השלם של הבורא לנבראים הוא בבחינת השפעה ולא דינים. כאשר הדינים, אלו הם שמתגלים, סימן הוא, שנמצאים בזמן הכנה ועדין לא בגמר תיקון.

סוד השמות אלוקים והויה

ישנם ב' שמות עיקריים המבטאים את התגלות הבורא לנבראים. השמות הם אלוקים והויה.
השם הקדוש המבטא את בחינת הדינים הוא השם אלוקים. לשם זה 120 צירופים (ניתן לחשב את מס' הצירופים ע"י מכפלה עוקבת של מס' האותיות במקרה זה 1*2*3*4*5=120 (עצרת)). כאשר נשנה את סדר האותיות ובכל פעם נשים אות אחרת בתחילה יוצא ה' פעמים כ"ד שיחד זה מאה ועשרים.
השם הויה שהוא בגימטרייה עשרים ושש שיוצא מפעמיים שלש עשרה מבטא את האחדות והאהבה. אהבה היא גם בגימטרייה שלש עשרה. כן סלם הוא בגימטרייה מאה ושלושים, חמש פעמים הויה או י' פעמים שלש עשרה, הוא המחבר בין עליונים לתחתונים. כן סיני ששם נתנה התורה, שהיא הוראת דרך להגעה לאהבה וכן ביוצא בזה.
ודאי מתגנבת ללב תהיה, מה כל המשחקים האלו בגימטריות? הלו אפשר להמציא עוד הרבה צורות אחרות. אך יש להפיס את הדעת בכך, שרק סימנים הללו ולמי שמועילים אלו שישתמש בהם, ולמי שלא יכול לעזבם, כי רק לעזר הללו באו ולא ח"ו לקלקל את ההבנה.

סוד המספר י"ב וכפולותיו

המושג י"ב וכפולותיו למשל כ"ד או מ"ח באו להראות את צד הדין בעולם. את הצד המחלק. נראה מס' דוגמאות.
השנה שהיא מידת הדין מחולקת לשנים עשר חודשים, לעומת חודש שהוא רחמים. חודש הוא בחינת התחדשות כמו יש מאין והוא בחינה אמונית. החלוקה לי"ב מראה על מידת הדין והוא שראש השנה הוא דין, אך ניסן שהוא ראש לחודשים הוא מלשון נס והוא מידת הרחמים.
בת מצווה לאחר י"ב שנים. ובר מצווה לאחר י"ג שנים. אנו רואים שוב שצד הנקבה שהיא מידת הדין בעולם היא מבוטאת במספר המחלק, במספר י"ב. המספר י"ג לצד הזכר, שהוא המספר המאחד.
שבטי ישראל הם צד המחלק את עם ישראל לשבטיו. הלוי הלומד תורה הוא צד המאחד את כל העם. עבודת המקדש באחדות של כל עם ישראל לעבודת ה' יתברך הוא המחבר את הפרוד בין השבטים.
רשב"י במערה היה בתחילה י"ב שנה. מערה היא בחינת קטנות (ראה  זהר תזריע ובהסולם אות ס"א). כאשר יצא רשב"י עם בנו מהמערה היה שורף במבטו את המתעסק בחיי שעה והוא כי היא מידת הדין. אמר לו הקב"ה חזור למערה להכין עצמך למידת הרחמים. למידת הימין. שרק י"ב שנה הם מידת הדין המחלקת, היוצא משם אלוקים וכדי להשלים את מידת ההויה שהיא כפולה של י"ג (הויה =26=13*2) חזור לעוד שנה למערה, דהיינו להכנה לקראת השלמות הרצויה, כדי שהעולם יונהג במידת ההשפעה ולא במידת הדין.
מכל הנ"ל יוצא שהשם אלוקים מבטא את מידת הדין, וסימנו הוא החלוקה למספר י"ב או כ"ד וכדומה.

