סיבת היות שבועות יום אחד
זהר “אמור”, וב"הסולם" אותיות ק"מ-קמ"ד
(מתוך ספר הרב על החגים שיצא בקרוב – להזמנה מוקדמת לחץ כאן)
אות ק"מ:
א"ל ר' יהודה וכו': א"ל ר"י יפה הוא, וכך הוא ודאי. וזה כבר שמעתי אותו בפעם אחר באופן הזה, ושכחתי הדברים. עתה דבר אחר אני רוצה לדעת. אנו רואים שבפסח ז' ימים, ובסוכות ז' ימים, ושלמות השמחה של סוכות ביום אחר, בשמיני עצרת. ובשבועות למה לא נמצאים בו ז' ימים? והרי כאן ראוי להיות ז' ימים יותר מבכל.
פירוש. כי שבועות הוא זמן מתן תורה, החשוב מכל. ועוד, כי פסח ה"ס קו ימין, וסוכות קו שמאל, ושבועות קו האמצעי הכולל בתוכו ב' הקוין. וא"כ היה צריך להיות בו ז' ימים יותר מבהם.
ההנחה בשאלה היא, שאם המועד מכיל ימים רבים יותר, אזי חשיבות הדבר גדולה יותר.
האם העובדה שישנם יותר סינים מיהודים, עושה את הסינים לחשובים יותר מהיהודים? התשובה היא שלא, אך יש להבין מדוע. כדי להבהיר את השאלה טוב יותר, נשאל: האם לעובדה שלאדם יש הרבה שערות, גורמת לכך שהן חשובות יותר מליבו של האדם, שהוא יחידי? התשובה היא שודאי שלא. מאידך כתוב, "ברוב עם הדרת מלך", דהיינו שהריבוי הוא חשוב. יש לשים לב לעובדה, שהריבוי חשוב רק כאשר הוא בא לבטא כלל, וע"כ תנאי מוקדם לחשיבות של ריבוי הפרטים, הוא שאותם פרטים מרובים שייכים לכלל אחד, וגם מייצגים אותו.
נקודה נוספת דרכה יש לבחון את חשיבות ריבוי הפרטים היא, עפ"י חשיבות הכלל אליו משויכים הפרטים, ולא עפ"י הפרטים עצמם, שהרי הפרטים הינם רק אמצעים הבאים לבטא את הכלל.
עתה בנקל נוכל להבין את השאלה – האם העובדה שסוכות ופסח הינם ז' ימים כ"א, עושה אותם לחשובים יותר משבועות, שהוא רק יום אחד? והרי ודאי שפסח וסוכות שייכים לכלל, ולא כפי הסינים והשערות שהבאנו במשל, שהם מפורדים (ועל כך יש אולי עוד מה לדון, אך בסיס הרעיון אמיתי). אך כפי שאמרנו לעיל, יש לבדוק איזה כלל הוא חשוב יותר – פסח, סוכות, או שבועות.
כפתיח לתשובה נאמר, שקו אמצעי ודאי חשוב יותר מקו ימין וקו שמאל, וע"כ שבועות, בהיותו קו אמצעי, חשוב יותר מפסח וסוכות, שהם רק בחינת אמצעים ופרטים המבטאים חלק מהכלל, שהוא שבועות.
אות קמ"א:
פתח ואמר ומי וכו': פו"א, "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ". שואל, וכי מהו השינוי שכאן נקראים ישראל אחד, יותר מבמקום אחר? ומשיב, אלא כיון שבא כאן לפרש שבחם של ישראל, קראם אחד. כי בכל מקום, השבח של ישראל הוא אחד. מהו הטעם? הוא משום שכל הקשר של העליונים והתחתונים נמצא במקום ההוא שנקרא ישראל, דהיינו ז"א, שנקרא ישראל, כי הוא נקשר במה שלמעלה, דהיינו במחזה ולמעלה שלו, שה"ס חסדים, ונקשר במה שלמטה, דהיינו בנה"י שהם מחזה ולמטה שלו, שמשם השפעת החכמה, ונקשר בכנסת ישראל, שהיא המלכות, שבה גילוי החכמה. וע"כ כיון שמקשר אלו ג' המקומות, נקרא הכל אחד. ובמקום הזה נודע האמונה, שהיא המלכות, וקשר השלם, שהוא נה"י, ויחוד העליון הקדוש, שבג"ר.
