ניוזלטר פנחס

שלום ידידים יקרים,

אנו מצויים כעת בימי בין המצרים.
שלושה שבועות של חשבון נפש של עם שבית מקדשו חרב בעקבות שנאת חינם.

שנאת חינם לא קלה לתיקון. גם כשאנו מנסים, לא תמיד אנו מצליחים לאהוב את האנשים סביבנו, לפעמים אף את הקרובים אלינו.

איך ניתן לאהוב את כל עם ישראל? את האנושות כולה? כל כך הרבה נושאים שנויים במחלוקת, רב הפירוד על הקירבה…

נכון, אי אפשר לאהוב כשיש מחלוקת, כשיש נושאים שלא ניתן לגשר עליהם.
אך הטעות היא בניסיון לפתור מחלוקות על ידי גישור על קונפליקטים.

האהבה האמיתית יכולה לבוא רק על ידי חיבור בחלקים הפנימיים ביותר, במהות.
פנימיות התורה מחברת אותנו למהות, לדברים החשובים באמת.
או אז המחלוקת כבר אינה קיימת, כל הדינים מתמתקים.

ספר הזוהר הקדוש מוליך אותנו בדרך לפנימיות  התורה. חשוב ללמוד אותו!
המסרים שרבי שמעון בר יוחאי הנחיל לנו, יכולים לחבר בינינו לבין עצמנו, לבין זולתנו ובינינו לבין הבורא.

אל תוותרו על ההזדמנות להתקרב לפנימיות!
רבע שעה ביום ב"זוהר היומי" תיתן משמעות אחרת ליומיום שלכם. התחלנו את פרשת וישב, הצטרפו!!.

זה לא עולה כסף.
אינכם צריכים להזדהות.
רק להאזין לשיעור המובא בשפה מובנת ועם זאת עמוקה מאת הרב אדם סיני שליט"א.

בהמשך הניוזלטר, מאמר על מהו ספר הזוהר הקדוש. קריאה מועילה!
אנו מאחלים לכולכם ולכל עם ישראל שבת שלום ומבורך!

"עלינו להיות קשובים לאמת, המופיעה מול עינינו תדיר. לא לדחותה מעלינו בשל מיני תירוצים שונים."

ציטוט השבוע מתוך ספר הרב אדם סיני "התורה האדם ומה שביניהם" עמ' 339.

עלינו להיות קשובים לאמת, המופיעה מול עינינו תדיר. לא לדחותה מעלינו בשל מיני תירוצים שונים. לכאורה הדבר ברור הוא, אך לצערנו המציאות מוכיחה אחרת. אנחנו חייבים להיות יותר קשובים בהקשבה נדיבה להתרחשויות שסביבנו, וכל פיסה של אמת להחשיב, לפרגן לה, לרצות לשלם עליה, ולהזין בה את נפשנו כמוצאי שלל רב. לא מתוך הרצון שלנו להנות, אלא מתוך אהבתנו אותה, או מתוך התחייבותנו לאהוב אותה, רק משום שהיא האמת. וגם אם מרה היא, אנו נאמנים לה. אז נוכל להיות היא, והיא להיות תשקיף שלנו.

ציוץ נבחר:

"ברשעה ישנו כוח מיוחד, מלא עוז ותשוקה, תוקף ועיקשות איתנה, אקסטזה קיומית, שאינה יודעת מנוח, אדרנלין המתסיס את כוח החיים.
מול עוצמה זו עומדת האמת הפנימית של האדם. שקטה, נינוחה, כמו מביטה מהצד על רעותה. כוחה של גבירה תמירה זו נעוץ בביטחונה הארוך טווח, ביכולת שלה להתעצם מעבר למצבים עצמם ותדיר אף בזכותם, אף אם נראים הפוכים מהרצוי.

העת בו נצרך כוח הרשעה להתסיס את העולם, את החברה או את הפרט, צריך לסמן לנו, שנדרשים אנו לאותה גבירה שקטה, מתבוננת, פנימית המבקשת שלום ואהבה.

הזוהר הקדוש:

נערך מתוך שיעור של הרב אדם סיני שליט"א 

אנו רואים מסיפורי התורה שעם ישראל, לדורותיו, חטא מדי פעם. בכל זאת, למרות כל החטאים, הבורא תמך בנו ונתן לנו את התורה, ובמקרים אחרים אף הציל והושיע אותנו.

אנו רואים שכאשר אנו, בתור נשמות, פועלים ומנסים לתקן, זה מוביל לחטאים וירידות גדולות, ולבסוף אנו נזקקים לה' יתברך שיבוא ויעזור לנו. נשאלת השאלה: אם כך זה קורה, הסדר הזה, שהנברא פועל ונופל ונזקק לישועת ה' שתעזור לו להתרומם ולהתעלות, מדוע כל ה"סיבוב" הזה? מדוע מלכתחילה ה' יתברך לא פועל את הדברים ועוזר לנו להיות מתוקנים? מה גם, שאנו רואים שכאשר הדברים תלויים בנו הם לא כ"כ מצליחים, והיינו עדים לחטאים גדולים מאוד של עם ישראל?