מיתת כ"ד אלף תלמידיו של רבי עקיבא

כאמור רבי עקיבא הוא משורש הגבורות שבדעת. ואם נרצה לדייק הוא בבחינת הוד שבגבורות שבדעת (בשער הגלגולים כתוב חסד שבדעת ואולי הכוונה מצד התלבשות אורות בכלים. בשער הכוונות כתוב הוד שבדעת והוא העיקר לענייננו).
הדעת היא הבחינה ממנה מתפשט הגוף. תלמיד נקרא גוף ביחס לרבו הנקרא ראש. תלמידיו של רבי עקיבא הם בחינת הגבורות המתפשטות מהדעת. אלו הם התלמידים שהיו לרבי עקיבא בבחרותו טרם גדלותו, שאז בחינת הגבורות הם השולטים שהם בבחינת אלוקים. (לבושי מוחין דקטנות).
היות והגבורות הם שם אלוקים וכאמור מתחלק הוא למאה ועשרים בחינות ע"כ מרומזים בכך מס' תלמידיו בבחינת 120 אלף זוגות. ומדוע זוגות רמז הוא לכך שרבי עקיבא הוא מלשון עקב שהוא בגימטרייה ב' פעמים אלוקים (86*2=172=עקב).  והוא מצביע על הקטנות בבחינת יעקב, שהוא בחינת קטנות לעומת ישראל שהוא מידת הגדלות.
יוצא שהחלוקה של הדינים המתפשטים מהמחשבה המחלקת בדעת האדם הם כ"ד. ויש אומרים כ"ד אלף זוגות ורוצים לרמז על מידת חם שהוא סוד  החטא בנוח והוא בחינת קו שמאל שבשלושת בני נוח.
חמימות המוח, והחלוקה של הפרטיות של האדם נובעת ממידת קטנותו. מזמן ההכנה לקראת הגדלות. שהרי כל ההפרדה שלנו מהבורא באה לשם כך שאנחנו מצד עצמנו נעשה את החיבור בנינו לבין הבורא יתברך. כך בכל השלבים, השמאל הקודם בעבודה לימין, גורם לאחיזת הדינים במצב זה.

הזמן המיוחד של ספירת העומר

בליל הסדר יצאנו ממצרים במוחין גדולים מפאת הנס . לאחר מכן חוזרים למצב הקטנות שבו יש דינים. ולסיבת היות תלמידי רבי עקיבא ממוחין דקטנות לכן היו מבחינת הדינין הקשין והיו קנטרנים ושונאים זה את זה כמשז"ל, שלא היו נוהגים כבוד  זה לזה וכאשר באו ימי העומר שבין פסח לעצרת, שאז הוא זמן קטנות, והם ימי הדין כנ"ל, אז הוא זמן יניקת החיצונים. לכן פגעה בהם אז מידת הדין של הקטנות על שלא נהגו כבוד זה לזה ומתו בימים ההם בהיותם קטנים. ולא הגיעו להגדיל ולהאריך ימים לסיבה הנזכרת.
כאשר תלמידי רבי עקיבא הגיעו לזמן זה של ספירת העומר, שיש בו דינים, היו צריכים למתק את הדינים הללו. היות ודווקא בבחינתם, שהם בחינת גבורות המתפשטות בקל נאחזים הדינים. התיקון של הדינים הוא בהיות האדם מכבד את חברו. בהיות האדם פועל באהבת חנם שלא על מנת לקבל פרס. תלמידי רבי עקיבא שלא עשו את התיקון הנצרך, ומפאת מידתם הכל כך גבוהה של קו שמאל, ע"כ נאחזו בהם הדינים ומתו.

עיקר ההבנה הוא בפנימיות

יש להבין שאין מדובר על תלמידי רבי עקיבא החיצוניים, אלא שרמז הוא על תלמידי רבי עקיבא שהפנימיות כל אחד מאתנו. אנו צריכים לדעת שכאשר אנו יורדים ממצב של גדלות א' ובאים לגדלות ב', אנו עוברים בדרך דרך מצב של קטנות שהיא מסוכנת. שם אנו צריכים לדעת שצד ההפרדה, ריבוי הבקורת חייב תיקון מתמיד של צד מאחד. של כבוד הדדי. של אי זלזול בתכונות החשובות של הימין שלא יכולות לבוא לידי ביטוי בכל עוצמתן. שאפילו כאשר אנו רוצים לומר את דעתנו החולקת על חברנו, כדי לברר עניין עד תומו, אדרבא, חייבים אנו לשמור על כבוד חברנו
מוות, אין הכוונה למוות של הגשמיות. אולי גם זה קרה, אבל זה כלל לא מה שנחשב בלימוד זה. אלא שידע כל אחד מאתנו להיזהר בזמן ההכנה, בזמן שאנו רואים את הנפרדות שלנו, בזמן שאנו חשים את רצוננו לדאגה עצמית, לאנוכיות שלנו ובמיוחד אם אנשים חשובים אנו, יש לנו לדאוג לתיקון של כבוד לזולת, שאלמלא כך המוות מגיע. המוות הוא בכך שאנו מתנהגים ומרגישים כרשעים. שהרי רשעים בחייהם נקראים מתים.