"פו"א, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" – גוי הוא בחינת חיצוניות, דהיינו הרצון לקבל. היות ולרצון לקבל מצורף המושג "אחד", משמע שיש מה שמאחד את הרצון לקבל. כפי שלמדנו, הצורה של "בעל מנת להשפיע", המבטאת אהבה, היא הגורמת לאחדות הרצון.
ישראל, ששמם מבטא את העובדה שכל רצונם הוא בבחינת "ישר-אל", מתאחדים בקשר זה עם האל. אולם בין אומות העולם, שאף הם נקראים גויים, אין את מושג האחדות האלוקית השורה ביניהם.
אחדות של פרטים מתהווה ע"י הכלל בו הם מצויים. הכלל המאחד את כל הגויים הוא ישראל. הכלל המאחד את ישראל הוא האל. ברור אם כך, שאחדותם של ישראל תלויה במושא נצחי, שהוא האל, בעוד שאחדות הגויים תלויה במושא שאחדותו היא תלויה ואינה נצחית.
אחדות הגויים תלויה בב' תנאים: האחד הוא אחדותם של ישראל, שהרי רק באחדותם יוכלו הם להוות כלל, והשני הוא יכולתם של הגויים עצמם להתבטל לכלל הזה שנקרא ישראל. לעומת זאת, התנאי היחיד אותו צריכים ישראל לקיים, הוא התבטלותם לאל, שהוא ודאי כלל נצחי.
"…משום שכל הקשר של העליונים והתחתונים נמצא במקום ההוא שנקרא ישראל, דהיינו ז"א, שנקרא ישראל" – ז"א דאצילות הוא שורש ישראל. עולם אצילות מחולק לראש וגוף, כאשר עיקר ז"א הוא הגוף, בהיותו מקבל המוחין. תפקיד הז"א דאצילות הוא לקבל את המוחין מהראש ולהעבירם למלכות, שהיא השכינה הקדושה, ובהיותה בחינת האם של כל נשמות ישראל, צריכה להעביר אור זה לכל נשמות ישראל, הנמצאות בעולמות בריאה, יצירה ועשיה.
יוצא אם כך, שז"א נמצא בתווך בין השלמות של ראש דאצילות, לבין האם הקדושה, שאין לה מעצמה כלום כדי לתת לנשמות הצדיקים, אלא במה שתקבל ממנו.
תפקידו של ז"א בנפש האדם הוא בחינת המוחין או שכלו של האדם. אין הוא מהווה את מרכז האדם, אלא אמצעי הוא כדי להעביר את המוחין מהעולמות העליונים אל לב האדם.
לב האדם, בהיותו נתון תוך גופו לחוקים המשויכים לעולם הזה, אינו יכול להתקשר באופן ישיר לעולמות העליונים. ללב יש תפקיד להעביר לכל שאר הרצונות המשניים באדם את הרגש האושר הנובע מהאהבה. אולם אהבה זו אינה יכולה להתקיים עפ"י חוקי הגשם בהם מצוי הגוף, וע"כ חייב הלב לקבל את חוקי האהבה והאור המשויך אליהם מהז"א, דהיינו מהשכל הרוחני המקשר אותו לעולמות העליונים.
יש לציין שאין מדובר בשכל מדעי קר, הנובע מניתוח של פרטים גשמיים, אלא מדובר מענף של הנפש השכלית, הנקראת בספרים גם בשם הנפש האלוקית, שהיא התבטאות הנשמה העליונה באדם בתחילת דרכו הרוחנית.
יוצא אם כך שהנפש השכלית, דהיינו ז"א שבאדם, הוא זה שצריך להיות המקשר בין ג"ר דאצילות, שהוא השלמות אליה שואף האדם, לבין מלכות, שהיא השכינה הקדושה, דהיינו ליבו של האדם, שהוא הכלל של כל רצונותיו.