עם של צדיקים
ישנה טעות גדולה בהנחת השאלה. ההנחה המוטעית היא שאנחנו לא עושים כלום, ושאנחנו רק חוטאים. אבל חשוב מאוד שנבין שהבריאה והאהבה לא היו מתקיימות בלי צד הנברא.

אנחנו חייבים להפנים שאנחנו אנשים גדולים! היהדות הופיעה, והביאה תיקון לכל העולם כולו. כל האהבה שמתקיימת בעולם היא בזכות העם היהודי, שעשה את התנועות החיוביות בעולם. העם היהודי הסכים לשבור את הפסלים, כנקודת שורש אמונית, ע"י אברהם אבינו. הוא קיבל על עצמו להיות מתבטל, כיצחק, לאברהם אבינו, לאמונה, לא חופר בארות חדשים, אלא את בארותיו של אברהם אבינו. יצחק מוכן לעקוד את עצמו ולהתכלל באברהם אבינו, ומוליד ע"י רבקה, שהיא אותיות "הקבר", שהיא חסדים גדולים מאוד, את בחינת יעקב, שהוא קו אמצעי. ג' הבחינות הללו: אברהם, יצחק ויעקב, מהוות שורשים של העם היהודי.

המסגרת של העם היהודי מולידה לאחר מכן נביאים, גאונים, תנאים ואמוראים, כולם מחיי מתים, וכל העולם כולו עומד עליהם. הם הולכים ומתקנים את כל האנושות כולה, את כל הבריאה כולה, ע"י התנועות שהם עושים.  למרות כל הסבל שהם עוברים, למרות כל התלאות שקורות להם בדרך. הם קיבלו על עצמן, אותן הנשמות הנפלאות האלה של העם יהודי, לעשות את התנועה הגדולה מריחוק מהבורא יתברך ועד לדביקות בא"ס. למרות שכל פעם אנשים אלה חוטאים, הם מוכנים שוב לחזור לבורא ולעשות תשובה, מוכנים לשוב ולתקן.

מדוע שנתאמץ?!
לכאורה הצדיקים בכל הדורות היו יכולים לומר לקב"ה: "אתה זה שמתקן בסופו של דבר, התוצאה מגיעה ממך, תתקן אותנו, מדוע שנתאמץ מצד עצמנו?".

אלא שהבורא יתברך אומר להם: "תראו, אני לבד לא יכול לבנות את האהבה, את האני המשותף איתכם, אני צריך גם אתכם!".

אותם צדיקים, אפילו שמגיעים לגילוי, מרגישים שהם מתגעגעים ומשתוקקים לזמן שעוד יכלו לתקן. הם פונים לבורא יתברך ואומרים: "מתי אנחנו גם נוכל להיות שותפים לך?".

אנו צריכים להבין, שאנחנו כל פעם מחדש רואים שאין לנו כוח מצד עצמנו באמת, אלא הכוח שלנו צריך להיות בהתכללות בו, ולא רק ממנו, אלא בהתכללות איתו. אנחנו מקבלים על עצמנו עבודה כל פעם מחדש, ואנחנו צריכים להעריך את עצמנו מאוד כעם יהודי, ולהיות גאים בהיותנו שותפים לבורא בבריאה.

עימי אתה בשותפות
למדנו בזוהר הקדוש, שכתוב: "אל תקרא עמי אתה, אלא עימי אתה, עימי אתה בשותפות". הרי שהאהבה לא יכולה להתקיים רק מצד אחד. אהבה חלוטה, דהיינו, אהבה מוחלטת מצד אחד, אינה אהבה. לכן, האהבה האמיתית יכולה להתקיים ע"י  שניים – ע"י הבורא וע"י הנברא. בכל זאת, יש מעט טעם במחשבה שאומרת שאת הכול עושה הבורא בסופו של דבר.

ומה מעט הטעם שיש? הרעיון הוא שהכלל הוא הבורא, והפרט הוא הנברא. אז הנחת השאלה הסיקה שיהיה רק כלל. אבל העניין הוא, שמצד הנברא לא תהיה תפיסה בכלל הזה, אם הוא לא יעבור דרך הפרטים. הפרטים הם אלה שנותנים לי לתפוס את הכלל, ואנחנו זה הפרטים. אם לא יהיו פרטים, לא נוכל לתפוס את הכלל.