מידת רשב"י ותיקון ל"ג בעומר

השם אלוקים הוא בחינת דין. לשם זה יש צורה נוספת שהיא מבטאת מעין תיקון של רחמים למידת דין זו. שם זה נקרא אכדטם (קטנות הב').
בבוא יום ל"ג לעומר אז נתגלה קטנות ב'  שהוא שם אכדט"ם אשר באימא והנה הוא חילוף שם אלקים אשר הוא בחי' רחמים בסוד אלקים חיים (ראה דרוש א' של פסח בשער הכוונות לאר"י).
ה' אותיות אכדט"ם הם סוד ה' גבורות דגדלות דמוחין דחיה, שהם מוחין של מטרת הבריאה ולא רק של תיקון הבריאה, כפי הגבורות של שם אלוקים.
בהיותם כאלו הם יותר רחמים מאשר שם אלוקים רגיל וע"כ מרומזים באותיות המוקדמות לשם אלוקים בסוד אכדט"ם. כל דין מתמתק בשורשו (חוק רוחני). היות ושורש הכל הוא הבורא יתברך, שהוא המשפיע העליון. על זה אמר הכתוב בטחו בה' עדי עד כי הוא באימא עילאה (היכל או"א) שמשם המוחין דחכמה.  והוא רחמים. ולכן בו תלוי הבטחון.

חילוף שם אלוקים בשם אכדט"ם

שם אכדט"ם נתחלק לב' בחינות.  ג' אותיות אמצעיות והם כד"ט הם בגי' ג"ל.
אותיות לה"י מתחלפות לאותיות כד"ט.   ב' אותיות א"ם אינם מתחלפות (ראה טבלה).

ונמצא כי השם אכדט"ם נחלק לב' תיבות א"ם ג"ל. כי אותיות ג"ל כיון שהם מתחלפות נעשים רחמים. כפי שהוסבר לעיל שהחלפת האותיות לאותיות יותר מוקדמות מצביעות על רחמים. משא"כ  ב' אותיות א"ם אינן מתחלפות.
האותיות המתחלפות בו הם  בגימטרייה גל. והוא סוד "גל עיני ואביט נפלאות מתורתך". ואין נפלאות אלא בסוד פלא, אלופו של עולם בבחינת המשפיע את מטרת הבריאה, שהם מוחין דחכמה. האושר האין סופי. הנה בהגלות נגלות השם הנזכר ביום ל"ג לעומר שהוא סוד אותיות המתחלפות שהוא יותר רחמים כנזכר אז פסקו מלמות:

חמשת תלמידי רבי עקיבא

אחר זמן הקטנות בא זמן הגדלות ואז מתבטלים דיני הקטנות ומתקיימים חוקי הגדלות.
עת בא הגדלות סמך רבי עקיבא את חמשת תלמידיו הגדולים מבחינת ה' גבורות דגדלות, שהם כנגד חמשה אותיות אכדט"ם, שהם רחמים.
חמשת התלמידים שבהם כבר לא יכולים כל כך להיאחז הדינים, נתקיימו בעולם והרביצו תורה ברבים. והם ר' מאיר ור' יהודא ור' אלעזר בן שמוע ור"ש ור' נחמיה.
ר' עקיבא איננו כל בחינת ה' גבורות שבדעת רק בחינת גבורה, הנקרא הוד, האחרונה שבהם.   אבל תלמידיו הם הה' גבורות המתפשטות בגופא. ולהיות כי הוא בחינה עליונה, שהיא גבורת ההוד שבדעת עצמו היה רבי לכולם, אעפ"י שהם כוללים כל הה' גבורות לפי שהם התחתונים המתפשטות בגוף.
אמנם רבי עקיבא הוא גבורת ההוד שבדעת דקטנות וגם דגדלות. ודע כי אעפ"י שביארנו שה' החכמים האלו ר"מ וחבריו הם ה' גבו' האלו המתפשטות, הנה זה הוא השורש של נשמתם בעת לידתם ואחר שגדלו במעשיהם עלו והגדילו יותר כל א' כפי מציאותו ובחינתו:

סיבת המוות ותיקונו ע"י רשב"י

הנה כל המוות נובע מההסתרה, והפסקו נובע מהגילוי. הוא שכתוב גל עיני. והוא בחינת ל"ג בעומר המרמז על הגילוי.  מצב ההסתרה הוא מצב של חשכה של גלות. בהיות האדם בהסתרה אין הוא רואה את גדלות הבורא יתברך וכל כולו טמון בהסתכלות של פרטיותו, של צד המחלק שבו. החלוקה היא גם שלו עצמו מהכלל וגם של הכלל מהבורא יתברך. במצב זה אין האדם יכול להיות בשמחה.
הנקודה החיצונית היא המחלקת. הפנימיות היא המאחדת. כל אחד ודאי חווה לא פעם את הצורך באהבה. כל אחד מאתנו מכיר את התחושה של הרגש הפנימי העמוק, שאינו מצוי ביד או ברגל, אפילו לא בלב, אלא בפנימיותו של כל אחד באתנו בנשמתו. בנקודה שבלב.