"כי הוא נקשר במה שלמעלה, דהיינו במחזה ולמעלה שלו, שה"ס חסדים, ונקשר במה שלמטה, דהיינו בנה"י שהם מחזה ולמטה שלו, שמשם השפעת החכמה, ונקשר בכנסת ישראל, שהיא המלכות, שבה גילוי החכמה" – ז"א בנוי מב' חלקים, שאף לא אחד מהם הוא שלו. דהיינו, ז"א הוא בחינת התכללות מהעליונים ומהתחתונים. בחינת החג"ת שלו שמחזה ולמעלה, שהיא מידת ההשפעה, נובעת מהתכללות מהבינה הנמצאת מעליו. חלקו השני, שהוא הנה"י שמחזה ולמטה, שהוא בחינת רצון לחכמה, נובע מהתכללותו עם המלכות.
יוצא אם כך, שז"א עומד כמקשר ומחבר, בעל היכולת להבין את התחתונים המבקשים חכמה ויחד עם זאת את העליונים המשפיעים חכמה זו.
יש לראות נקודה חשובה נוספת, והיא שהחכמה מושפעת דרך הבינה, וע"כ בחינתו העליונה של הז"א היא חסדים, ולא ג"ר דחכמה.
כאמור, עם בחינת החג"ת שלו נקשר ז"א בעליונים, ועם בחינת הנה"י שלו נקשר הוא בכנסת ישראל.
המושג כנסת ישראל מגלה את המלכות בגדלותה, בהיותה כונסת את כל נשמות ישראל. במצב הקטנות נקראת היא "השכינה", או כפי מאמר השושנה בהקדמת ספר הזהר, נקראת "שושנה בין החוחים".
כנסת ישראל היא המשפיעה את אור החכמה לכל נשמות ישראל. ההשלכה הנפשית לבחינה זו היא ליבו של האדם. לב האדם אמור לתת את התענוג לכל הרצונות הפרטיים הכנוסים בו. הלב הוא הכלל של כל רצונות האדם, ובהיותו כזה, מחוייבים כל הרצונות להיות כפופים אליו. הלב הוא הרצון המרכזי של האדם, ומהווה את ה"אני" שלו. אני זה עומד בתווך בין הז"א, שהוא בחינת מוח האדם, לבין שאר רצונותיו, והוא המגלה את החכמה, שהיא האושר.
ללב תפקיד נוסף, והוא יצירת השתוקקות. ללא ההשתוקקות שבלב האדם, אין המוח יכול למשוך חכמה, דהיינו אושר. כך, ז"א אינו מושך חכמה אלמלא המלכות, שהיא כנסת ישראל, מושכת את זו החכמה. הוא שכתב הזהר, שהוא נקשר בכנסת ישראל, שהיא המלכות, שבה גילוי החכמה. עוד מוסיפים אנו כאן, שאין רק את בחינת הגילוי, אלא גם את ההמשכה. הלב הוא צד הבריאה שבאדם, שבלעדיו אין המשכה של חכמה.
"וע"כ כיון שמקשר אלו ג' המקומות, נקרא הכל אחד. ובמקום הזה נודע האמונה, שהיא המלכות, וקשר השלם, שהוא נה"י, ויחוד העליון הקדוש, שבג"ר" – כאמור, ז"א, בהיותו קו אמצעי, הוא המקשר בין העליונים לתחתונים.
ג' המקומות המתאחדים ע"י ז"א הם הבינה, המלכות והוא עצמו. הבינה היא מהעליונים, המלכות מהתחתונים, והוא עצמו מקשר ביניהם. הקשר של הז"א הוא קשר מצד המוח, והוא הקשר בין הבריאה לבין הבורא, בעוד שהקשר של הלב, המקשר בין המוח לבין שאר הרצונות, הינו קשר מצד הגוף. ע"כ צריך האדם "לב חכם", המוזן ממוח המקושר למוחין העליונים, דהיינו לבינה שדרכה עוברת החכמה מאריך אנפין. כך, הכול מתקשר לאחד – ממעין נובע מקור חכמה, ועד רצון פרטי של אדם.
מדוע לא די בקשר של ז"א, המאחד בין הבינה לבין המלכות?