לכן, הבורא יתברך, ברחמיו הרבים, נתן לנו את תפיסת הפרטים, שהם, כאשר הם עומדים מצד עצמם, לא טובים. אנחנו חייבים לעבור על כל הפרטים,  או על רוב הפרטים, על תרי"ג פרטים כדי לקנות את הכלל, שהוא בחינת הכתר השלם. כלומר, תרי"ג מצוות עם שבע מצוות דרבנן, יוצא בחינת כת"ר (613+7=620), שהם פעמיים ש"י עולמות (כפי הכתוב בסוף ש"ס המשניות: "להנחיל לאוהבי יש (ש"י עולמות)…".

התוצאה מאת ה'
יוצא אם כך, שתמיד הבורא נותן את האור, גם כשאני צריך לעשות את הכלי, הבורא נותן את האור. הבורא לא יכול לתת לנו את יראת השמיים. יראת שמיים היא משהו שהוא לא יכול לתת, רק  אני יכול לתת, ולכן אני שותף, אבל אני צריך להיות גאה בשותפות שלי. הגאווה הגדולה שלי בשותפות, לא צריכה לשים אותי במצב של הסתכלות על הבורא כך שהוא יעשה את הדברים בלי הצד שלי, זאת דרך לא נכונה לחשוב.

עלי לומר: "יש לי תפקיד חשוב פה, ואם אני טועה, זה אומר שאני צריך עוד לתקן, ועלינו לראות שכל הזמן אנחנו מתקדמים.

עוד יותר טוב!
כאשר שואלים אותך, יהודי יקר: "מה שלומך?", אתה צריך לענות: "ברוך ה', עוד יותר טוב!". למה? כי הבריאה כל הזמן מתקדמת לתכליתה, אם לא בטוב, אז בייסורים, אבל תמיד אנחנו עושים תנועה קדימה.

בדומה לאדם שנמצא באמצע האוקיינוס, וכל הזמן הוא צריך להתקדם לחוף, אז לפעמים הוא בולע מים, לפעמים קצת מתעצל, אבל תמיד בתנועה לקראת החוף.

בסוף אנו נגיע לחוף, לחוף מבטחים. אפשר להסתכל על זה שאנחנו לא תמיד מתקדמים כמו שצריך, ותמיד צועקים עלינו "תתקדם עוד!", אבל אפשר גם לראות את חצי הכוס המליאה, שאנחנו כל הזמן מתקדמים.

אני מעדיף להסתכל דווקא על התנועה הזאת של ההתקדמות כל הזמן, ועלינו להיות גאים בדרכנו, שאנחנו מתקדמים.

"חוץ מיראת שמיים…"
חז"ל אמרו במסכת סוכה: "אמר רבי שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו-אינו יכול לו", צריכים לדעת, שבסופו של דבר, הפרט בלי הכלל לא יכול להסתדר, אבל צריך גם את הפרט כבעל תפקיד בשותפות.

כמו שצריך את האישה בשותפות, והגבר לא יכול לבד, ולמרות שכל מה שקנתה אישה, קנה בעלה, למרות זאת, צריך את האישה, כי בלעדיה לא תהיה הולדה של אהבה, ולא תהיה אהבה אמיתית. א"א בלעדי הבעל וא"א בלעדי האישה, צריך את שניהם.

צריך גם את הרב וגם את התלמידים, ו"מתלמידי יותר מכולם", מה פירוש: "יותר מכולם"? יותר מכל אור דחסדים. העליון יכול להשפיע על התחתון, אך אהבה הנקנית ע"י שותפות עם התחתון, היא יותר גדולה. אהבה כזאת היא אור של מטרת הבריאה, אז מלמעלה יכולנו לקבל חסד, אבל זה לא היה האור של מטרת הבריאה, אור אהבה, ואור אהבה זה אור חכמה.  לכן, אנחנו חייבים גם את השותפות של התחתון. שותפות של התחתון היא וודאי חשובה ביותר, למרות החטאים ולמרות הכשלים. יש בזה בשורה גדולה לעולם, שהיא בשורת האהבה, שהיא מטרת הבריאה.

אהבה ללא אינטרס

נערך מתוך שעור של הרב אדם סיני שליט"א

הרבה אנשים שמתחילים ללמוד את כתבי בעל הסולם מגיעים לשאלה פנימית חזקה: האם יש מציאות בעולם, שאדם עושה חסד בלי שום אינטרס, מבלי לחשוב על עצמו כלל?