חיצוניות התורה לעומת פנימיות התורה

התיקון העצום והגדול של רשב"י הוא גילוי והבאה לעולם את ספר הזוהר. ספר זה הוא הגילוי של פנימיות התורה לעם ישראל ולעולם כולו. ספר הזוהר הוא הגילוי הבא לגאול אותנו מהמוות של מצב ההסתרה, של מצב הגלות. ומי  כרבנו נאמן בעל הסולם   להיות ממשיך דרכו, כמגלה את כל צפונות הזהר בפרוש הסולם, לכל המחפשים את הדרך העולה בית אל.
כל המפריעים ביודעין או שלא ביודעין להתגלות חכמת הקבלה והזהר בעולם מעכבים הם את הגאולה וגורמים לעניות וחרב וביזה. ויכולים היינו לצעוק עליהם בראש חוצות, עוכרי ישראל, עוכרי הגאולה.
אך דרך הפנימיות היא להפנות את האחריות לעצמנו. אנו שמתיימרים לרצות להתעסק בפנימיות התורה, צריכים לשאול את עצמנו, האם עשינו די? האם אנו שליחים נאמנים לאותה פנימיות? האם יכולים הללו להסתכל עלינו ולהתקנא במידותינו? או שמא אנו הם אלו המתרשלים בתפקידנו, ואיננו מייצגים כראוי את פנימיות התורה?
ובכן חברים יקרים, על כל מי שקרא דברים אלו, עליו מונחת המלאכה, עליו מונחת החרב על הצואר, החרב של  כלל ישראל, החרב המבקשת את אכילת עץ החרובים, עם מים חיים, שהם מי התורה, את תיקון העולמות החרבים.
אנו מסוגלים לכך, ובלבד שנגביר את עבודתנו הפנימית והחיצונית באהבת חברים ובאהבת ישראל. כי זו העבודה היא למעלה ומעל הכל.
ונזמר לעצמנו את מילות השיר עם הניגון החסידי של חברנו:
אדרבא, אדרבא תן בליבנו,
שנראה, שנראה כל אחד,
מעלת, מעלת חברנו,
ולא, ולא  חסרונם.
"ואהבת לרעך כמוך אני ה'", זה כלל גדול בתורה.

הרב אדם סיני

פסח שני למה ומדוע?
פסח שני נועד לתת אפשרות, למי שאינו נמצא במצב נפשי בו יכול הוא לעשות את העבודה בדרך הישר. דרך הישר של עבודת האדם, היא לצאת מגלות העבודה הזרה בדרך של מידת החסד. מדה זו מבטאת את חודש ניסן.
אברהם אבינו יצא מהעבודה הזרה ע"י אמונה שלמה בבורא יתברך. אמונת האדם מאפשרת לו להיות קרוב אל ה', ומתוך כך לעשות את העבודה. עבודה זו נעשית מתוך אהבה, השתלבות, השתתפות, התמזגות עם האידיאה וכד'.

הרציפות – בין פסח לשבועות

התקופה שבין פסח לשבועות הם ימי דין, בהם נצטווינו בספירת העומר. כמו בכל המועדים, ראוי שנשאל את עצמנו, מהו התהליך הרוחני שעלינו להפנים בנפשנו החל מיציאת מצרים ועד לחג השבועות, כך שנהיה מוכנים לקבלת התורה.
ובכן, הזמן שלאחר יציאת מצרים הוא בחינת קטנוּת, שנוצרה לאחר הגאולה בליל הסדר בה הייתה בחינת גדלוּת. גדלות זו ניתנה מלמעלה ואִפשרה את היציאה מעבדות מצרים. אך כדי לקבל את התורה (שהיא הוראת דרך לאדם כיצד לדבוק בבוראו) לא די ביציאת מצרים, אלא עליו להכין עצמו תחילה, דהיינו לבטא את היותו אדם.

פסח שני נועד לתת אפשרות, למי שאינו נמצא במצב נפשי בו יכול הוא לעשות את העבודה בדרך הישר. דרך הישר של עבודת האדם, היא לצאת מגלות העבודה הזרה בדרך של מידת החסד. מדה זו מבטאת את חודש ניסן.
אברהם אבינו יצא מהעבודה הזרה ע"י אמונה שלמה בבורא יתברך. אמונת האדם מאפשרת לו להיות קרוב אל ה', ומתוך כך לעשות את העבודה. עבודה זו נעשית מתוך אהבה, השתלבות, השתתפות, התמזגות עם האידיאה וכד'.