הפרטים של נשמות ישראל, שהם בחינת הרצונות הפרטיים של האדם, מחייבים גם הם להיות חלק מהמערכת הכללית, שבלעדיהם לא יהיה ביקוש מהתחתונים לאור חכמה. זאת מכיוון שתפיסת האדם היא מהפרטים אל הכלל, ובהיותו עושה כן, דהיינו מבקש גם על רצונותיו הפרטיים, מושך הוא בחינת חכמה. יחד עם זאת, ראוי שיתעקש האדם להעלות את הביקוש עד למוחין העליונים הנובעים מעולמות עליונים, דהיינו מהבינה. אזי האושר שיקבל על הביקוש הנובע מרצונותיו, יצור רציפות, ולא יקטע ויבדיל את הרצון הפרטי מהכלל הבריאתי, דהיינו מאלוקיו.
רואים אנו אם כך, שצריך ב' מקשרים: המקשר האחד הוא בין האני הכללי לבין הרוחניות. זאת עושה הז"א, דהיינו המוח. בקשר זה מקבלים את מדרגת הנשמה. אם רוצים לקבל גם את מדרגת החכמה, וכך ראוי, שהרי זו מטרת הבריאה – יש לערב את המקשר הנוסף, שהוא ליבו של האדם. מבחינת העולמות זוהי כנסת ישראל, שהיא המקשרת בין הפרטים, דהיינו נשמות ישראל, לבין המוחין העליונים.
ב' בחינות אלו נקראות יראה ואהבה. המקשר הראשון, דהיינו ז"א, הוא לצורך מדרגת נשמה, שהיא היראה. המקשר השני, דהיינו המלכות, היא לצורך מדרגת חכמה, שהיא האהבה.
בהיות האדם עושה כן, מרוויח הוא בשניים: גם מעלה ביקוש למדרגת חכמה, וגם מקבל חכמה זו ברצון פרטי מבלי להתנתק מהכלל, וזאת מכיוון שהפרט מקיים את תפקידו להיות מגלה את הכלל. אך לצורך כך צריך התעקשות שלא לקבל את האור אלא במסגרת החוקים של המוחין העליונים.
אות קמ"ב:
וע"ד יומא דא וכו': וע"כ יום הזה, של שבועות, שהוא קו האמצעי, שהוא כנגד ז"א שנקרא ישראל כנ"ל, הוא קשר של האמונה וקשר הכל, כנ"ל. וכתוב, "עץ חיים היא למחזיקים בה", שהעץ חיים, שהוא ז"א, אילן הוא שנקרא אחד. וע"כ, משום שישראל שלמטה מתקשרים ומחזיקים במקום זה, בעץ החיים, אחד הוא ונקרא ודאי, משום שהכל נקשר בו כנ"ל, והיום שלו, שהוא שבועות, אחד הוא ודאי, שהוא קשר הכל ואמצע הכל, כי הוא קו האמצעי.
חג השבועות הינו קו אמצעי, ובהיותו כזה, דהיינו מקשר בין עליונים לתחתונים, מהווה הוא את האחדות הרצויה, שודאי גדולה היא מהפרטים.
אחד גדול משניים. מה שכתוב ש"טובים השניים מן האחד" (קהלת ד', ט'), אין זה אלא בתנאי שהם נובעים מהאחד, וממנו מקבלים את כוחם. אולם האמרה "טובים השניים", שלא נובעים מן האחד, שגויה היא.
הידיעה שהכלל גדול מהפרטים וכל כוח הפרטים נובע מהכלל, מציבה את חג השבועות, בהיותו מאחד בין הפרטים, דהיינו הכלל, כגדול יותר מפסח וסוכות.
היותו של חג השבועות יום אחד, אינו מוריד מערכו, אלא אדרבא מעלה את ערכו. מהווה הוא קשר של אמונה, המייצגת את בחינת הכלל. מציאות זו של האחדות, היא המאפשרת את קבלת התורה במעמד הנשגב של "מתן תורה".
אות קמ"ג:
הה"ד ועץ החיים וכו': ז"ש, "ועץ החיים בתוך הגן". כי ז"א שנקרא עץ החיים, הוא בתוך ממש, באמצע, וכולל כל הצדדים, דהיינו קו ימין וקו שמאל, ונקשר בהם. וע"כ פסח וסוכות, והוא שבועות, באמצעם. כי פסח הוא קו ימין, וסוכות קו שמאל, ושבועות קו אמצעי, כי הוא אמצע הכול. וזה הוא שביום הזה, הוא שבח של התורה, דהיינו זמן מתן תורתינו, ולא יותר. כי תורה ה"ס ז"א, שהוא קו האמצעי, ושבח של האמונה, שהיא מלכות, וקשר הכל. דהיינו של הג"ר, כי כל אלו נקשרים בקו האמצעי, כנ"ל. אמר ר' יהודה, ברוך הרחמן ששאלתי וזכיתי לדברים אלו.