אנו צריכים לדעת, כי המציאות שאדם עושה חסד גמור בלי אינטרס עצמי – קיימת. כלומר, זה אכן אפשרי להגיע למצב שאדם עושה חסד מבלי לחשוב על עצמו. אמנם, חסד גמור שאינו במסגרת הרצון לקבל, אינו קיים, משום שהכל הוא במסגרת הרצון לקבל, ורק הבורא הוא השפעה גמורה. כל רצון להשפיע שאנו מדברים ממנו (ולאו דווקא רצון להשפיע, אלא גם כל דבר אחר) הוא במסגרת הבריאה. הבריאה היא רצון לקבל, אז על כל דבר שנדבר, כולל על השפעה, זה יהיה במסגרת הרצון לקבל. אולם אפשר להגיע לסוג של תודעה, שהיא רק תודעה של השפעה. דהיינו שבמסגרת הרצון לקבל, אם הוא פועל עם צורה של השפעה, זה נקרא "אלטרואיזם", "השפעה גמורה". אולם, כל המושגים שאנו מדברים, הם ודאי בתוך מסגרת הבריאה. אך בתוך מסגרת הבריאה ישנה מציאות כזו של השפעה טהורה האומרת שאין שום התחשבות עם העצמי, אלא כל כיוון הפעולה הוא לתוצאה מחוצה לי ולא בתוכי.

לכן, אדם צריך לראות תמיד איפה הוא רוצה את התוצאה (לא איפה היא תהיה, אלא איפה הוא רוצה אותה). יכול להיות, למשל, שאם אשפיע לחברי ואני רוצה את התוצאה אצלו, אני עושה את זה כדי שתהיה תוצאה אצלי. לדוגמא: אם אני מכין כוס קפה לחבר, השאלה היא היכן אני רוצה את התוצאה, האם אני רוצה להנות מכך שנתתי לו כוס קפה, או שאני רוצה שיהיה לו כוס קפה כדי שהוא ייהנה? אם זה כדי שזה יהיה אצלו והוא ייהנה, דהיינו שאני רוצה את התוצאה אצלו מבלי לחשוב מה תהיה התוצאה אצלי, אזי גם אם התוצאה אצלי תהיה תענוג או אי תענוג, זה נקרא פעולה של השפעה.

כל השאלה היא היכן מצויה התודעה שלי. יכול להיות שבתודעה מובלעת יהיה משהו של רצון לקבל, אבל יש כזו תודעה האומרת "אני רוצה את התוצאה אצלו".

שאלה דומה נשאלת לרוב: האם אהבה זה סוג של אנוכיות? עינינו רואות שאנשים מרגישים שהם אוהבים את הילדים או את הנשים שלהם וכן להיפך וזה מתוך אינטרס אישי?

חייבים אנו להפנים, שאהבה היא לחלוטין לא אנוכיות. יש תאווה שנקראת אנוכיות.

יש כאלו המגדירים את האהבה כ"מה אני מקבל מהצד השני?" (הוא אדם מעניין, הוא מצחיק אותי וכד'), אולם זאת אינה אהבה.

אהבה היא חיבור השניים לאחד, ובניית "אני משותף" שהוא מקום משותף המחבר בין השניים כמו כלים שלובים, אשר אז, לא משנה איפה מקבלים. בין אם מקבלים בצד אחד או בצד אחר, התוצאה היא תוצאה של הקשר, דהיינו שמה שנהנים ממנו הוא הקשר.

יותר מזה צריכים אנו לומר, איננו בודקים לפי החומר, אלא לפי הצורה. אם הצורה היא של השפעה, אזי גם אם אני נהנה מזה, זו יכולה להיות אהבה.

באהבה יש ב' שלבים:

א. משפיע בעל מנת להשפיע – כאשר אני נותן את כל כולי לצד השני. זו עדיין אינה אהבה אלא רק התבטלות האני.
ב. אהבה אמיתית (כמו שאומר הזוהר הקדוש) הבנויה גם מימין וגם משמאל, גם מקבלה וגם מנתינה.

אם זו תהיה רק קבלה, זה יהיה אנוכיות. ואם זו תהיה רק השפעה, זה יהיה רק אלטרואיזם (קו ימין) מבלי להתחשב במה שהבורא ברא, ברצון לקבל. לכן השילוב של שניהם, שהוא בחינת יעקב, זה נקרא אהבה אמיתית. אהבה היא קו אמצעי המשלב את ב' ההפכים, וזה מכונה רצון לקבל בעל מנת להשפיע. רק הקו האמצעי הוא אהבה, ולא ימין לבד (רק השפעה) או שמאל לבד (רק קבלה). לכן, השילוב בין ב' הקווים, ימין ושמאל, הוא הנקרא אהבה.

יהי רצון שנזכה כל עם ישראל לאהבה אמיתית ושיתגלה האני המשותף של כלל נשמות האומה!

שבת שלום!

במידה ויש לכם שאלות בנוגע למאמר, תובנות שאתם רוצים לברר או כל תגובה בקשר למאמר זה, נשמח אם תגיבו למייל זה.