קו אמצעי קצר מב' הקווים, אך חשוב הוא יותר. ב' הקווים מורגשים יותר, היות ובהם נמצאת בחינת ההשתוקקות. נדמה לאדם בטעות שאת האור יכול הוא לקבל במקום ההשתוקקות, אך אין הדבר כך. אלא קבלת האור צריכה להיות במקום האחדות, שכדי להגיע למקום זה נצרכת עבודה.
סימן היום בחודש בו חל חג השבועות, שהוא ו' סיון, שבו הירח בחצי מלאותו, מראה על קו אמצעי, בשונה מפסח וסוכות החלים בט"ו, דהיינו באמצע החודש, בהם הלבנה במילואה. בזמן שהלבנה במילואה, מורגשת השתוקקות גדולה יותר, אך האור האמיתי הוא דווקא בקו האמצעי, שהוא קצר מפאת חוסר היכולת להיות באחדות בכל בחינת ההשתוקקות הקיימת באדם.
פסח הוא קו ימין וסוכות הוא קו שמאל, ובהם מגולה השתוקקות ע"י מעשים, בשונה משבועות בו אין לכאורה מעשה, אבל ישנה אחדות, כפי שלמדנו מהלשון "ויחן", המוזכר בלשון יחיד. אכן קבלת התורה חייבת לבוא מתוך אחדות, ולא מתוך השתוקקות עצמית. צריכה היא לבוא מתוך איזון, ולא מקיצוניות.
התורה, עץ חיים היא למחזיקים בה. בהימצאותה בתוך הגן ממש, מסמנת היא את היותה קו אמצעי, כפי דברי הזהר לעיל: "כי ז"א שנקרא עץ החיים, הוא בתוך ממש, באמצע, וכולל כל הצדדים, דהיינו קו ימין וקו שמאל, ונקשר בהם".
שבועות הוא קו אמצעי, וכולל פסח וסוכות שהם קו ימין וקו שמאל. היותו "כולל", הוא שבחו של שבועות ושבחה של התורה, המחברת בין הימין לשמאל. חיבור זה הוא כנגד החיבור בין הנברא לבורא, שזהו תפקיד התורה. הנברא מנותק בטבעו מהבורא, בהיותו רצון לקבל שיצא יש מאין מהבורא יתברך. תפקידו של הנברא הוא לחזור להידבק בבוראו מתוך בחירה. בהיות התורה מהווה חיבור זה, על האדם לבחור מתוך חירות בתורת חיים, שהיא עץ החיים הנמצא בתוך הגן.
על האדם לבחור בתורה כמקשרת בינו לבין הבורא. בחירה זו של התורה, שהיא קו אמצעי, בחג השבועות, שהוא קו אמצעי, בו' בחודש, שהוא קו אמצעי – היא המאפשרת לאדם חיים של אמת והתקרבות לתכלית הנרצית, שהיא דבקות בבוראו יתברך.
יוצא מכך, שפסח וסוכות הינם הכנה לקראת חג השבועות.
"אמר ר' יהודה, ברוך הרחמן ששאלתי וזכיתי לדברים אלו" – ומה אנו, שרואים אנו דברים נפלאים אלו בזהר הקדוש, שוודאי קטנים אנו מחכמי הזהר הקדוש, צריכים להודות לשבח ולהלל את הבורא יתברך, שזיכנו בתורתו, המאפשרת לנו להתקרב ולהידבק בו.
אות קמ"ד:
א"ר יצחק חדוותא וכו': אר"י, שמחה ושירה עתידים ישראל לשבח להקב"ה, כאותו השבח שמשבחים ישראל בליל פסח, שכנסת ישראל, שה"ס לילה, מתקדשת בקדושת המלך, בזווג הגדול במקום או"א (כנ"ל באות קל"ד ב"הסולם"). ז"ש, "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג". הוא במדויק, דהיינו כאותו הזווג שבליל פסח. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.
הלבנה מסמנת את המלכות, ואילו השמש את בחינת הז"א. היות הלבנה במילואה בט"ו לחודש, סימן הוא לשלמותה, ובכך שמורה היא מפני הקליפות. הזווג במועד זה בין השמש ללבנה, דהיינו בין הז"א למלכות, נקרא "פנים בפנים", ויש בו שלמות. כידוע, הזווג בליל הסדר הוא בט"ו לחודש, ומורה הוא על זווג פנים בפנים בין הז"א למלכות.
לכאורה, היינו צריכים לראות בזווג זה את שלמות הגאולה, אך לא כך הוא. בנוסף, גם אומר לנו הזהר הקדוש שהזווג בליל שבועות הינו גדול יותר. על כן, יש להבהיר עניין זה.
יש להבדיל בין הזווג בשבועות לבין הזווג בליל פסח. הזווג בליל פסח בא מצד העליון בנס גדול, ואילו בליל שבועות הזווג צריך לבוא מתוך בחירה של התחתון. אמנם הזווג בליל שבועות אינו בט"ו בחודש, אך למרות זאת יש בו יתרון. היתרון הוא בכך שהמלכות שותפה לזווג. שיתוף זה מתבטא בהיות הזווג בקו אמצעי, ולא רק בקו ימין או רק בקו שמאל, כמו בפסח וסוכות בהתאמה. קו אמצעי, על אף היותו קצר, גדול הוא מב' הקווים. על כן, הזווג דשבועות גדול הוא מהזווג דפסח וסוכות, אך יחד עם זאת דומה להם, בהיות כנסת ישראל, שהיא סוד לילה, מתקדשת בקדושת המלך.
סיכום:
ממאמר נפלא זה שבזהר הקדוש, צריכים אנו לראות את החשיבות הגדולה של הזווג בשבועות. אגב כך, מלמדנו הזהר הקדוש שקבלת התורה צריכה להיות מתוך אחדות. חשיבותה של האחדות כה גבוהה היא, עד שאף אם מושג אור קטן יותר, אך מתוך אחדות, חשוב הדבר יותר מזווג על אור גדול יותר, אך ללא אחדות.
שבועות הוא קו אמצעי, ומבטא הוא את האחדות בין הימין לבין השמאל. עצם היותו יום אחד מבטא אחדות זו, ומורה על גודלו של יום זה, ולא ח"ו על קטנותו.
פסח וסוכות הם ב' קווים, שהם האמצעי למטרה, שהיא האחדות האמורה שבחג השבועות. קבלת התורה מתוך האחדות, היא המצב הרצוי.
היציאה מהעבדות, דהיינו מהאגו הצר, וקניית האמונה על בחינת הרצון – אין די בהם כדי להיות יהודי, אלא חייבים הם להיות במסגרת של קשר של אהבה ואחדות עם הבורא יתברך.
כאשר עם ישראל קיבל את התורה מתוך אחדות, קיבל הוא על עצמו מתוך ברית באופן הברור ביותר, את האהבה המבטאת את האחדות, כמטרה עליונה. לא הכישרון הפרטי הוא המטרה, ועל כן אין המדידה תהיה ביחס אליו. עדיף שיהיה אדם פחות מוכשר, אך בעל יכולת לייצר קשר של אהבה, מאשר אדם מוכשר מאד שאינו יודע לייצר קשר זה.
אין חג השבועות מורה על כך שהאחדות כבר מצויה, אך מסמן הוא בהחלט את המטרה אליה צריך לשאוף. כאשר מקבלים את התורה באופן הזה, אזי כל לימודה ושימושה של התורה הקדושה מתהווה ממחשבה זו.
יהודי יקר, עלייך לחפש ולמצוא את האהבה. אפשרי הוא הדבר. הבורא יתברך נתן לנו תורה, ועלינו מצווה להלך בה בבטחה, באמונה ומתוך הבנה ברורה הכוללת את כל התורה, כפי שהורה לנו רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'" (ויקרא י"ט, י"ח) – הוא כלל גדול בתורה.
הרב אדם סיני.
